המלוכה הבריטית

מלך הממלכה המאוחדת
King of the United Kingdom
Monarchy of the United Kingdom

סמל הוד מלכותו מלך הממלכה המאוחדת
דגל הוד מלכותו מלך הממלכה המאוחדת
נוכחי: צ'ארלס השלישי
תואר	הוד מלכותו
השליט הראשון בבית זה	אן, מלכת בריטניה
תקופת המלוכה	1 במאי 1707 – הווה (317 שנים)
מעון רשמי	ארמון בקינגהאם
שטח שיפוט	הממלכה המאוחדת
מוטו	אלוהים וזכותי שלי
www.royal.uk

המלוכה הבריטית (באנגלית: Monarchy of the United Kingdom) היא שיטת ממשל מונרכית, לפיה היושב בכס המלוכה בא מכוח ירושה והוא הריבון של הממלכה המאוחדת ושל הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים^[1]. כמו כן המונרך הבריטי הוא הריבון ב-14 מדינות נוספות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית. מדינות אלה מכונות ממלכות חבר העמים הבריטי (Commonwealth realms)‏^[2]‏^[3]. משטר המלוכה הנוכחי קיים באנגליה מאז התקופה האנגלו-סקסית. בשנת 1603 התאחדו ממלכות אנגליה וסקוטלנד לממלכה אחת, לאחר שג'יימס השישי, מלך סקוטלנד, עלה לשלטון באנגליה כג'יימס הראשון. במסגרת חוקי האיחוד של 1707 אוחדו שתי הממלכות באופן רשמי לממלכת בריטניה הגדולה.

המלוכה הפכה בהדרגה למונרכיה חוקתית, כאשר מערכת הממשל הבריטית שואבת את סמכותה באופן רשמי מהמלוכה. כך למשל משרד הפנים הבריטי מוסמך על ידי המלך להוציא תעודות מעבר (דרכונים) בשמו של המלך. ראש ממשלת בריטניה ממונה על ידי המונרך, ובאופן רשמי ממליץ לו על מדיניות, אותה הוא מקבל, ובהמשך מורה לממשלת בריטניה, המכונה ממשלת הודו מלכותו, לפעול בהתאם להוראה זו.

המונרך מהווה חלק מהפרלמנט הבריטי, כך שהוא אחד משלושת הגופים המהווים את הרשות המחוקקת של בריטניה (יחד עם בית הלורדים ובית הנבחרים). כמו כן עומד המונרך בראש הרשות המבצעת בבריטניה, וממנה נציג מטעמו (ראש הממשלה) לבצע בפועל את המדיניות. המונרך עומד בראש הרשות השופטת בכך שהוא ממנה את נושאי המשרה ברשות זו.

ברוב תחומי המדיניות, תפקיד המונרך הבריטי הוא טקסי בלבד, וקביעת המדיניות מתבצעת בפועל על ידי המפלגות הפוליטיות שנבחרו לפרלמנט בבחירות חופשיות, ועל ידי הממשלה (הנסמכת על הפרלמנט).

המונרך עומד בראש הכנסייה האנגליקנית. המלך נושא בתואר הנציב העליון של הכנסייה האנגלית (אף שבפועל ההחלטות בנושאי דת מתקבלות על ידי הארכיבישוף מקנטרברי).

שליטה הנוכחי של הממלכה המאוחדת הוא צ'ארלס השלישי, ששלטונו החל ב-8 בספטמבר 2022. יורש העצר הוא בנו, ויליאם, נסיך ויילס.

המונרך הבריטי עומד בראש חבר העמים הבריטי.

בעקבות הפשיטות הוויקינגיות על אנגליה וההתיישבות הוויקינגית באנגליה במאה התשיעית נוצרה ממלכת וסקס כממלכה המרכזית באזור זה. אלפרד הגדול השתלט על אזור וסקס ומרסיה (אך לא על כל שטחי אנגליה), וזכה לתואר "מלך האנגלו-סקסים". במהלך המאה העשירית, יורשיו של אלפרד השתלטו על שטחים נוספים והקימו את ממלכת אנגליה. במהלך המאה ה-11 השתלטו הדנים על אנגליה, ושלטו בה מספר שנים. בשנת 1066 כבש ויליאם, דוכס נורמנדיה, את אנגליה כולה, והפך למעשה למלך החזק באירופה באותה עת. הכיבוש הנורמני היווה למעשה את ראשיתה של אנגליה הקיימת כיום.

לאחר מותו של ויליאם הראשון מלכו שני בניו - תחילה ויליאם השני ואחריו הנרי הראשון. הנרי הכריז על בתו, מתילדה הקיסרית, כיורשת הכתר האנגלי, אך לאחר מותו בשנת 1135 השתלט על הכתר אחיינו, סטפן מבלואה, שזכה לתמיכה מצד האצילים. מתילדה נאבקה על זכותה לכתר, והדבר גרם למלחמת אזרחים, שזיכתה תקופה זו בשם "האנרכיה". לבסוף ניאות סטפן, שהיה שליט חלש, להכריז על בנה של מתילדה כיורש הכתר, ואכן הוא עלה לשלטון בשנת 1154 בשם הנרי השני ונחשב למלך הראשון מבית פלנטג'נט. תקופת שלטונם של מלכי בית פלנטג'נט אופיינה במאבק תמידי בין בית המלוכה לאצילים. בניו של הנרי השני מרדו בו, אולם על אף סכסוכים פנימיים אלה הצליח הנרי להגדיל את גבולות ממלכתו ואף לכבוש את אירלנד. הנרי העניק את אירלנד לבנו הצעיר ג'ון, שהוכתר כ"לורד אירלנד" ("Lord of Ireland").

לאחר מותו של הנרי השני ירש את הכס בנו, ריצ'רד "לב-הארי". תקופת מלכותו של ריצ'רד מתאפיינת בעיקר בהיעדרו מהממלכה, בשל השתתפותו במסעי הצלב, ושלטונו של אחיו ג'ון בשמו (הבסיס לסיפורי רובין הוד). לאחר מותו של ריצ'רד מלך אחיו ג'ון, שהיה מלך חלש, ונאלץ להיכנע לברונים בשנת 1215 ולחתום על המגנה כרטה (בלטינית: "הצו הגדול"), צו שנועד לשמור על זכויות האצילים וחירויותיהם, ולהגן על חירויות אלה מפני המלך. זמן קצר לאחר מכן הודיע ג'ון כי הוא מבטל את הצו. הודעה זו הביאה לפרוץ מלחמת אזרחים המכונה "מלחמת הברונים הראשונה". מלחמת אזרחים זו הסתיימה עם מותו של ג'ון והמלכת בנו בן התשע, הנרי השלישי, בשנת 1216. לאחר שהגיע הנרי לבגרות, מרדו הברונים שנית בהנהגת סימון החמישי דה מונפור מרד זה, המכונה "מלחמת הברונים השנייה", נסתיים בתבוסת המורדים והוצאתם להורג.

תקופת מלכותו של אדוארד הראשון, בנו של הנרי השלישי, הייתה יציבה יותר. אדוארד כבש את ויילס וניסה לכבוש גם את סקוטלנד. את השטחים שכבש בסקוטלנד הצליחו הסקוטים לשחרר במהלך שלטונו של בנו, אדוארד השני. הלה הסתכסך עם האצילים ונאלץ בשנת 1311 להעניק להם סמכויות רבות, אך ב-1322 נלחם במתנגדיו והביסם. אדוארד השני הודח בשנת 1327 בידי אשתו, איזבלה מצרפת, ובנו, אדוארד השלישי, הומלך תחתיו.

אדוארד השלישי, נכדו של פיליפ הרביעי, מלך צרפת מצד אמו, טען גם לכתר הצרפתי, ופתח את מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת. אדוארד נחל ניצחונות רבים, וכבש שטחים רבים בצרפת. בתקופתו התפתח הפרלמנט הבריטי אשר חולק לראשונה לשני בתים נפרדים - בית הנבחרים ובית הלורדים.

אדוארד נפטר בשנת 1377. עם מותו עלה לשלטון נכדו בן העשר, ריצ'רד השני. ריצ'רד הסתכסך עם רבים מאציליו, ובשנת 1399, בזמן ששהה באירלנד, השתלט על כס המלוכה דודנו, הנרי הרביעי, בתמיכת האצילים. ריצ'רד נאלץ לוותר על כיסאו ונרצח זמן קצר לאחר מכן.

הנרי הרביעי היה אף הוא נכדו של אדוארד השלישי. אביו היה בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, ועל כן נחשבת מלכותו לתחילתה של שושלת לנקסטר. לכל אורך מלכותו נאבק הנרי בניסיונות הפיכה ומרידות. בנו, הנרי החמישי מלך משנת 1413. בתקופה זו שרר באנגליה שקט יחסי, שאיפשר להנרי החמישי להתמקד במלחמתו בצרפת. הנרי החמישי זכה בניצחונות רבים, ואילץ את שארל השישי, מלך צרפת, להכיר בו כיורש הכתר הצרפתי. אך בשנת 1422, בעת שהיה בשיא כוחו, לקה לפתע בדיזנטריה ומת. את הכס ירש בנו, הנרי השישי, שטרם מלאה לו שנה. הצרפתים, בראשות ז'אן ד'ארק, ניצלו הזדמנות זו להדיח את השלטון האנגלי בצרפת.

הנרי השישי היה מלך חלש, ובתקופת מלכותו טען לכתר האנגלי צאצא אחר של אדוארד השלישי - ריצ'רד, דוכס יורק. הדבר גרם למאבק בין תומכי בית יורק, בהנהגת הדוכס, לבין תומכי בית לנקסטר, הבית השליט, ומלחמותיהם נודעו כמלחמות השושנים (סמלו של בית לנקסטר הוא שושנה אדומה, וסמלו של בית יורק הוא שושנה לבנה). דוכס יורק נהרג ב-1460, אך בנו הבכור המשיך במאבק ונחל ב-1461 ניצחון, שלאחריו הוכתר כאדוארד הרביעי. מלחמות השושנים נמשכו גם במהלך שלטונם של אדוארד הרביעי, אדוארד החמישי וריצ'רד השלישי, ובשנת 1485 זכה בית לנקסטר לשוב לשלטון לאחר קרב בוסוורת, במהלכו נהרג ריצ'רד השלישי בידי ראש בית לנקסטר, הנרי רוזן ריצ'מונד, שעלה לשלטון כהנרי השביעי, הראשון מבין מלכי בית טיודור.

מלחמות השושנים היוו נקודת מפנה בדברי ימי המלוכה האנגלית. מרבית בני האצולה נהרגו או הוצאו להורג במהלך הקרבות, ונכסיהם שבו להיות נכסי הכתר. בעקבות המלחמות עלה בית טיודור כבית מלוכה חזק ויציב. כוחו של בית המלוכה הגיע לשיאו בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, בנו של הנרי השביעי. בתקופה זו הפכה אנגליה לאחת המעצמות החזקות באירופה. המחלוקות בין המלך לבין האפיפיור הביאו לביטולם של המנזרים באנגליה (צעד אשר חיזק את בית המלוכה אף יותר), ולגט כריתות מהכנסייה הקתולית והקמת הכנסייה האנגליקנית. בתקופת מלכותו של הנרי השמיני סופחה ויילס לאנגליה.

אדוארד השישי, בנו ויורשו של הנרי השמיני, שירש את כסאו של אביו בגיל תשע, המשיך ברפורמות הדתיות של אביו, אך מותו בשנת 1553 גרם למשבר חוקתי. אדוארד נישל מהירושה בצוואתו את שתי אחיותיו למחצה, ובמקומן קבע כיורשת את ליידי ג'יין גריי, שסבתה הייתה אחותו של הנרי השמיני. ג'יין מלכה תשעה ימים בלבד בטרם הודחה בידי מרי הראשונה, אחותו הבכירה של אדוארד השישי, והוצאה להורג לאחר מכן. מרי, שהייתה קתולית, ביטלה את הרפורמות הדתיות של אביה ואחיה, וניסתה להשיב את אנגליה לקתוליות ולחיק האפיפיור. בעקבות רדיפתה את הפרוטסטנטים והוצאת רבים מהם להורג נודעה מרי לשמצה כ"מרי העקובה מדם" ("Bloody Mary"). עם מותה ב-1558 עלתה לשלטון אחותה למחצה, אליזבת הראשונה שהשיבה את האנגליקניות כדת המדינה. בתקופת שלטונה הפכה אנגליה למעצמה עולמית, בעקבות ניצחונה על הארמדה הספרדית ב-1588 והקמת המושבות האנגליות בצפון אמריקה.

בדומה למלוכה האנגלית, גם המלוכה הסקוטית נוצרה לאחר הנסיגה של האימפריה הרומית בראשית המאה החמישית. בתקופה הרומית התגוררו בסקוטלנד שלוש קבוצות אוכלוסייה: הפיקטים, הברטונים והסקוטים, במספר ממלכות. המלך קנת הראשון (או סינאד הראשון - Cináed I) מבית אלפין נחשב למלך הראשון של ממלכת סקוטלנד. במהלך המאות החמישית והשביעית אוחדו הממלכות שהיו באזור והפכו לממלכה אחת. הירושה הסקוטית לא עברה אז מאב לבן, אלא לבן המשפחה המבוגר ביותר. כתוצאה מכך עבר הכתר הסקוטי בין ענפים שונים של בית אלפין, וגרם לעימותים ומלחמות ביניהם. המאבק הגיע לשיאו בשנים 1005-943, במהלכן משלו בסקוטלנד שבעה מלכים, שכל אחד מהם נרצח או נהרג בקרב בידי יורשו לכס. המלך מלקולם השני, שעלה לשלטון ב-1005, ביטל את דרך הירושה הקודמת של כס המלוכה באמצעות רציחתם של כל הטוענים לכתר. בשנת 1034 עלה לשלטון דאנקן הראשון בלא כל התנגדות, אך נהרג ב-1040 בידי מקבת' (נשוא הטרגדיה המפורסמת של ויליאם שייקספיר הקרויה על שמו - "מקבת'"), שהשתלט על הכס. מקבת נהרג ב-1057, בקרב נגד מלקולם, בנו של דאנקן הראשון, שרצה לנקום את מות אביו. יורשו לולאך נרצח אף הוא ב-1058, ומלקולם זכה בכס והוכתר כמלקולם השלישי, הראשון ממלכי בית דאנקלד.

בשנת 1107 חילק המלך אדגר בצוואתו את סקוטלנד בין שני יורשים: אלכסנדר הראשון ירש את צפונה של סקוטלנד, ודייוויד הראשון ירש את דרומה של סקוטלנד תחת התואר רוזן. לאחר מות אלכסנדר בשנת 1124 ירש אותו דייוויד, וסקוטלנד אוחדה מחדש. לאחר מותו מלכו מלקולם הרביעי וויליאם "האריה". ויליאם לקח חלק במרד נגד הנרי השני, מלך אנגליה, אך המרד כשל ויליאם נשבה בידי האנגלים. תמורת שחרורו נאלץ ויליאם להפוך לואסאל של מלך אנגליה. ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, הסכים לבטל את ההסכם הפיאודלי בתמורה לסכום כסף נכבד, שנדרש לו למימון מסעי הצלב בשנת 1189.

לאחר מותו של ויליאם בשנת 1214 מלכו אלכסנדר השני ואלכסנדר השלישי. שני מלכים אלה ניסו להשתלט על האיים המערבים שהיו עד אז בשליטת נורווגיה. בתקופת מלכותו של אלכסנדר השלישי ניסתה נורווגיה לפלוש לסקוטלנד, אך הניסיון נכשל. בחוזה פרת, שנחתם ב-1266, הכירה נורווגיה בריבונותה של סקוטלנד על האיים.

לאחר מותו של אלכסנדר השלישי ב-1286 הומלכה נכדתו בת השלוש, מרגרט - שנולדה בנורווגיה והתגוררה בה עד אותה עת. מרגרט לא זכתה להגיע לסקוטלנד, כיוון שב-1290 טבעה ספינתה בדרכה לשם. מותה הוביל למחלוקת בין האצילים בסקוטלנד בשאלת הירושה, ומספר אצילים סקוטים פנו לאדוארד הראשון, מלך אנגליה שיכריע בשאלת זהותו של היורש. מרבית האצילים תמכו בג'ון באליול אולם אדוארד התייחס אליו כאל ואסאל והתערב בענייניה של סקוטלנד. כשניסה באליול לעמוד על עצמאותו, פלש אדוארד הראשון לסקוטלנד וכבש אותה. כיבוש זה הביא לפרוץ מלחמת העצמאות של סקוטלנד, כאשר בראש הכוחות הלוחמים לעצמאותה של סקוטלנד עמד ויליאם ואלאס. לאחר הוצאתו של ואלאס להורג ב-1305 השתלט על הכס טוען אחר לכתר, רוברט דה ברוס, שהוכתר כרוברט הראשון, מלך סקוטלנד. רוברט הראשון הצליח להשיב לסקוטלנד את עצמאותה, וב-1328 הכירה אנגליה בעצמאות זו באופן רשמי. שנה לאחר מכן, עם מותו של רוברט, פלשו האנגלים לסקוטלנד פעם נוספת, באמתלה של השבת המלך החוקי, אדוארד באליול, בנו של ג'ון באליול, לשלטון, אך ידם של הסקוטים הייתה על העליונה. בראשם עמד דייוויד השני, בנו של רוברט הראשון, שהוכתר כמלך סקוטלנד.

ב-1371 ירש אחיינו של דייוויד השני, רוברט השני, את הכס, והיה המלך הסקוטי הראשון מבית סטיוארט. בתקופת מלכותם של רוברט השני ובנו, רוברט השלישי, איבד בית המלוכה מכוחו והשפעתו. עם מותו של רוברט השלישי ב-1406 נאלצו עוצרים לנהל את ענייני הממלכה, כיוון שיורש העצר, ג'יימס הראשון, היה שבוי בידי האנגלים, והושב לסקוטלנד רק ב-1424, לאחר תשלום של כופר כבד. אחד האמצעים שנקט ג'יימס הראשון לביסוס שלטונו היה הוצאה להורג של אצילים בעלי השפעה רבה יתר על המידה בעיניו. יורשו, ג'יימס השני, בנו, נקט אף הוא בקו דומה לחיזוק מעמדו, אולם בתקופתו דווקא התחזק מעמדו של הפרלמנט הסקוטי, שלעיתים קרובות מתח בפומבי ביקורת על מעשי המלך. יורשו, ג'יימס השלישי, היה למעשה שליט בובה בידי הפרלמנט, שהגיע אז לשיא כוחו. כתוצאה מכך נמנע יורשו, ג'יימס הרביעי, מלכנס את הפרלמנט (באותה עת הפרלמנט התכנס רק לפי בקשת המלך, שנזקק לאישור הפרלמנט עבור הטלת מיסים חדשים).

ב-1513 פלש ג'יימס הרביעי לאנגליה, בניסיון לנצל את העדרו של הנרי השמיני, מלך אנגליה מהממלכה, אך נחל תבוסה בקרב פלודן. המלך, מרבית אציליו ולמעלה מ-10,000 לוחמים סקוטים נהרגו בקרב זה. לאחר מותו הומלך בנו התינוק, ג'יימס החמישי, והממלכה נוהלה בידי עוצרים. לאחר הגיעו לבגרות ניסה גם ג'יימס החמישי לפלוש לאנגליה ב-1542, אך הובס ונהרג גם הוא, ובתו הוכתרה כמרי, מלכת הסקוטים. מרי הקתולית ניסתה לדכא את המגמות הפרוטסטנטיות שפשטו בסקוטלנד, ונישאה לאציל קתולי, הנרי סטיוארט, לורד דרנלי, צעד שפגע באהדה כלפיה. לאחר הרצחו של בעלה ב-1567 נישאה שוב, ככל הנראה בניגוד לרצונה, לג'יימס הפבורן, רוזן בותוול (שככל הנראה היה רוצחו של בעלה הקודם). נישואין אלו הביאו לקרע גלוי בין האצולה לבין בית המלוכה, ובאותה שנה נאלצה המלכה לוותר על כסאה ולהימלט לאנגליה, שם נכלאה והוצאה להורג עשרים שנה מאוחר יותר בידי אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. בנה התינוק, ג'יימס השישי, הומלך תחתיה. ג'יימס חונך כפרוטסטנטי, ולאחר מות המלכה אליזבת הראשונה הומלך תחתיה כג'יימס הראשון, מלך אנגליה.

עם מותה של אליזבת הראשונה ב-1603 הגיעה שושלת טיודור לקיצה. כיוון שלא היו לאליזבת צאצאים, הוכתר אחריה באנגליה ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד, שהיה נינו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, בשם ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. הכתרה זו נודעה כאיחוד הכתרים, ויצרה מצב הידוע במשפט הבינלאומי כאוניה פרסונלית: אף כי בשתי הממלכות שלט מלך אחד, נותרו אנגליה וסקוטלנד שתי ממלכות נפרדות. ג'יימס הראשון עצמו כונה החל מ-1604 "מלך בריטניה הגדולה"^[4]. ג'יימס המשיך במסורת משפחתו של מאבק עם הפרלמנט (הפעם - הפרלמנט הבריטי). מאבק זה הגיע לשיאו בתקופת מלכותו של בנו, צ'ארלס הראשון, שסירב לכנס את הפרלמנט בשנים 1640-1629 (הידועות גם כאחת עשרה שנות הרודנות), בהן קבע מיסים ללא אישור הפרלמנט, והטיל גזרות דתיות על הפוריטנים באנגליה. בשנת 1642 המחלוקת בין המלך והפרלמנט הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת האזרחים האנגלית שבסופה הוצא המלך להורג, ואוליבר קרומוול ייסד רפובליקה המכונה הקומונוולת' של אנגליה. ב-1653 הכריז קרומוול על עצמו בתואר הלורד המגן (Lord Protector) ולמעשה כיהן כשליט יחיד. לאחר מותו ב-1658 ירש את התואר בנו, ריצ'רד קרומוול, שהיה שליט חלש ונאלץ לוותר על כסאו.

בהיעדר שלטון מסודר, גבר בקרב הציבור הרצון להשיב את המלוכה. במסגרת הרסטורציה האנגלית בשנת 1660 הושבה המלוכה לבנו של צ'ארלס הראשון, צ'ארלס השני. היות שלא היו לצ'ארלס השני ילדים חוקיים, היה יורש העצר אחיו הקתולי של המלך, ג'יימס, דוכס יורק. עובדת היותו של ג'יימס קתולי הביאה לניסיונות של הפרלמנט לשנות את סדר הירושה. צ'ארלס פיזר מספר פעמים את הפרלמנט בניסיון למנוע חוקים המשנים את סדר הירושה, ולבסוף, לאחר פיזור הפרלמנט, שלט בין השנים 1681 עד 1685 מבלי לכנס את הפרלמנט. עם מותו של צ'ארלס, בשנת 1685, עלה לשלטון אחיו והחל במדיניות סובלנית כלפי הדת הקתולית. מדיניות זו, שכללה מינוי קתוליים לתפקידים ציבוריים רבים ולתפקידים של ראשי הצבא, כמו גם החלטתו להקים צבא קבע גדול, הייתה לצנינים בעיני הציבור. כתוצאה מכך הזמינו מספר אצילים, שכונו "השבעה הנצחיים", את בתו של המלך, מרי, ואת בעלה ויליאם, נסיך אוראנז', להדיח את המלך ולמלוך במקומו. ויליאם הסכים, והגיע לאנגליה ב-5 בנובמבר 1688. ג'יימס, בראותו את התמיכה הציבורית הרבה לה זכה ויליאם, נמלט ב-23 בדצמבר באותה שנה. ב-12 בפברואר 1689 התכנס הפרלמנט הבריטי והכריז שבריחתו של ג'יימס מהווה ויתור על כס המלוכה ולכן ויליאם השלישי ומרי השנייה ימלכו יחדיו על אנגליה ואירלנד (תוך נישול בנו של ג'יימס השני, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, אחיה למחצה של מרי, שהזכות למלוכה נשללה ממנו בשל ויתורו של אביו על הכתר). הפרלמנט הסקוטי הכיר במלכותם זמן קצר לאחר מכן. אירוע זה מכונה המהפכה המהוללת, כיוון שנעשה ללא שפיכות דמים. כוחו של הפרלמנט גבר בשל מהפכה זו וחוק הזכויות 1689 קבע את עליונות הפרלמנט ואת זכותם של תושבי אנגליה שלא לשלם מיסים מבלי הסכמת הפרלמנט למיסים. החוק קבע כי כל מלכי אנגליה יהיו מעתה פרוטסטנטים וכי לאחר מותם של ויליאם ומרי, אם לא יהיו להם ילדים (כפי שאכן היה), תירש את הכתר אן אחותה הצעירה של מרי. מרי נפטרה בלא ילדים בשנת 1694, ובעלה ויליאם המשיך למלוך אחריה עד מותו ב-1702. בשנת 1700 נפטרו כל ילדיה של אן, והותירו אותה צאצאית יחידה לבית המלוכה מבלי יורשים. הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע מחלוקת על כס המלוכה, וכן על מנת למנוע את שובם של צאצאי ג'יימס השני לשלטון, העבירו את חוק ההסדר 1701 בו נקבע כי סופיה מהנובר, צאצאיתו של ג'יימס הראשון, היא יורשת הכתר הבריטי, בהיותה שארת הבשר הפרוטסטנטית הקרובה ביותר של המלכה אן.

זמן קצר לאחר המלכתה של המלכה אן, ובאין לה ילדים, החלו הדיונים בשאלת הירושה. חברי הפרלמנט הסקוטי כעסו על חברי הפרלמנט האנגלי שלא התייעצו עימם בשאלת הירושה בקובעם כיורשת את סופיה מהנובר, ואיימו כי יפסיקו את האיחוד האישי עם סקוטלנד. בתגובה הפרלמנט האנגלי העביר את חוק הזרים 1705, שאיים להרוס את הכלכלה הסקוטית בכך שעצר למעשה את המסחר בין אנגליה וסקוטלנד. כתוצאה מכך הסכים הפרלמנט הסקוטי לחוק האיחוד הראשון אשר איחד למעשה את אנגליה וסקוטלנד לממלכה אחת שנקראה "בריטניה הגדולה".

בשנת 1714 ירש את המלכה אן בנה של סופיה מהנובר (שנפטרה קודם לכן), ג'ורג' הראשון, אשר ייצב את מלכותו בהביסו מרידות יעקוביניות ב-1715 וב-1719. ג'ורג' הראשון בחר שלא להיות פעיל בתחום הפוליטיקה הבריטית, והקדיש את מרב זמנו לשלוט בממלכות שהיו בשליטתו בגרמניה. מרבית סמכויות השלטון הואצלו לשריו ובייחוד לסר רוברט וולפול, הנחשב כיום לראש הממשלה הראשון של הממלכה המאוחדת (אף שלא נשא תואר זה). גם בתקופת המלך ג'ורג' השני התגבר כוח השרים והממשלה. ג'ורג' השלישי ניסה לעצור מגמה זו על ידי תמיכתו במפלגה הטורית, שהעדיפה מעורבות מלוכנית יותר רבה בשלטון, על פני המפלגה הוויגית. בתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי נחקק חוק האיחוד השני אשר איחד את בריטניה הגדולה ואירלנד לממלכה בשם "הממלכה המאוחדת". באותה העת ויתר ג'ורג' השלישי על תביעתו לכתר צרפת - תביעה שנותרה על כנה מאז מלכותו של אדוארד השלישי.

בשנים 1820-1811 נבצר מג'ורג' השלישי לכהן לאחר שאיבד את שפיות דעתו. בשנים אלה, בנו ויורש העצר, לימים המלך ג'ורג' הרביעי כיהן כעוצר. במהלך תקופת העוצרות, וכן במהלך תקופת מלכותו, המשיך ג'ורג' הרביעי לשמור לעצמו סמכויות. ניסיונותיו של בנו, ויליאם הרביעי לשמור את סמכויות המלך נחלו בפחות הצלחה. המחלוקת בין הפרלמנט למלך הביא לפיטורי ראש הממשלה הוויגי ויליאם לם ולמינוי ראש ממשלה טורי - סר רוברט פיל בשנת 1834, אולם צעד זה של המלך לא הועיל, ובבחירות שנערכו לאחר מכן זכו הוויגים לרוב בבית הנבחרים, והכריחו את פיל להתפטר בכך שמנעו ממנו להעביר חוקים בפרלמנט. צעד זה אילץ את המלך למנות את ויליאם לם (הלורד מלבורן) בשנית כראש ממשלה. מאז פיטוריו של פיל לא פיטר בית המלוכה ראש ממשלה, ולא מינה ראש ממשלה בניגוד לבחירה הדמוקרטית של בית הנבחרים. בתקופת מלכותו של ויליאם הרביעי נחקק חוק הרפורמה 1832 המכונה "חוק הרפורמה הגדולה" (Great Reform Act) אשר ביטל את "המחוזות הרקובים" והפך את אזורי הבחירה לדמוקרטיים, ובהתאם מיסד את השיטה לפיה בית הנבחרים הוא הגוף החזק ביותר במוסדות השלטון.

יורשתו של ויליאם הרביעי הייתה המלכה ויקטוריה. כאישה, יכלה ויקטוריה לשלוט בממלכה המאוחדת אך לא בהנובר, ולכן בוטל למעשה האיחוד האישי בין הממלכה המאוחדת להנובר. התקופה הוויקטוריאנית אופיינה בשינויים טכנולוגיים, חברתיים, מדעיים, אמנותיים וכלכליים בבריטניה והעמידה את בריטניה כמעצמת על. עם ההשתלטות על הודו הוכרזה ויקטוריה בשנת 1876 כקיסרית הודו. עם זאת, בתקופת שלטונה של ויקטוריה, גבר כוחה של התנועה הרפובליקנית, בעיקר בשל נבצרותה הארוכה של ויקטוריה בתקופת אבלה על מות בעלה.

בנה של ויקטוריה, אדוארד השביעי, היה המלך הראשון לבית סקסה-קובורג-גותה. בשנת 1917 שינה המלך ג'ורג' החמישי את שם בית המלוכה לבית וינדזור בשל הרגשות האנטי-גרמניים שעוררה מלחמת העולם הראשונה. בתקופת מלכותו של ג'ורג' החמישי עזבה אירלנד את הממלכה המאוחדת (למעט אזור אירלנד הצפונית) בשנת 1922.

במאה ה-12 הורה האפיפיור אדריאנוס הרביעי בצו אפיפיורי (בולה) למלך הנרי השני לכבוש את אירלנד. הסיבה לצו זה הייתה העצמאות של הכנסייה הסקוטית באותה עת, אשר לא צייתה לכנסייה הקתולית. האפיפיור העניק את אירלנד למלך האנגלי כנחלה פאודלית, שהייתה באופן רשמי מדינה וסאלית של מדינת האפיפיור. לאחר קבלת הצו הנרי לא נקט צעדים למימושו. בשנת 1170 מלך לנסטר (שהיה וסאל של הנרי השני) דרמוט מקמורו הודח על ידי אויבו רורי אוקונור מקנוט. דרמוט נמלט לאנגליה וביקש סיוע של הנרי השני, אשר סירב להקצות לו כוחות צבאיים רשמיים, אולם התיר לבני האצולה להצטרף למלחמה אם רצו בכך. מקמורו גייס צבא שבראשו עמד הארל של פמברוק ריצ'רד דה קלייר. צבא זה הצליח להביס את אוקונור ולהשיב את כס המלוכה למקמורו. לאות הוקרה נשא דה קלייר את ביתו של מקמורו, ולאחר מותו של מקמורו הפך דה קלייר למלך לנסטר. הכתרתו של דה קלייר הדאיגה את הנרי השני שחשש כי דה קלייר ינסה להשתחרר מאנגליה, ועל כן כבש את אירלנד, והכריח את כל המלכים של אזורי אירלנד להכיר בו כלורד עליון, ולהפוך לואסאלים שלו, כאשר הוא עצמו נחשב לוסאל של האפיפיור, וזאת תוך הסתמכות על הצו האפיפיורי כבסיס חוקי למעשיו.

בשנת 1541 ניתק המלך הנרי השמיני את קשריו עם הכנסייה הקתולית והפך את אנגליה לפרוטסטנטית. ניתוק קשרים זה ביטל למעשה את הסמכות שניתנה למלך על ידי האפיפיור לשלוט באירלנד מטעמו. הנרי כינס את הפרלמנט האירי אשר הסכים שתארו ישונה מ"הלורד של אירלנד" (Lord of Ireland) ל"מלך אירלנד" (King of Ireland), וכך הפכה אירלנד לממלכה המצויה באוניה פרסונלית עם אנגליה.

בשנת 1800 נחקק חוק האיחוד אשר איחד את אירלנד עם ממלכת בריטניה הגדולה. הממלכה החדשה נקראה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". אירלנד המשיכה להיות חלק מהממלכה המאוחדת עד עצמאותה בשנת 1922. לאחר קבלת העצמאות נותר בית המלוכה כראש מדינה של המדינה האירית העצמאית (מצב של "אוניה פרסונלית"). מצב זה הסתיים בשנת 1949 עת הפכה אירלנד לרפובליקה, וניתקה את כל קשריה עם בית המלוכה. צפון אירלנד נותרה חלק מהממלכה המאוחדת, הנקראת מאז "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד".

במהלך קיומה של האימפריה הבריטית עמד בראשה המונרך כיישות אחת. המלוכה הייתה אחת, וכל הטריטוריות והדומיניונים היו כפופים לה (היינו, אין מדובר במצב של אוניה פרסונלית, בו המלך מולך בנפרד על כל ממלכה וממלכה). בעקבות הצהרת בלפור משנת 1926 בה נקבע כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות באימפריה הבריטית, שווים במעמדים, ואינם כפופים זה לזה בכל פן של יחסי הפנים או החוץ" ובעקבות חוק וסטמינסטר משנת 1931 - אשר ביטל את סמכות הפרלמנט הבריטי לייעץ למלך כיצד לנהוג במדיניותו בדומיניונים השונים, הפך למעשה בית המלוכה לבית מלוכה נפרד בכל דומיניון ודומיניון. המלוכה חדלה להיות בריטית והפכה למעשה למלוכה נפרדת לכל מדינה, כאשר בית המלוכה הבריטי שלט למעשה רק בממלכה המאוחדת^[5]. אותו מלך, בכובעו כמונרך של הדומיניון שלט במקביל בדומיניון (מלך קנדה שלט בקנדה, מלך אוסטרליה שלט באוסטרליה וכו')^[6], אבל המלוכה הבריטית פסקה מלשלוט בממלכות השונות^[7]. המדינות שבהם נחשב המונרך הבריטי כראש המדינה כונו ממלכות חבר העמים הבריטי (Commonwealth realms).

עד שנת 1950 כל אחת ממדינות חבר העמים הבריטי הייתה "ממלכת חבר העמים". עם הפיכת הודו לרפובליקה, ולאור סירובה לקיום מלוכה בתחומיה, הותר לה להישאר חברה בחבר העמים הבריטי - על אף שבראשה לא עמד מלך, כמו ביתר מדינות חבר העמים. עם זאת, הודו הסכימה להכיר במונרך הבריטי כ"ראש חבר העמים" - תפקיד טקסי בלבד.

כיום הבית השולט במלוכה הוא בית וינדזור. עם מותו של ג'ורג' החמישי שהקים את הבית מתוך בית סקסה-קובורג-גותה, מלך אדוארד השמיני, אולם בשל הצהרתו על כוונתו להינשא לגרושה האמריקאית ווליס סימפסון, וזאת בניגוד לעמדת הכנסייה האנגלית המתנגדת לנישואים של גרושים - נאלץ המלך לפרוש מכס המלוכה. הפרלמנט של הממלכה המאוחדת וכן של ממלכות חבר העמים הסכימו לבקשתו, ואחיו ג'ורג' השישי מלך על הממלכה המאוחדת ועל ממלכות חבר העמים. במהלך מלחמת העולם השנייה היווה המלך סמל של עמידה ואיחוד לתושבי הממלכה המאוחדת והממלכות. מלך זה היה האחרון שנשא את התואר "קיסר הודו" - התואר בוטל עם קבלת עצמאותה של הודו בשנת 1947. לאחר מותו ב-1952 עלתה לשלטון המלכה אליזבת השנייה, שמלכה עד שנת 2022.

אליזבת השנייה מלכה לאורך תקופת הזמן הארוכה ביותר מבין כל המלכים. בתקופת מלוכתה חל שינוי משמעותי ביחס של אזרחי הממלכה המאוחדת ושל אזרחי המדינות השונות שהן ממלכות חבר העמים הבריטי, לבית המלוכה הבריטי. כחלק מירידת מעמדם של שליטים וסמלים בכל העולם לצד התפתחות טכנולוגית ותקשורתית, נחשפו 'נתיני' הממלכה לשערוריות המתרחשות בו. שיאם של אלו היה במהלך שנות ה-80 וה-90 סביב התנהלות הנישואים של יורש העצר הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה. גירושי השניים, הפרשיות והאירועים שליוו את מותה של הנסיכה לצד התנהלות של בית המלוכה שהתפרשה אצל חלק מהאזרחים כמנותקת ומתנשאת, הביאו לירידה במעמד העליון ממנו נהנה בית המלוכה הבריטי במשך מאות שנים. לחוקרי בית המלוכה הבריטי, ברור כי השערוריות של העשורים האחרונים הנקשרים לבית המלוכה הבריטי הם כאין וכאפס לאלו שהתרחשו במשך מאות השנים האחרונות. עם זאת, מעורבות גבוהה של דעת הקהל ותרבות דמוקרטית המעמידה בספק את נחיצותו של מונרך כראש המדינה, הן שסדקו במעמד של בית המלוכה. עם זאת, גם כיום רוב אזרחי הממלכה המאוחדת ואזרחי ממלכות חבר העמים, מביעים אהדה בהמשך המלוכה, והדבר אף אושר במשאלי עם בכמה מקומות.

ישנם רבים (גישת ביניים) אשר טוענים כי מדובר במסורת מפוארת ועל כן יש לשומרה תוך ביצוע רפורמות מסוימות מתאימות. סקרים גילו כי האהודים ביותר בקרב בני בית המלוכה דהיום הם המלכה לשעבר אליזבת השנייה ונכדה הנסיך ויליאם. דמות פחות אהודה הוא המלך צ'ארלס השלישי. לאור זאת סבורים חלק מאנשי גישת הביניים, כי למען עתידו של בית המלוכה יש להעביר את הכתר ישירות לוויליאם, ולא, יעמוד המשך קיומו של הכתר הבריטי בסימן שאלה. בשנים האחרונות נדמה כי בני המלוכה עושים רבות כדי להצטייר באור חיובי בעיני הציבור - רצונו של הנסיך הארי להילחם בעיראק, עמותות צדקה של המלך צ'ארלס ועוד. למרות ניסיונות אלו, נראה שבית המלוכה סופג ביקורת שלילית מהעם הבריטי. בסקר שפורסם בטלגרף הבריטי באפריל 2024, 69% מהבריטים אמרו שהם בעד ביטול בית המלוכה. כמו כן קיימת הרגשה בקרב העם הבריטי שבימים המודרניים אין צורך במעמד המלוכה, שמבוסס אך ורק על קשר דם ללא התייחסות לכישורים אישיים.

ביקורי משפחת המלוכה בישראל

שלושה מחברי בית המלוכה הבריטי ביקרו בישראל: הנסיך צ'ארלס (לימים המלך צ'ארלס השלישי) ביקר שלוש פעמים – הראשונה ב-1995, בעת הלווייתו של יצחק רבין, השנייה ב-2016, בעת הלווייתו של שמעון פרס, והשלישית ב-2020, לרגל אירועי פורום השואה העולמי בירושלים. הנסיך אדוארד, דוכס אדינבורו ביקר ב-2007, כשהוזמן בידי ארגון "פרס הנוער הישראלי" הנסיך ויליאם הגיע לביקור במהלך 2018.

ערכים מורחבים – סדר הירושה לכתר הבריטי, הכתרת מלכי בריטניה

מספר חוקים שונים קובעים את סדר הירושה במלוכה הבריטית. החשובים בחוקים אלה הם חוק הזכויות 1689 וחוק ההסדר 1701. חוקי ההורשה יכולים להשתנות בחקיקה של הפרלמנט הבריטי. מאחר שהממלכה המאוחדת היא באוניה פרסונלית עם ממלכות חבר העמים הבריטי האחרות – לא די בשינוי שנעשה על ידי הפרלמנט הבריטי, שכן מבלי הסכמה של הממלכות האחרות ושינוי מקביל גם בהן, האיחוד האישי יסתיים.

באוקטובר 2011, הסכימו 16 המדינות תחת הנהגתה של מלכת בריטניה, לשינוי החוק, ולבטל את ההסדר הישן, שהעניק העדפה ליורש זכר, ולפיו בנים ירשו לפני הבנות. ההורשה היא לפי סדר הולדתם של הצאצאים. חוק ההסדר קובע כי רק צאצא טבעי (ולא מאומץ) יכול לרשת (החוק התייחס לצאצאיה של סופיה מהנובר, נכדתו של ג'יימס הראשון).

עוד הוחלט באוקטובר 2011 לבטל את החוק הפוסל את יורשי העצר, חברי הכנסייה האנגליקנית, הבוחרים להתחתן עם בן או בת הזרם הקתולי, לרשת את המלוכה. לפני כן, חוק הזכויות וחוק ההסדר קבעו מגבלות בנושאי דת על סדר ההורשה. באותה תקופה היו רגשות עזים בחברה האנגלית כנגד הדת הקתולית. בשל כך, נקבע בחוק כי רק פרוטסטנט יכול לרשת את כס המלוכה. עוד נקבע כי אדם שהיה בעברו קתולי, או נשא בעבר אישה קתולית אינו יכול לרשת את כס המלוכה (אף אם המיר את דתו, או אם האישה אינה בחיים). עם זאת, אותו אדם נחשב כ"מת בנסיבות טבעיות" מבחינת סדר ההורשה, וצאצאיו יכולים עדיין לרשת את כס המלוכה.

עם מותו של המלך, יורש העצר הופך באופן אוטומטי למלך, מבלי צורך באישור או בטקס (ומכאן הביטוי המסורתי שנאמר עם מותו של המלך: "המלך מת, יחי המלך!"). עם זאת, נהוג כי ההורשה של כס המלוכה מוכרזת באופן רשמי בידי מועצת הורשה הנפגשת בארמון סנט ג'יימס. לאחר תום תקופת האבל נערך טקס הכתרה במנזר וסטמינסטר בו מוכתר המלך על ידי הארכיבישוף מקנטרברי. הטקס עצמו אינו נדרש, והמלך יכול למלוך גם בלעדיו. אדוארד השמיני לא הוכתר מעולם, אולם אין מחלוקת כי אכן כיהן כמלך.

לאחר שיורש העצר הופך למלך, עליו למלא תפקיד זה עד יום מותו. באופן רשמי, המלך אינו רשאי לוותר על תפקידו. כאשר אדוארד השמיני עזב את התפקיד ב-1936, הדבר התאפשר רק לאחר שהפרלמנט הבריטי העביר חוק מיוחד (הודעת הוד מלכותו על ויתור על כיסאו 1936), שבעקבותיו שונה סדר ההורשה והומלך אחיו של המלך. בפועל, לכל אורך ההיסטוריה, ובייחוד במאות ה-14 וה-15, מלכים רבים נאלצו להתפטר או לוותר על כיסאם. האחרון שבהם, ג'יימס השני נמלט מאנגליה במהלך המהפכה המהוללת והפרלמנט ראה בהימלטותו ויתור על כיסאו.

בהתאם לחוק העוצרות משנת 1937 ולחוק העוצרות משנת 1953, אם מולך מלך אשר טרם הגיע לגיל 18, או אם נבצר מהמלך למלא את תפקידו בשל מצב נפשי כלשהו או מצב פיזי, תפקיד המלך יתבצע על ידי עוצר. על מנת לקבוע כי אכן נבצר מהמלך למלא תפקידו בשל מצב נפשי או פיזי, לפחות שלושה מבעלי התפקידים המפורטים להלן צריכים להסכים כי אכן המצב קיים: אשת המלך (או בעלה של המלכה), הלורד יושב הראש ויו"ר בית הנבחרים הבריטי, הלורד השופט העליון (אנ') והממונה על התעודות (אנ') (Master of the Rolls). הכרזה על ידי שלושה מבעלי התפקידים האמורים נדרשת על מנת לקבוע כי תקופת הנבצרות הסתיימה, וכי המלך יכול לשוב ולכהן בתפקידו.

כאשר נדרש מינוי עוצר - יורש העצר או הבא בסדר ההורשה, אם הוא יכול למלא את התפקיד (מבחינת כללי ההורשה, היינו מבחינת גילו, מצבו הדתי או מצבו הפיזי והנפשי) מתמנה כעוצר. לא נדרש אישור של הפרלמנט למינוי עוצר.

גילו של עוצר חייב להיות לפחות 21 (אלא אם מדובר ביורש העצר, שאז גילו חייב להיות לפחות 18), עליו להיות אזרח בריטי, ועליו להתגורר בממלכה המאוחדת. לבקשת המלכה אליזבת השנייה נעשה שינוי מיוחד עבורה בחוק העוצרות משנת 1953 שקבע כי בעלה, הנסיך פיליפ יוכל לכהן כעוצר בנסיבות מסוימות (אף שלא היה אזרח). העוצר היחיד שכיהן בתפקיד זה בעת המודרנית היה ג'ורג' הרביעי בהיותו יורש עצר, וזאת בשל מחלת הנפש של אביו, המלך ג'ורג' השלישי בשנים 1811–1820.

כאשר המלך או המלכה עוזבים את גבולות הממלכה, או חולים במחלה קצרה (שאינה דורשת נבצרות) הם יכולים להאציל סמכויותיהם ליועצי המדינה (Counsellor of State) - בעלה של המלכה או אשת המלך, או ארבעת המועמדים לרשת את המלך או המלכה על פי סדר ההורשה, ובלבד שהם עומדים בתנאי הסף האמורים להתמנות כעוצר. בשנת 2022, עם עלייתו של צ'ארלס השלישי לשלטון, עבר חוק בו הוכרו שני אחיו הנוספים של המלך כיועצי המדינה, למרות שאינם הבאים בתור בסדר הירושה.

כיום יועצי המדינה הם: המלכה קמילה, הנסיך ויליאם, הנסיך הארי, הנסיך אנדרו, הנסיכה ביאטריס, הנסיך אדוארד והנסיכה אן.

באופן תאורטי, סמכויות בית המלוכה בבריטניה רחבות היקף. בפועל, סמכויותיו מוגבלות ביותר. בית המלוכה והעומד בראשו כבולים בכבלי החוקה הבלתי כתובה של הממלכה המאוחדת, בהוראות החוקים השונים של הפרלמנט הבריטי, ובתקדימים ונהגים היסטוריים. כמעט כל סמכויות המלך מוגבלות במוסכמה כי עליו להתייעץ קודם לכן בראש הממשלה ובשרי הממשלה. ראש הממשלה והשרים נתונים לביקורת ציבורית על מעשיהם, בהיותם נבחרי ציבור, ועל כן, למעשה, ביקורת ציבורית כובלת את כל מעשי האוחז בכתר.

המונרך ממנה את ראש הממשלה. מינוי זה מתבצע באמצעות טקס הנקרא "נשיקת הידיים" (Kissing Hands). בהתאם למוסכמה החוקתית (מוסכמה שאינה כתובה, אולם בעלת מעמד חוקתי), המלך ממנה את האדם לו הסיכוי הטוב ביותר לקבל את תמיכת בית הנבחרים - היינו, את מנהיג המפלגה לה רוב בבית הנבחרים. אם מספר חברי המפלגות הגדולות בבית הנבחרים שווה (דבר נדיר ביותר), אם שתי מפלגות או יותר מסכימות על מנהיג משותף, ויוצרות קואליציה, מנהיג קואליציה זו ייבחר על ידי המלך או המלכה כראש ממשלה. במקרה בו אין קואליציה, יכול הריבון לבחור על פי שיקול דעתו את ראש הממשלה (שעליו להשיג את תמיכת בית הנבחרים). כך מונה בשנת 1974 הרולד וילסון לראש ממשלה, אף שלמפלגתו לא היה את מספר המושבים הרב ביותר מבין המפלגות בבחירות אלה.

במקרה וראש ממשלה לא מצליח להשיג את הסכמת בית הנבחרים לממשלתו הוא יכול לפנות למלך או למלכה ולבקש את פיזור בית הנבחרים ועריכת בחירות חדשות. במקרה זה יכול הריבון לסרב לבקשה, ולאפשר למפלגות האופוזיציה להקים קואליציה ולהציע מועמד משלהם לרשות הממשלה. בשנת 1974 הצליח וילסון להקדים את הבחירות ולהשיג רוב בבחירות אלה.

הריבון ממנה ומפטר את שרי הממשלה, על פי עצת ראש הממשלה. בפועל, ראש הממשלה הוא המחליט על חברי ממשלתו. לריבון סמכות לפטר את ראש הממשלה לפי רצונו, אולם על פי מוסכמות חוקתיות ותקדימים, הדבר לא נעשה. ראש הממשלה האחרון, שפוטר על ידי המלך היה ויליאם לם שפוטר על ידי המלך ויליאם הרביעי בשנת 1834.

הריבון מקיים פגישה שבועית עם ראש הממשלה, וכן פגישות עם יתר חברי הממשלה מעת לעת. בפגישות אלה יכול המלך או המלכה להביע את דעותיו האישיות, אולם, על פי מוסכמה חוקתית, עליו לקבל את החלטות ראש הממשלה והקבינט. המלומד וולטר באג'ט (אנ') (Walter Bagehot) ציין כי: "לריבון, במלוכה חוקתית, שלוש זכויות: זכות הייעוץ עמו, הזכות לעודד, והזכות להזהיר."

כל חבר הממשלה המבקש לצאת את גבולות הממלכה המאוחדת (למעט למטרות ביקורים רשמיים באיחוד האירופי או במדינות נאט"ו), חייב לקבל את אישור ראש הממשלה והמלך לצאת את גבולות המדינה, ועליו לעדכן את המלך כי "נעשו הסידורים לניהולו של משרד השר בעת היעדרו".

שרי ממשלות ויילס וסקוטלנד צריכים לעדכן את המלך באותו אופן עם עזיבת גבולות הממלכה המאוחדת. הריבון ממנה את השר הראשון של סקוטלנד על פי המלצה של הפרלמנט הסקוטי. השר הראשון של ויילס ממונה ישירות על ידי האספה הלאומית של ויילס. בעניינים הנוגעים לסקוטלנד מתייעץ המלך עם הממשלה הסקוטית. בענייני ויילס פועל המלך על פי עצת ראש הממשלה והממשלה של הממלכה המאוחדת (בהיעדר ממשלה לוויילס).

המונרך ממלא את תפקיד ראש המדינה של הממלכה המאוחדת. שבועות נאמנות ניתנות למלך ולא לפרלמנט הבריטי או לאומה הבריטית. ההמנון הלאומי הבריטי הוא "האל נצור המלך" (God Save the King), או במקרה של מלכה - "האל נצור המלכה" (God Save the Queen). דמותו של המלך מופיעה על בולי הדואר של הממלכה המאוחדת, ועל המטבעות והשטרות המונפקים על ידי בנק אנגליה. על שטרות המונפקים על ידי בנק סקוטלנד ובנק אלסטר לא מופיעה דמות המלך.

הזכויות והסמכויות הנתונות לכתר מכונות "זכויות המלוכה"(אנ') (Royal Prerogative). זכויות וסמכויות אלה כוללות זכות וסמכות לשלוח נציגים מטעם המלך למדינות אחרות (שגרירים). על המלך מוטלות חובות ובהן החובה להגן על הממלכה מפני פלישה.

מאחר שהממלכה המאוחדת היא מלוכה חוקתית, הכתר מפעיל את סמכויותיו בהתייעצות עם שרי הממשלה. לא נדרשת הסכמה של הפרלמנט הבריטי להפעלת סמכויות המלך. כמו כן, לפרלמנט אין סמכות להגביל את סמכויות המלך בחוק ואף לדון בהגבלת סמכויות המלך ללא צורך בקבלת הסכמה מוקדמת מבית המלוכה. אף שסמכויות בית המלוכה רחבות ביותר, הן אינן בלתי מוגבלות. כך, לדוגמה, בהתאם למגנה כרטה, המונרך אינו רשאי להטיל מסים ולצורך הטלת מיסים נדרשת הסכמה של הפרלמנט הבריטי. הכתר אף אינו רשאי לנכס לעצמו זכויות חדשות.

המונרך מהווה אחד משלושת הגופים המרכיבים את הפרלמנט הבריטי (שני הגופים האחרים הם בית הלורדים ובית הנבחרים). נתונה לו הסמכות לזמן את הפרלמנט, להאריך את מושבו, ולפזר את הפרלמנט. כל מושב של הפרלמנט מתחיל בזימון חברי הפרלמנט בידי המלכה. פתיחת הפרלמנט מתבצעת בטקס פתיחת הפרלמנט, הנערך באולם בית הלורדים. בטקס זה קורא המלך את מטרות ממשלתה למושב (נאום הנקרא הנאום מן הכס - ונכתב למעשה על ידי ראש הממשלה). בתום המושב מורה המלכה על הארכת המושב למושב נוסף (בין מושב למושב מתקיימת פגרה). לאחר מספר מושבים (ולא יותר מחמש שנים), מפזרת המלכה את הפרלמנט ונערכות בחירות כלליות לבית הנבחרים.

סמכויות אלה של המלך מבוצעות בהתייעצות עם ראש הממשלה. פיזור הפרלמנט מתבצע בפועל על פי שיקול דעתו של ראש הממשלה (הבוחר את המועד הנוח למפלגתו). המלכה יכולה, תאורטית, לסרב לבקשה לפיזור הפרלמנט - אולם דבר זה לא בוצע מעולם, ולא ברורה המשמעות החוקתית של החלטה מעין זו (בשנת 1926 סירב ג'וליאן בינג, המושל הכללי של קנדה שייצג את הכתר הבריטי בדומיניון של קנדה (באותה עת הייתה קנדה דומיניון ולא "ממלכת חבר העמים") לבקשתו של ראש ממשלת קנדה לפזר את הפרלמנט הקנדי שהיה פרלמנט לעומתי. סירוב זה הביא למשבר חוקתי שנקרא פרשת קינג בינג).

לאחר שחברי בית הנבחרים מצביעים על חוק, ולאחר שמקבל אישור בית הלורדים לחוק, נדרשת הסכמה מלכותית (אישור המלך או המלכה) לחוק, על מנת שיכנס לתוקפו. המלך יכול לאשר את החוק או למנוע את הסכמתו (ולמעשה להטיל וטו על החוק). בפועל, תמיד מסכים המלך לחקיקה. הפעם האחרונה שריבון לא הסכים לחוק הייתה בשנת 1708 עת המלכה אן סרבה לחתום על חוק המיליציות הסקוטיות. כל חוקי המדינה נחקקים בשם המלך או המלכה. בראשית כל חוק של הפרלמנט הבריטי מתחיל במילים:

"נחקק בזאת, על ידי המלך (או המלכה) הנאדרים במלכותם, על ידי ובעצתם והסכמתם של הלורדים הרוחניים והחילוניים, ושל חברי בית הנבחרים, החברים בפרלמנט מתכנס זה, ומכוח סמכותם כדלקמן..."

המקור באנגלית

"BE IT ENACTED by the Queen's [King's] most Excellent Majesty, by and with the advice and consent of the Lords Spiritual and Temporal, and Commons, in this present Parliament assembled, and by the authority of the same, as follows..."

סמכויות המלך בנוגע לענייני פנים הן רחבות ביותר. המלך אחראי למינוי ולפיטורין של שרים, חברי רשויות ממשלתיות ובעלי תפקידים רשמיים. בפועל בעלי תפקידים אלה ממונים בהמלצת ראש הממשלה והשרים. כמו כן המלך הוא המפקד העליון של הצבא הבריטי, הצי המלכותי וחיל האוויר המלכותי. למלך או למלכה סמכות להכריז מלחמה, לחתום על הסכם שלום ולהנחות את הצבא בפעולותיו (אף שדה פקטו, סמכויות אלה מואצלות לראש הממשלה). למלך סמכויות רבות בענייני חוץ. המלך יכול להורות על משאים ומתנים, לאשרר אמנות, והסכמים בינלאומיים, בלא אישור של הפרלמנט הבריטי. עם זאת, אמנה בינלאומית או הסכם אינם יכולים להפוך לחוק מחייב בממלכה המאוחדת, ונדרש חוק של הפרלמנט הבריטי המאמץ את האמנה במישור המשפטי הפנימי.

המלך או המלכה מאמנים את הנציבים העליונים, השגרירים ומקבלים דיפלומטים של מדינות אחרות. כל הדרכונים הבריטיים מוצאים בשמה של המלכה.

המלך או המלכה נחשבים כ"מקור הצדק" (fount of justice) בממלכה המאוחדת, והם המעניקים צדק ומשפט לכל אזרחי הממלכה. תפקיד וסמכות זו מתבצעים על ידי מינוי שופטים הפועלים בשמה של המלכה. כתבי אישום נגד חשודים בביצוע עבירות פליליות מוגשים בשם המלכה, וכל בתי המשפט פועל מכוח הסמכות המאצלת עליהם על ידי המלכה.

על פי המשפט המקובל "המלך אינו יכול להזיק" (The Sovereign "can do no wrong") - ועל כן לא ניתן לשפוט את המלך או המלכה בבתי המשפט, אולם בשנת 1947 נחקק חוק הליכי הכתר המתיר הגשת תביעות אזרחיות נגד בית המלוכה בכובעו האזרחי (היינו תביעות נגד הממשלה בשל נזקים שהיא גורמת). לא ניתן להגיש תביעות נגד המלך או המלכה באופן אישי.

לריבון "סמכות להעניק רחמים", ומכוח סמכות זו יכול המלך להעניק חנינה לפושעים. חנינה יכולה להינתן אף בטרם המשפט, וכן במהלכו ולאחריו.

הריבון הוא "מקור הכבוד" (fount of honour), ומכוח סמכותו וכוחו זה הוא רשאי להעניק תוארי אצולה בממלכה המאוחדת. המלך מעניק את תוארי האצולה והאבירות אולם בפועל רובם של אלה מוענקים על פי עצת ראש הממשלה. המלכה עדיין יכולה להעניק תוארי הכבוד על פי רצונה, מבלי להתייעץ קודם לכן עם ראש הממשלה או השרים - בין תארים אלה ניתן למנות חברות במסדר הבירית, מסדר הדרדר, המסדר הוויקטוריאני המלכותי, ומסדר הכבוד, וכאמור להעניק גם תוארי אצולה: דוכס, מרקיז, רוזן, ויקונט וברון.

המלכה היא המושל העליון של כנסיית אנגליה. מתוקף תפקיד זה ממנה המלכה את הארכיבישופים והבישופים, אולם גם מינויים אלה מתבצעים על פי המלצת ראש הממשלה (אשר בעצמו חייב לבחור מועמד מתוך רשימת מינויים שמכינה מועצת המינויים המלכותית). המלכה היא חברה של הכנסייה הסקוטית אך לא עומדת בראשה. עם זאת, למלכה סמכות למנות את הלורד הנציב העליון של האספה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד. למלכה אין תפקיד כלשהו בכנסייה של ויילס או בכנסייה של אירלנד, שאינן דתות רשמיות.

החותם הגדול של הממלכה המשמש לחתום על מסמכים רשמיים (לרבות צוים רשמיים והצהרות מלכותיות) נשמר על ידי הלורד צ'נסלור ומשמש לצורך חתימת המלכה על צוים רשמיים.

כמו כן לכתר הבעלות על כל החידקניים והלווייתנאים הנתפסים במרחק של שלשה מילין מהחוף של בריטניה, מכוח חוק של המלך אדוארד השני משנת 1324. באופן רשמי, כל מי שדג חידקן חייב לבקש את רשות בית המלוכה (מובן שהדבר אינו מבוצע בפועל)^[8].

לכתר בעלות על כל הברבורים בשטח הממלכה המאוחדת. מדי שנה נערך טקס מפקד הברבורים בו נספרים הברבורים על התמזה, על ידי פוקדים (המכונים "אַפֶּרִים" (Uppers)), מטעם המלכה, שתארה הוא "סניור הברבורים" (Seigneur of the Swans).

המונרך בממלכה המאוחדת נדרש להיענות (Royal assent) לחוקים שעברו בפרלמנט. הליך זה הוא כיום רשמי בלבד, ומלכי הממלכה מעולם לא סירבו להיענות לחוקים שעברו בפרלמנט (הפעם האחרונה שבה מונרך סירב להיענות הייתה ב-1708). בשלהי כהונתה של המלכה אליזבת השנייה הוסבה תשומת הלב לסמכות אחרת: להסכים (Royal consent) להצעות חוק שנמצאות בדיון בפרלמנט ונוגעות לנכסים, לאינטרסים, או לסמכויות של בני המלוכה. מקורה של סמכות זו לא ברור, אך ידוע שהיא קיימת מאז המאה ה-18.^[9] השימוש בסמכות זו נעשה ללא שקיפות והליך ההתייעצות עם בני המלוכה הוא חשאי.^[10] סירוב למתן הסכמה אינו וטו, אך הפרלמנט נוהג לכבדו.^[11]

ב-2013 נחשפו מסמכים שהצביעו על 39 מקרים שבהם נדרשה ההסכמה של המלכה אליזבת השנייה או של בנה הנסיך צ'ארלס. באחד המקרים, המלכה לא נתנה את הסכמתה להצעת חוק פרטית שמטרתה להעביר את הסמכות לאשר יציאה למלחמה נגד עיראק מהמלכה לבית הנבחרים. הצעת החוק הוקראה בפעם הראשונה בפרלמנט ולאחר מכן, כיוון שהצעת החוק נגעה לסמכויות של המלכה, נדרשה הסכמתה, ובעצת הממשלה היא לא הביעה את הסכמתה, כך שההצעה מעולם הגיעה לקריאה שנייה.^[12][13] בשנת 2021 תחקיר של הגרדיאן חשף שהמלכה ובנה התבקשו להסכים ליותר מאלף הצעות חוק. לטענת בית המלוכה המלכה מעולם לא סרבה לתת את הסכמתה בניגוד לעצת הממשלה. עם זאת, בתחקיר נטען שלפחות בארבעה מקרים בית המלוכה ניהל משא ומתן על שינוי הצעת החוק ושהמסמכים שנחשפו מעידים על מידה של השפעה ממשית של בני המלוכה על חקיקה שדורשת את הסכמתם.^[14]

מרבית ההוצאות של המלוכה במילוי תפקידים רשמיים ממומנות מקופת הציבור. הוצאות אלה כוללות ביקורים ממלכתיים, טקסים רשמיים, אירועים רשמיים בהם המלך נוכח, ואירועים ציבוריים הנערכים בארמון המלך. תקציב אירועים אלו נקרא עד לפני חוק מענק הריבון 2011 בשם "הרשימה הציבורית" (Civil List) נקבע על ידי הפרלמנט מדי 10 שנים, אולם סכומים שנחסכו נשמרים בקופת בית המלוכה לשנים הבאות. הוצאות בית המלוכה שמומנו על ידי הקופה הציבורית בשנת 2003 היו כ-9.9 מיליון ליש"ט. בנוסף, מקבל בית המלוכה מקופת הממלכה סך של כ-15.3 מיליון ליש"ט מדי שנה על מנת לתחזק את הארמונות המלכותיים, וסך של 5.9 מיליון ליש"ט מדי שנה לממן נסיעות מלכותיות אל מחוץ למדינה.

בעבר, כל הוצאות המלוכה מומנו על ידי הכנסות שהתקבלו מאדמות הכתר. בשנת 1760 הסכים המלך ג'ורג' השלישי להעביר את ההכנסות לידי קופת המדינה בתמורה לקבלת כספי "הרשימה הציבורית". כיום ההכנסות המתקבלות מאדמות הכתר הן כ-170 מיליון ליש"ט מדי שנה (סכום הגדול פי ארבעה מהסכום המוקצה לבית המלוכה מהקופה הציבורית על ידי הפרלמנט). אדמות הכתר נותרו בבעלות בית המלוכה (שכאמור, אינו נהנה מהרווחים), והמלך אינו יכול למכור אדמות אלה.

בנוסף לאדמות הכתר, המונרך הוא הבעלים של דוכסות לנקסטר - מכוח הורשה ישירה, ולא מכוח תפקידה של המלכה כראש המדינה (לדוגמה, אם בית המלוכה יעבור לשושלת אחרת, השושלת הנוכחית תמשיך להיות הבעלים של הדוכסות, אבל אדמות הכתר יעברו למונרך השולט). אדמות הדוכסות מוחזקות על ידי המלוכה בנאמנות ואינן יכולות להימכר, אולם ההכנסות מאדמות אלה אינן עוברות לאוצר המדינה ומשמשות את המלוכה להוצאות שונות שאינן מאושרות על ידי הפרלמנט. גם דוכסות קרומוול מוחזקת על ידי המונרך באופן אישי, והכנסות הדוכסות משמשות את התקציב האישי של יורש העצר.

המלך צריך לשלם מס ערך מוסף אולם פטור ממס הכנסה וממס רווחי הון. מאז שנת 1993 הסכימה המלכה אליזבת, אף שאינה מחויבת על פי חוק, לשלם מס הכנסה. מס זה חל רק על ההכנסות האישיות של בית המלוכה (מדוכסות לנקסטר) ולא על ההכנסות המאושרות על ידי הפרלמנט במסגרת הרשימה הציבורית.

בית המגורים המרכזי של המונרך הבריטי הוא ארמון בקינגהאם המצוי ברובע וסטמינסטר שבלונדון. בארמון זה נערכות מרבית הארוחות הרשמיות, ההטבלות המלכותיות והטקסים המלכותיים. בית מגורים עיקרי נוסף הוא טירת וינדזור הממוקמת בווינדזור שבברקשייר - הטירה הגדולה בעולם המשמשת כיום למגורים. בית המלוכה מתגורר בטירה בסופי שבוע, וכן במהלך מרוצי אסקוט.

בית המגורים הרשמי של המונרך בסקוטלנד הוא ארמון הולירוד שבאדינבורו. המלכה נוהגת להתגורר בארמון זה לפחות שבוע אחד מדי שנה, ובביקוריה הרשמיים בסקוטלנד.

ארמונות מלכותיים אחרים אינם משמשים את בית המלוכה למגורים - ארמון וסטמינסטר שימש כארמון מלכותי עד שנת 1530. אף שהוא מוגדר רשמית כארמון מלכותי, כיום הוא משמש את שני הבתים של הפרלמנט הבריטי. בשנת 1530 עבר בית המלוכה הבריטי לארמון וייטהול שנהרס בשריפה (למעט בית הסעודות) בשנת 1698. במקום בו עמד הארמון מצויים כיום בנייני משרדי הממשלה הבריטיים. לאחר שריפת הארמון עבר בית המלוכה להתגורר בארמון סנט ג'יימס, המשמש באופן רשמי את בית המלוכה עד ימינו (על אף שבפועל עברו המלכים ממנו בשנת 1837, עדיין משמש ארמון סנט ג'יימס לטקסים רשמיים כגון אמנת שגרירים, ובו מתכנסת מועצת ההורשה הקובעת זהות יורש העצר). עם זאת, ארמון סנט ג'יימס אינו נחשב כבית רשמי של המלכה, והוא משמש את בני משפחת המלוכה, כמו גם מבנים אחרים ובהם בית קלארנס וארמון קנזינגטון אשר בבעלות הכתר.

כל המבנים המפורטים לעיל מצויים בנאמנות הכתר. משמעות הדבר - הם מוחזקים בנאמנות למען הדורות הבאים ואין לבית המלוכה רשות למכרם.

בבעלות בית המלוכה מספר בתים פרטיים ובהם בית סאנדרינגהאם המשמש את בית המלוכה החל מחג המולד ועד סוף חודש ינואר מדי שנה, וכן טירת בלמורל, בו נופשת המלכה בחודשי הקיץ (אוגוסט וספטמבר).

תארו הנוכחי המלא של המלך הוא:

צ'ארלס השלישי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ושל ממלכותיו האחרות והטריטוריות שלו, ראש חבר העמים, מגן האמונה.

המקור באנגלית

Charles the third, by the Grace of God, of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland and of His other Realms and Territories King, Head of the Commonwealth, Defender of the Faith.

התואר "ראש חבר העמים" הוא תואר אישי של המלך, ולא ניתן לו מכוח היותו מלך בריטניה. התואר "מגן האמונה" (Fidei defensor) הוענק למונרך הבריטי על ידי האפיפיור לאו העשירי בשנת 1521 בשל תמיכתו של הנרי השמיני באפיפיור במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, ובייחוד בשל ספרו של הנרי השמיני "הגנה על שבעה סקרמנטים". עם ניתוק היחסים עם הכנסייה הקתולית ועם הקמת כנסיית אנגליה ביטל האפיפיור פאולוס השלישי את התואר, אולם הפרלמנט הבריטי העביר חוק המתיר למלך להמשיך להשתמש בתואר זה. המלך צ'ארלס שוקל להחליף את התואר ל'מגן האמונות', מתוך הכרה במגוון האמונות של נתיניו.

בכל אחת מנחלותיו האחרות (כגון קנדה, ניו זילנד ועוד) משתנה תוארו של המלך בהתאמה.

קידומת הכבוד של המלך "הוד מלכותו" ("His Majesty") או "הוד מלכותה" ("Her Majesty") ובנסיבות מיוחדות "הוד מלכותו הנאצל עד מאד" ("Most Gracious Majesty") או "הוד מלכותו הנאדר עד מאוד" ("Most Excellent Majesty").

התואר "הוד מלכותו הבריטני" ("Britannic Majesty") מופיע על מסמכים רשמיים כגון אמנות וכן על דרכונים, וזאת על מנת להבדיל בין בית המלוכה הבריטי לבין בתי מלוכה אחרים הקיימים.

עם המלכתו בוחר המלך או המלכה את השם המלכותי שלו, אשר אינו תמיד שמו הפרטי. ג'ורג' השישי, אדוארד השמיני, אדוארד השביעי והמלכה ויקטוריה בחרו בשם שלא היה שמם הפרטי. בדרך כלל זהו אחד מהשמות בהם הוטבלו. בזמנו נפוצו השערות שהנסיך צ'ארלס (בשמו המלא -צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג') יבחר למלוך בשם ג'ורג' השביעי, הן מתוך כבוד לסבו והן בשל הרתיעה מהשם צ'ארלס, בשל ההיסטוריה הבעייתית של המלכים הקודמים שנשאו שם זה, אך בסופו של דבר הוא בחר למלוך תחת השם צ'ארלס השלישי

ספירת המלכים (ויליאם הראשון, ויליאם השני, ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני וכו') נעשית מאז הכיבוש הנורמני של אנגליה. אם רק מלך אחד השתמש בשם זה, לא מבוצעת ספירה (ולכן נקראת המלכה "ויקטוריה" ולא "ויקטוריה הראשונה"). גם לאחר האיחוד שבוצע עם סקוטלנד, נעשית הספירה על פי ספירת בית המלוכה הבריטי ולא הסקוטי, כתוצאה מכך טענו לאומנים סקוטיים בשנת 1953 כי למלכה אליזבת אין סמכות לקרוא לעצמה "אליזבת השנייה" מאחר שמעולם לא הייתה מלכה בשם זה בסקוטלנד. הנושא נדון בבית המשפט של קסציות בסקוטלנד במקרה מקורמיק נגד הלורד אדבוקט, ובית המשפט קבע כי התואר של המלכה נקבע על פי שיקול דעתה ומכוח סמכותה.

עם זאת, בעקבות המקרה נקבע כי מלכים בעתיד ישתמשו בתואר הנושא את המספר הגבוה מבין השניים בספירת המלכים (ולכן, אם לדוגמה יהיה מלך בשם "ג'יימס" הוא יהיה "ג'יימס השביעי" (מאחר שבסקוטלנד מלכו שישה מלכים בשם ג'יימס), ואם יהיה מלך בשם "אלכסנדר" הוא יקרא "אלכסנדר הרביעי" - כיוון שמלכו בסקוטלנד שלושה מלכים בשם זה).

המלך או המלכה חותם את שמו ולאחריו את האות "R" המסמלת את המילה הלטינית למלך (rex) או מלכה (regina). בשנים 1877–1948 חתמו המלכים גם עם האות "I" על מנת לסמל את היותם קיסרי הודו, לדוגמה המלכה ויקטוריה חתמה: "Victoria RI".

ערכים מורחבים – סמל הממלכה המאוחדת, הנס המלכותי של הממלכה המאוחדת

הסמל של המלוכה הבריטית, המכונה הסמל המלכותי של הממלכה המאוחדת מהווה למעשה סמל של הממלכה המאוחדת. המגן מחולק לארבעה רבעים. ברבע הראשון והרביעי מוצגים שלושה אריות המהווים את סמל אנגליה. ברבע השני מיוצג אריה ופרח החבצלת המסמלים את סקוטלנד, וברבע השלישי מצויר נבל המסמל את אירלנד.

מעל המגן מצויה הציצה הכוללת אריה החובש את כתר אדוארד הקדוש. האריה עומד על הכתר המלכותי המוקף בנוצות.

התומכים הם אריה משמאל למגן המסמל את אנגליה וחד-קרן, מימין, המסמל את סקוטלנד. על פי המסורת, חד קרן חופשי הוא חיה מסוכנת ביותר ועל כן החד-קרן כבול. הסבר אחר לכבלים הוא העובדה שסקוטלנד נכבשה על ידי אנגליה.

המוטו המופיע בתחתית הסמל הוא המוטו של המלוכה הבריטית בצרפתית: Dieu et mon droit - "אלוהים וזכותי שלי"; והמוטו של מסדר הבירית, גם כן בצרפתית: Honi soit qui mal y pense - "הבוז למי שיהגה בו רעה".

בסקוטלנד נעשה שימוש בסמל אחר בו ניתנת עדיפות לסמלים הסקוטיים. הרביע הראשון והרביעי מייצגים את סקוטלנד (במקום את אנגליה), השני את אנגליה והשלישי את אירלנד. התומכים של הסמל הם שונים - החד-קרן הניצב משמאל המסמל את סקוטלנד עוטר את הכתר הקיסרי (בנוסף לאריה), ואילו האריה ניצב מימין. המוטו של הדגל הוא מוטו מסדר הדרדר - Nemo me impune lacessit - "איש אינו מתגרה בי מבלי להיענש".

הדגל הרשמי של המלוכה מכונה הנס המלכותי. דגל זה מונף מעל בניינים, כלי רכב וספינות רק אם המלך נמצא בהם או עליהם בזמן הנפתו. בכל זמן אחר מונף מעל ארמונות המלך ובתיו היוניון ג'ק.

הנס המלכותי לא מורד אף פעם לחצי התורן, מאחר שתמיד ישנו מלך המולך על הממלכה. גם במותו של המלך, יורשו מולך אחריו.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל הממלכה המאוחדת

• מלכי אנגליה
• מלכי בריטניה
• חצר סנט ג'יימס

• המלוכה הקנדית
• המלוכה האוסטרלית
• המלוכה הניו זילנדית
• המלוכה בחבר העמים הבריטי
• המלוכה הג'מייקנית
• המלוכה באנטיגואה וברבודה
• המלוכה באיי קוק
• הקיסרות ההודית
• המלוכה ההודית
• המלוכה הפקיסטנית

מדיה וקבצים בנושא המלוכה הבריטית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של המלוכה הבריטית (באנגלית)
• אליזבת השנייה: מוכיחה שאנו זקוקים לעולם האגדות: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• ישראל פישר: כמה שווה משפחת המלוכה הבריטית? באתר יוטיוב 24 בינואר 2018
• ״בעזרת השם״ - סיפורו של בית המלוכה הבריטי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, "כאן", תאגיד השידור הישראלי
• מיטל קויפמן, בקינגהאם למתחילים: אילן היוחסין של בית המלוכה הבריטי, במדור "פנאי פלוס" באתר ynet‏, 18 בינואר 2019

• המלוכה הבריטית, ברשת החברתית פייסבוק
• המלוכה הבריטית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• המלוכה הבריטית, סרטונים בערוץ היוטיוב

חבר העמים הבריטי
מדינות חברות	ממלכות חבר העמים אנטיגואה וברבודה • אוסטרליה • איי שלמה • איי בהאמה • בליז • ג'מייקה • גרנדה • הממלכה המאוחדת • טובאלו • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פפואה גינאה החדשה • קנדה אחרות אוגנדה • אסוואטיני • בוטסואנה • בנגלדש • ברוניי • ברבדוס • גאנה • גיאנה • דומיניקה • דרום אפריקה • הודו • ונואטו • זמביה • טונגה • טנזניה • טרינידד וטובגו • לסוטו • מאוריציוס • מוזמביק • מלאווי • מלזיה • מלטה • נאורו • ניגריה • נמיביה • סיירה לאון • סיישל • סינגפור • סמואה • סרי לנקה • פיג'י • פקיסטן • קיריבטי • קמרון • קניה • קפריסין • רואנדה
חברות לשעבר	אירלנד • גמביה • המלדיביים • ניופאונדלנד • זימבבואה
נושאי משרה	ראש חבר העמים (צ'ארלס השלישי) • יושב ראש חבר העמים (פול קגאמה) • המזכיר הכללי של חבר העמים (פטרישה סקוטלנד) • מושל כללי • נציב עליון
אירועים וסמלים	משחקי חבר העמים • דגל חבר העמים • יום חבר העמים
מסמכי יסוד	הצהרת בלפור (1926) • חוק וסטמינסטר • הצהרת לונדון • הצהרת סינגפור • הצהרת לוסקה • הצהרת לאנגקאווי • הצהרת הארארה • הצהרת אדינבורו