היסטוריה של קמבודיה
קמבודיה היא מולדתו העתיקה של העם הקמרי, אשר הגיע לדרגות גבוהות של תרבות ואומנות בבירה העתיקה אנגקור. שיאן היה במאות ה-9 עד ה-13 באימפריה הקמרית, ששלטה על חלקים גדולים של דרום מזרח אסיה. לאחר תקופת שקיעה, שבה הפכה למדינת חסות של תאילנד ווייטנאם, הפכה קמבודיה למושבה צרפתית במאה ה-19. לאחר תקופת כיבוש של האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה שבה קמבודיה והייתה למושבה צרפתית, עד שקיבלה את עצמאותה בשנת 1954. בשנת 1976 גרם משטרם של פול פוט ואנשי הקמר רוז' לרצח של כחמישית עד שליש מן האוכלוסייה. כיום קמבודיה היא מונרכיה חוקתית.
הממלכות המוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנגקור
עמה הקדום של קמבודיה, העם הקמרי, היה בין הראשונים בדרום מזרח אסיה אשר אימץ את הרעיונות והמוסדות הפוליטיים שהגיעו מהודו, והקים ממלכות אשר השתרעו על פני שטח נרחב. במאות האחרונות שלפני ספירת הנוצרים התיישבו מהגרים הודים בחופי קמבודיה, וגרמו להרחבת ההשפעה התרבותית, הדתית, והחשיבה הפוליטית ההודית על הקמרים.
מהמאה ה-1 עד תחילת המאה ה-7 הייתה קמבודיה חלק מממלכת פונאן, ממלכה גדולה בדרום מזרח אסיה שמוקדה בדלתא של המקונג. בממלכה הייתה השפעה הודית חזקה (לפי גרסאות מסוימות היא אף נוסדה בידי הודים) ושפתה הייתה סנסקריט. פונאן הייתה היחידה הכלכלית הגדולה הראשונה בדרום-מזרח אסיה. כלכלתה התבססה על נהר המקונג והתקיים בה סחר עבדים.
במאה השישית הצליח העם הקמרי לפרוק מעליו את עול פונאן, ולהקים את ממלכת צ'נלה. בתחילה הייתה זו מדינת חסות של פונאן, בהמשך ממלכה נפרדת, ולבסוף (802 לספירה) צמחה מתוכה האימפריה הקמרית שבלעה את ממלכת פונאן המקורית ושלטה באזורים נרחבים המשתרעים על פני קמבודיה, וייטנאם, לאוס, תאילנד ומיאנמר של היום. תור הזהב של התרבות הקמרית החל במאה התשיעית, ונמשך עד המאה השלוש עשרה. בערך בשנת 900 לספירה ייסד המלך יאסובארמו את העיר אנגקור תום, שהייתה בירת ממלכת קמבוג'ה אשר נתנה לקמבודיה (או קמפוצ'יאה) המודרנית את שמה. אנגקור תום היא אחד מפלאי העולם העתיק, עיר של מקדשים כבירים מעוטרים בפיתוחי קיר, הנחשבת לאחת היצירות הגרנדיוזיות שיצר האדם.
במאה העשירית קיבלה עליה הממלכה את הבודהיזם המהייני וזאת כתחליף לדת הברהמינית ההינדית, אשר הייתה דת המדינה עד לתקופה זו (שתי הדתות הגיעו מהודו). תחת שלטון המלך ג'איואראמן השביעי (בין 1181 ל-1218) הגיעה ממלכת קמבוג'ה לשיא השפעתה ולשיא היצירה התרבותית. לאחר מותו של מלך גדול זה החל תהליך של שקיעה הדרגתית. גורמיו העיקריים היו התוקפנות של העמים השכנים (במיוחד עמי תאילנד, או סיאם), סכסוכים שושלתיים, וההידרדרות ההדרגתית של מערכת ההשקיה המסובכת שהבטיחה את יבול האורז, אשר היה בסיסה הכלכלי של הממלכה. בנוסף, יש התולים את הפסקת בניין המקדשים באימוץ ענף הטהרוואדה הבודהסטי שאינו נוטה לבניית מונומנטים פולחניים.
הפלישות התאילנדיות החלו במאה השלוש עשרה, על ידי הממלכה שמרכזה באיוטהאיה. ב-1350 השתנה מצבה האסטרטגי של הממלכה הקמבודית לרעה, עת אוחדה תאילנד תחת שלטון מרכזי אחד, אך ממלכת אנגקור שרדה עד שנת 1431, כאשר התאילנדים כבשו את העיר אנגקור תום, והמלך הקמבודי נמלט לדרום המדינה. אז נהייתה פנום פן לראשונה לבירה.
תקופת השקיעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין המאה ה-15 והמאה ה-19 חוותה קמבודיה תקופה של שקיעה ממושכת ואובדן טריטוריה הדרגתי. קמבודיה נהנתה מתקופה קצרה של פריחה במאה ה-16, כאשר מלכיה, אשר בנו את בירותיהם באזור דרום מזרח הממלכה, שבו זורם נהר המקונג, קידמו את המסחר באזורים אחרים של אסיה. בשנת 1533 הגיעו לראשונה מיסיונרים פורטוגזים לארץ, והקימו בה מיסיון, ומאז זכתה קמבודיה לנוכחות פורטוגזית וספרדית קבועה על אדמתה.
בשנת 1594 כבשו התאים את ממלכת לובק כפי שנקראה עתה קמבודיה. הכיבוש סימן את שקיעתה של קמבודיה העצמאית, והפיכתה לכלי משחק במאבקי כוח באזור דרום מזרח אסיה בין סיאם (כפי שנקראה אז תאילנד) ווייטנאם. וייטנאם סיפחה את אזור הדלתא של נהר המקונג במאה ה-17, וקמבודיה איבדה בכך את נחלותיה העשירות ביותר ואת המוצא לים. ב-1786 ניתן היה לומר כי סיאם השתלטה על כל קמבודיה והפכה אותה לארץ חסות.
התקופה הקולוניאלית הצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות החמישים של המאה ה-19 החלה נוכחות צרפתית גוברת בקמבודיה. בשנת 1863 חתם המלך נורודום על הסכם לסחר עם צרפת, ולמעשה קמבודיה הפכה לפרוטקטורט צרפתי. בהדרגה הפך השלטון הצרפתי לגלוי ומפורש יותר. בשנת 1918 הסתיימה מרידה כנגד השלטון הצרפתי בכך שהמלך סיסובאיט הורה למורדים להניח את נשקם. במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכה צרפת של וישי לנהל את קמבודיה בהסכמתה של יפן, כאשר כוחות צבאיים יפנים חנו בטריטוריה הקרויה "הודו-סין הצרפתית" אשר קמבודיה הייתה חלק ממנה. בשנת 1941 עלה לשלטון המלך הצעיר נורודום סיהאנוק אשר תהיה לו השפעה מכרעת על גורלה של קמבודיה בשישים השנים הבאות. בשנת 1945 ידעה קמבודיה תקופה חולפת של עצמאות, כאשר כוחות יפן ווישי נסוגו מן הממלכה, וכוחות בעלות הברית טרם נכנסו אליה. לאחר ששבו הצרפתים לשלוט בקמבודיה, החל סיהאנוק במשא ומתן על עצמאותה של קמבודיה, וזאת על מנת לאזן קולות שמאליים ורפובליקנים בארצו. ב-6 במאי 1947 הוכרז על חוקה חדשה לקמבודיה, אשר הוכרזה כמלוכה קונסטיטוציונית, ובה אספה לאומית נבחרת וממשלה האחראית כלפיה, בנוסח הצרפתי. באוקטובר 1953, לאור המלחמה שנוהלה כנגד השלטון הצרפתי בדרום מזרח אסיה, הושג הסכם חלקי. סיהאנוק הכריז על עצמאות וחזר כמנצח לבירה פנום פן. בה בעת נוהלה לחימה על ידי הקמבודים והצרפתים כנגד כוחות וייטנאמים (כוחות הוייט מין) אשר ניסו לחדור לממלכה ולהקים בה בסיסים.
ממשלו הראשון של סיהאנוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מן ההסכמה אליה הגיעו המדינות שהשתתפו בוועידת ז'נבה על עתידה של הודו סין, ב-20 ביולי 1954 נסוגו כוחות הווייט מין משטחה של קמבודיה, וקמבודיה נהנתה מתקופה בה לא הייתה התערבות חיצונית בענייניה.
ב-2 במרץ 1955 התפטר סיהאנוק מן המלוכה לטובת אביו, נורודום סוראמאריט, אך הקים מפלגה פוליטית, אשר זכתה ברוב בבחירות לפרלמנט באותה השנה.
נייטרליות הייתה המרכיב המרכזי במדיניות החוץ הקמבודית בתקופה זו. אך בשנות השישים החלו חלקים ממזרח הממלכה לשמש כבסיסים לצבא צפון וייטנאם ולוייטקונג, אשר שמשו לפעולה כנגד צבא דרום וייטנאם. נמל "סיהאנוקויל" שימש למתן אספקה לכוחות אלו. כאשר פעילות זו גברה, החל הדבר להדאיג את ארצות הברית ואת דרום וייטנאם, אשר היו שקועות במלחמת וייטנאם. בשנת 1969 הורה הנשיא ריצ'רד ניקסון על סדרה בת ארבעה עשר חודשים של "הפצצות מרבד" כנגד מטרות אלו. השפעתן העיקרית של ההפצצות לא הייתה בזירה הווייטנאמית, שכן בשלב זה הייתה המלחמה כבר אבודה, וניצחון הווייטקונג היה אך עניין של זמן. ההפצצות ערערו את המדינה הקמבודית. מאות אלפים נטשו את האזורים הכפריים המופצצים ועברו לגור בערים, דבר שערער את הבסיס הכלכלי והחברתי של המדינה.
בשנים אלו החל קיטוב בפוליטיקה הפנימית הקמבודית. המעמד הבינוני החל להתנגד למשטרו של סיהאנוק, והשמאל החל להצמיח מנהיגים רדיקליים, אשר חונכו בפריז כדוגמת סאלוט סאר, אשר ייוודע לאחר מכן בכינוי מטיל האימה פול פוט, אשר החל להנהיג מהפכה קומוניסטית בחלקים הכפריים של קמבודיה, כראש המפלגה הקומוניסטית של קמפוצ'יאה CPK. סיהאנוק כינה מורדים אלו "הקמרים האדומים" (ובצרפתית: קמר רוז'). בשנת 1966 זכה הימין ברוב בבחירות לאספה הלאומית, ולראשות הממשלה נבחר לון נול, גנרל פרו אמריקני, אשר שימש בתפקיד עד שנת 1967. בשנים 1968 ו-1969 צברה המרידה הקומוניסטית תאוצה. בשנת 1970 יצא הנסיך סיהאנוק לחו"ל מסיבות רפואיות, בעוד המצב מסביבו גועש.
הרפובליקה הקמרית והמלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1970 בהיעדרו של סיהאנוק, הכריז לון נול על הדחתו, ולקח לידיו את השלטון במדינה. ב-9 באוקטובר הוכרז על סיום המונרכיה הקמבודית, והמדינה כונתה "הרפובליקה הקמרית".
ממשלת צפון וייטנאם סירבה לדרישתו של לון נול להסיג את חיילי צבאה משטח קמבודיה. ארצות הברית החלה לספק תמיכה לצבאה של קמבודיה, אשר נלחם עתה הן כנגד צבא צפון וייטנאם והן כנגד מורדי ה-CPK.
ב-25 באפריל 1970 הכריז נשיא ארצות הברית ניקסון כי כוחות אמריקניים ודרום וייטנאמיים נכנסו לקמבודיה על מנת להרוס את בסיסי צבא צפון וייטנאם בתחומה. בשלב זה נמשך מסע ההפצצות האמריקניות בקמבודיה באופן חשאי מזה למעלה משנה, הפצצות שהרגו מספר משוער של כחצי מיליון אזרחים[1]. הסלמה זו במלחמה, אשר הביאה לגל מחאות בארצות הברית, ולמותם של ארבעה מפגינים בקולג' קנט סטייט, הייתה בין הסיבות שהביאו בסופו של דבר לתמיכה הציבורית בסיום המעורבות האמריקנית במלחמות בדרום מזרח אסיה.
המלחמה העמיקה לתוך קמבודיה, כאשר הצבא הקמבודי הולך ומאבד שטח ותמיכה לטובת מורדי ה-CPK. מנהיגות הרפובליקה הקמרית הייתה נגועה בפלגנות, וקרב על השליטה התרחש בין לון נול, לבין בן דודו של סיהאנוק, סיריק מטאק, ולבין מנהיג האספה הלאומית אין טאם. לון נול נותר כשליט בשל כך שאיש לא היה מוכן בשלב זה לקבל את מקומו. בשנת 1972 אימצה קמבודיה חוקה חדשה, ופרלמנט חדש נבחר, והכריז על לון נול כנשיא, אך הדבר לא הביא לסיומה של חוסר האחדות, והשחיתות הממארת אשר אפיינו את משטרו של לון נול.
המרידה הקומוניסטית המשיכה לצבור תאוצה, וקיבלה עתה סיוע צבאי מצפון וייטנאם. פול פוט וינג סארי הבטיחו את שליטתם במורדים הקומוניסטים שאומנו בווייטנאם, ורבים מהם "טוהרו" כאות לבאות, כאשר ישלטו גורמים אלו במדינה כולה. בה בעת החלו פול פוט וינג סארי להבטיח את עצמאות המפלגה הקומוניסטית הקמבודית מאחותה הגדולה בצפון וייטנאם. בשנת 1973 הייתה ה-CPK כוח לוחם עצמאי, ושלטה ב-60% משטח קמבודיה וב-25% מאוכלוסייתה.
ניסיונות למשא ומתן בין הממשלה למורדים נכשלו, ובשנת 1974 הצטמצם תחום שליטתו של לון נול למספר אזורים סמוכים לערים ולנתיבים המרכזיים שבין הערים. כשני מיליון פליטים אכלסו את הבירה פנום פן ושתי ערים מרכזיות נוספות.
בתחילת שנת 1975 החלו הקומוניסטים במתקפה, אשר תוך 117 ימים הביאה לסופה של הרפובליקה הקמרית. כאשר סירב הקונגרס האמריקני להקציב עזרה נוספת, לאחר שרכבת אווירית של אספקה ומזון החלה כבר לפעול, היה ברור כי ימי שלטונו של לון נול ספורים. פנום פן וערים נוספות החלו להיות מופגזות בארטילריה. ב-17 באפריל 1975 נכנעה ממשלתו של לון נול, והוא נמלט לארצות הברית, אשר פינתה את כל כוחותיה מקמבודיה.
קמפוצ'יאה הדמוקרטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משטרם של הקמר רוז'
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קמר רוז'
מיד לאחר ניצחונה הורתה ה-CPK על פינוי כל הערים והעיירות, ושלחה את כל האוכלוסייה העירונית אל הכפרים לעבוד בחוות קולקטיביות כחקלאים. שתי סיבות ניתנו לכך - ראשית מחסור במזון בשל נהירת הכפריים אל הערים, על מנת להימלט מן המלחמה. שנית, החלטתו של פול פוט לעצב את החברה הקמבודית על פי מודל שהמציא. על פי האידאולוגיה שבה האמין פול פוט, שהייתה עיוות של עקרונות קומוניסטיים ומאואיסטיים, הייתה האינטליגנציה העירונית שורש כל רע. המצב אך החמיר, לדעתו, בתקופתו של לון נול, שכן כפריים רבים נמלטו מאימת ההפצצות האמריקניות אל הערים, וכך ננטשו אזורי הכפר, והערים הפכו לצפופות. אוכלוסיית פנום פן לבדה מנתה מעל למיליון נפש בעת שנכבשה העיר על ידי הקמר רוז'.
מנהיגות ה-CPK, אשר קיבלה את חינוכה בפריז - פול פוט, ינג סרי, נון צ'י וסון סן, השתלטה עתה על המדינה. בתחילה היה סיהאנוק (אשר בשלב זה שיתף פעולה עם אנשיו של פול פוט) ראש המדינה מבחינה פורמלית, אך הוא התפטר בסמוך לאחר עליית הקמר רוז' לשלטון, והושם במעצר בית. בינואר 1976 הוכרז על חוקה חדשה, אשר כללה הכרזה על המדינה החדשה "קמפוצ'יאה" - רפובליקה עממית דמוקרטית. פול פוט מונה לראש הממשלה במאי 1976.
רצח העם בקמבודיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנהיגות החדשה פתחה בניסיון "סוציאליסטי" ואגררי, אשר תוצאותיו היו אחד האסונות ההומניטריים הכבדים בתולדות העולם.
מיד לאחר ניצחון הקמר רוז', נוצרה בעיה הומניטרית, שכן אלפים כבר גוועו ברעב וממחלות בערים עוד בטרם ניצחון ה-CPK. אלה נדונו למעשה למוות בעת פינוי הערים, אשר בו לא יכלו לעמוד. אלה ששרדו את הפינוי "יושבו מחדש" בכפרים שהפכו לחוות קולקטיביות, ללא מזון, מתקנים חקלאיים או טיפול רפואי. לאנשים אלה, אוכלוסייה עירונית מזה דורות, לא היו את הכישורים המינימליים לשרוד בתנאי הכפר. עוד בטרם הקציר הראשון גוועו רבים ברעב. "טיהורים" שנעשו בה בעת, הוציאו להורג את כל מי שזוהה עם המשטר הישן.
כל הרכוש הפך לקולקטיבי, חינוך ניתן בבתי ספר של הקולקטיב. לא רק אנשים השייכים למשטר הישן, אלא גם אנשים שהביעו התמרמרות על התנאים החדשים, וכל מי שלא עמד בקצב העבודה המוכתב, הוצא להורג. בשטחים שמסביב לחוות פוזרו מוקשים רבים (פול פוט קרא למוקשים "חיילי המושלמים"). החוות הקולקטיביות עצמן לא הצליחו לספק את צורכי תושביהן, ורבים מתו ברעב. פול פוט ניתק את קמבודיה משאר העולם תוך איסור על דיבור בשפות זרות ותקיפת המדינות השכנות, ובהן לאוס, וייטנאם ותאילנד, במטרה להשיב למדינתו את ה"טריטוריה האבודה" ולהשיב את טהרתו של "הגזע הקמרי". הפולחן הדתי, ובמיוחד הבודהיזם והנצרות הקתולית נאסרו. בתקופה זו לא היו בקמבודיה מטבע, או מערכת בנקאית.
החיים ב"קמפוצ'יאה הדמוקרטית" היו קשים ואכזריים. באזורים רבים של המדינה הוצאו המונים להורג על עבירות כגון דיבור בשפה זרה, הרכבת משקפיים, חיפוש אחר מזון, או אף אבלות על יקיריהם שמתו. המשטר חיפש במיוחד את אנשי העסקים והפוליטיקאים מן המשטר הישן, ואלה, ומשפחותיהם, הוצאו להורג ללא רחמים. אנשי הקמר רוז' עצמם היו מוצאים להורג אם לא עמדו במכסת ה"קונטררבולוציונרים" שנמצאו והוצאו להורג.
אין הסכמה באשר למספר הקורבנות של מדיניות מטורפת זו. יש לקחת בחשבון הן את הרוגי מלחמת האזרחים שקדמה לעליית פול פוט לשלטון, הן את שנות האימה, והן את ההרוגים במלחמה עם וייטנאם שלא איחרה לבוא. מספר של שלושה מיליון קורבנות ניתן על ידי ממשלת ה-PRK שהחליפה את ממשל הקמר רוז'. גורמים אחרים מעריכים את מספר הקורבנות כפחות משני מיליון, פרויקט רצח העם של אוניברסיטת יל מעריך את מספר ההרוגים ב-1.7 מיליון, ארגון אמנסטי הבינלאומי נקב במספר 1.4 מיליון ומחלקת המדינה של ארצות הברית נקבה במספר 1.2 מיליון. פול פוט עצמו נקב במספר 800,000, אך ברור כי היה לו אינטרס להמעיט במספר המיתות. ה-CIA העריך את מספר המוצאים להורג בין 50,000 ל-100,000 איש. על מנת להבין את המספרים יש להדגיש כי המדובר באומדן של כעשרים אחוז מאוכלוסיית קמבודיה שאיבדו חייהם בתקופה זו.
יחסי החוץ של המשטר החדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסיה של "קמפוצ'יאה הדמוקרטית" עם וייטנאם ותאילנד הוחמרו, ותקריות גבול החריפו את המאבק האידאולוגי הקיים ממילא. קמבודיה פיתחה יחסים טובים עם סין, והמאבק בין קמבודיה ווייטנאם החל לשאת אופי של מאבק בין גושי בין סין ובין ברית המועצות שהייתה הפטרונית של וייטנאם. המשבר אך החמיר כאשר החל הצבא הקמבודי תוקף כפרים בווייטנאם. בדצמבר 1977 נותקו היחסים עם האנוי, במחאה על ניסיונה של וייטנאם ליזום יצירתה של "פדרציה של הודו סין".
הסיבה לתמיכתה של סין ב-CPK הייתה הרצון למנוע תנועה לאיחוד הודו סין, ולשמור על העליונות הצבאית באזור. הסיבה בשלה תמכה ברית המועצות בווייטנאם הייתה על מנת ליצור חזית נוספת כנגד סין במקרה של מלחמה, ולתחום את ההתפשטות הטריטוריאלית הסינית. מאז מותו של סטלין היחסים בן סין תחת שלטון מאו ובין ברית המועצות היו קרירים. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 ילחמו הצדדים במלחמת סין וייטנאם על רקע זה, כאשר לאירועים אלו תהיה השפעה על קמבודיה.
בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה, והביסה בקלות את צבאו של פול פוט, שנמלט לגבול עם תאילנד, והמשיך משם את הלחימה. ניצחון זה לווה בגל עריקות של ראשי הקמר רוז', שחששו כי בין אם יערקו ובין אם לאו יואשמו בבגידה. בדצמבר 1978 הכריזה וייטנאם על ייסודה של החזית הקמבודית המאוחדת להצלה לאומית, בהנהגת הנג סמרין, איש צבא לשעבר בצבא קמבודיה. כוח האדם לחזית זו גויס מקומוניסטים קמרים לשעבר אשר נותרו בווייטנאם לאחר 1975 ואנשי משטרו של פול פוט, כהנג סמרין עצמו והון סן, אשר נמלטו מקמבודיה בשנת 1978.
קמבודיה המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השחרור הווייטנאמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 בינואר 1979 הכריזה וייטנאם כי הנג סמרין הוא ראש המדינה החדשה, הרפובליקה העממית של קמפוצ'יאה. הצבא הווייטנאמי המשיך בלחימה כנגד כוחות הקמר רוז'. מאות אלפי עקורים החלו נוהרים לגבול תאילנד בבקשם מחסה. הקהילה הבינלאומית, אשר מעשי המשטר הפושע של פול פוט נחשפו בפניה במלוא חומרתם, הגיבה במתן עזרה מסיבית באמצעות יוניצף ומוסדות בינלאומיים אחרים. בשלב מסוים יותר מחצי מיליון קמבודים חיו במחנות לאורך הגבול עם תאילנד, ומאה אלף קמבודים במחנות בתוך תאילנד עצמה.
צבאה של וייטנאם שלט במרכזי האוכלוסייה וברוב שטחה של קמבודיה עד ספטמבר 1989. משטרו של הנג סמרין היה ממשלת בובות חלשה ובלתי אהודה. ההתנגדות העממית לשליטה הווייטנאמית גברה, והיו עדויות כי התנגדות זו קיבלה עזרה ממשטרו של הנג סמרין עצמו. בה בעת ביססו עצמם שאריות לוחמי הקמר רוז' ביערות באזורים נידחים, והתחברו ללוחמים לא קומוניסטים כנגד השלטון הווייטנאמי, אנשים שלחמו כנגד הקמר רוז' עצמם לאחר 1975, שרידי אנשיו של לון נול וכן ל"מולינקה" (התנועה לשחרור לאומי של קמפוצ'יאה הנאמנה לנסיך סיהאנוק). התנועה המאוחדת נקראה "הכוחות המזוינים המאוחדים לשחרור לאומי של העם הקמרי" ובראשה עמד ראש הממשלה לשעבר סון סן. תנועות אלו שבו והתפצלו לאחר מכן.
המלחמה נשאה אופי מחזורי כאשר במהלך העונה היבשה תקף צבא וייטנאם הממוכן והכבד, ובעונת הגשמים תקפו המורדים קלי התנועה. המשך המלחמה מנע את פיתוחה של הארץ ושיקום העם הקמבודי מן רצח העם שעבר בשנות שלטון הקמר רוז'.
ב-1986 טענה האנוי כי החלה להסיג כוחותיה מקמבודיה, אך זאת תוך מאמץ לחזק את משטר הבובות של הנג סמרין. במשך שנתיים נמשכה הנסיגה, כתוצאה של לחץ בינלאומי. משטרו של סמרין הנהיג רפורמות חוקתיות וכלכליות על מנת לאפשר את המשך קיומו לאחר הנסיגה הווייטנאמית. באפריל 1989 הכריזו האנוי ופנום פן כי בספטמבר 1989 ייסוגו הכוחות הווייטנאמיים מקמבודיה לחלוטין. במקביל התחזק צבאם של סון סן ושל סיהאנוק בצורה משמעותית. החייל הווייטנאמי האחרון עזב את קמבודיה בספטמבר 1989.
שיקומה של קמבודיה בחסות בינלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודשים יולי ואוגוסט 1989 נפגשו בפריז, בחסות מזכ"ל האו"ם, נציגי 18 מדינות וכן ארבע המפלגות הקמבודיות העיקריות, כדי לדון בעתידה של קמבודיה לאחר שחרורה מן הכיבוש הווייטנאמי. מטרתם הייתה ליצור משטר יציב שימנע את שובם של הקמר רוז' ויספק לעם הקמבודי הגדרה עצמית ראויה.
הוועידה הצליחה להתקדם במתן ערבויות בינלאומיות לעצמאותה של קמבודיה ולנייטרליות שלה, תוכניות לשיקום הפליטים, ובנייה מחודשת של הכלכלה הקמבודית. ב-28 באוגוסט 1990 נחתם הסכם בין הפלגים הקמבודים שאיפשר את המשך הפעולות בכיוון שיקומה של קמבודיה. ב-23 באוקטובר 1991 התכנסה שוב ועידת פריז על מנת לחתום על הסכם מפורט בחסות האו"ם שהכריז על הפסקת אש, שיקומם של הפליטים בגבול תאילנד, פירוק מנשקם של המיליציות השונות, ובחירות חופשיות.
הנסיך סיהאנוק שב לפנום פן בנובמבר 1991 והחל בהליכי השיקום על פי ההסכמים שהושגו. כוח משימה של האו"ם לקמבודיה (UNAMIC) נפרש על מנת לשמור על השלום ולפקח על חזרתם לקמבודיה של כ-370,000 פליטים מתאילנד.
הבחירות החופשיות ותוצאותיהן
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1993 נערכו בקמבודיה בחירות חופשיות בחסות האו"ם. אמנם בחלקים מסוימים של קמבודיה מנעו אנשי הקמר רוז' את קיומן של הבחירות, אך ארבעה מיליון קמבודים הביעו את דעתם בקלפי. הוקמה ממשלת קואליציה בראשותו של סיהאנוק, אשר נשאה אופי ליברלי ודמוקרטי, והצהירה כי בכוונתה לקדם את קמבודיה לכיוון של מונרכיה חוקתית, כאשר סיהאנוק הוכרז כמלך. הוכרז על חוקה שעיגנה את זכויות האדם.
התקופה שמאז הבחירות עד היום הייתה תקופה של שקט ויציבות בקמבודיה, למרות התפרצויות של אלימות פוליטית באזורי הספר.
בשנת 1996 החל ארגון הקמר רוז' להתמוטט. בשנת 1997 עצרו חברי הקמר רוז' עצמם את פול פוט, ביימו סצנת משפט והכניסו אותו למעצר בית. באפריל 1998 הועבר פול פוט ממקום מושבו, עקב הימלטות מנהיג הקמר רוז' החדש, טה מוק, מצבאה של קמבודיה שהחל סוגר עליו. ימים לאחר מכן מת פול פוט, על פי הדיווחים, כתוצאה מהתקף לב.
באוקטובר 2004 התפטר סיהאנוק מתפקידו כמלך, בנו, נורודום סיהאמוני הוכרז כמלך החדש.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
