מכון האמנות של שיקגו
 | |
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון אמנות |
| כתובת | S.111 Michigan Avenue, Chicago |
| מיקום | שיקגו  |
| מדינה | ארצות הברית |
| מבקרים בשנה | 1,549,057 (נכון ל־2015) |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – 1879, במיקומו הנוכחי מ-1893 |
| תאריך פתיחה רשמי | 1893 |
| אדריכל | רנצו פיאנו |
| קואורדינטות | 41°52′46″N 87°37′26″W / 41.879444444444°N 87.623888888889°W |
| http://www.artic.edu | |
| (למפת שיקגו רגילה)   מכון האמנות של שיקגו | |
  | |
מכון האמנות של שיקגו (באנגלית: The Art Institute of Chicago, בראשי תיבות: AIC) הוא מוזיאון לאמנות יפה בפארק גרנט בשיקגו שבמדינת אילינוי בארצות הברית. מכון האמנות מכיל את אחד האוספים הגדולים ביותר בעולם של אמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית. כמו כן, קיימים במוזיאון מגוון אוספים הכוללים אמנות אסייתית, אמריקאית, אמנות מודרנית ואמנות עכשווית.
המוזיאון ממוקם בשדרות מישיגן מספר 111, בבניין ששימש את "הקונגרס העולמי" במסגרת התערוכה העולמית של שיקגו (1893). הבניין הנאו-קלאסי מהווה שריד בודד למבני התערוכה. המוזיאון עובד בשיתוף עם בית הספר של מכון האמנות של שיקגו ומנוהל על ידי ג'יימס קונו.
מכון האמנות של שיקגו הוא המוזיאון השני בגודלו בארצות הברית אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בעיר ניו יורק.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1866 ייסדה קבוצת של 35 ציירים את "האקדמיה לעיצוב של שיקגו" בסטודיו ברחוב דירבורן, בכוונה לנהל בית ספר פתוח עם גלריה לאמנות משלו. הארגון עוצב במתכונת של אקדמיות אמנות אירופאיות, כדוגמת האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון, עם אקדמאים ואקדמאים נלווים. כתב ההרשאה של האקדמיה הוצא במרץ 1867.
השיעורים החלו בשנת 1868 והתקיימו מדי יום ביומו, במחיר 10 דולר לחודש. הצלחת האקדמיה אפשרה לה לבנות משכן חדש לבית הספר, בניין אבן בן חמש קומות ברחוב אדמס 66 מערב, שנפתח ב-22 בנובמבר 1870.
כאשר השרפה הגדולה של שיקגו הרסה את הבניין ב-1871, שקעה האקדמיה בחובות. הניסיונות להמשיך על אף האבדה במתקנים שכורים עלו בתוהו. ב-1878 רבץ על האקדמיה חוב של 10,000 דולר. חברים ניסו להציל את המוסד הכושל באמצעות עסקאות עם אנשי עסקים מקומיים, לפני שחלקם אמרו נואש ונטשו אותו לבסוף ב-1879 כדי לייסד ארגון חדש, שנקרא "האקדמיה לאמנויות היפות של שיקגו". כשהאקדמיה לעיצוב של שיקגו פשטה את הרגל באותה שנה, קנתה האקדמיה החדשה לאמנויות היפות את נכסיה במכירה פומבית.
ב-1882 שינתה האקדמיה לאמנויות היפות של שיקגו את שמה לשם הנוכחי, "מכון האמנות של שיקגו". באותה שנה, רכשה הנהלת האקדמיה מגרש בפינת שדרות מישיגן ורחוב ואן ביורן, תמורת 45,000 דולר. הבניין שעל המגרש נחכר, ובניין חדש הוקם מאחוריו, לאכסן בו את מתקני בית הספר.
עם ההכרזה על קיום התערוכה הקולומביאנית העולמית בשנים 1893-1892, פעל מכון האמנות להקמת בניין על חוף האגם לצורך היריד, מתוך כוונה שהוא ימשיך לשמש את המכון אחריה. העירייה נתנה את הסכמתה, והבניין הושלם בעוד מועד לשנה השנייה של היריד. עלויות הבנייה מומנו במכירת הנכס בפינת מישיגן/ואן ביורן. ב-31 באוקטובר 1893 עבר המכון אל משכנו החדש. מן העשור הראשון של המאה ה-20 עד שנות ה-60 העניק בית הספר, יחד עם משפחת לוגן (חברי הוועד המנהל) את מדליית לוגן לאמנויות, פרס שהיה לאחד המכובדים ביותר לאמנים בארצות הברית.
בין השנים 1959 ל-1970 היה המכון לאתר מפתח במאבק לזכות יצירות צילום אמנותיות ותיעודיות להיות מוצגות בגלריות, בהנהגת האוצר יו אדוארדס ועוזריו.
כמנהל המוזיאון החל בראשית שנות ה-80', היה ג'יימס נ. ווד אחראי להרחבה של אוסף המוזיאון ולמיזם שיפוץ והרחבה רב-ממדים של מתקניו. כ"אחד המכובדים ביותר בקרב העומדים בראש המוזיאונים בארצות הברית", כפי שהגדיר אותו הניו יורק טיימס, יצר ווד תערוכות גדולות של יצירות מאת פול גוגן, קלוד מונה ווינסנט ואן גוך, שהשיגו שיאים במספר המבקרים במוזיאון. הוא פרש מן המוזיאון בשנת 2004.
בשנת 2006 החל מכון האמנות בבניית "האגף המודרני", תוספת הממוקמת בפינה הדרום-מערבית של הרחובות קולומבוס ומונרו. המיזם, בתכנונו של האדריכל זוכה פרס פריצקר, רנצו פיאנו, הושלם ונפתח לקהל באופן רשמי ב-16 במאי 2009. הוספת האגף, ששטחו 264 מ"ר, הפכה את מכון האמנות למוזיאון האמנות השני בגודלו בארצות הברית. בבניין שוכנים כמה מאוספי המוזיאון הנודעים בעולם של אמנות מן המאות ה-20 וה-21, בעיקר ציור ופיסול מודרני מאירופה, אמנות עכשווית, אדריכלות ועיצוב, וצילום. האגף המודרני מחובר באמצעות גשר ניקולס לחלקו הדרומי של פארק המילניום.
ב-2014 סרק האתר "Tripadvisor" מיליוני חוות-דעת של נוסעים והכריז על המכון כמוזיאון הטוב בעולם.[1]
באפריל 2015 הוכרז, כי המוזיאון קיבל תרומה של עבודות אמנות, שהיא אולי הגדולה ביותר בתולדותיו, בשווי של כ-400 מיליון דולר.[2] האספנים סטיבן אדליס וגאל ניסון תרמו 42 יצירות חשובות של אמנות פופולרית מן התקופה שאחרי המלחמה. הוול סטריט ג'ורנל ציטט היסטוריונים של האמנות שלטענתם זוהי אחת האסופות החשובות ביותר של אומנות מהחצי השני של המאה ה-20.[3] התרומה כוללת יצירות של אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, סיי טוומבלי, ג'ף קונס, צ'ארלס ריי, ריצ'רד פרינס, סינדי שרמן, רוי ליכטנשטיין וגרהרד ריכטר. המוזיאון הסכים להציג את היצירות שנתרמו לקהל למשך 50 שנה לפחות.
אוספי המוזיאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוסף של מכון האמנות של שיקגו מקיף למעלה מ-5000 שנה של ביטוי אנושי מתרבויות ברחבי תבל, ומכיל יותר מ-260,000 יצירות אמנות. המוזיאון מחזיק ביצירות אמנות החל בהדפסים יפניים קדומים ועד אמנות אמריקאית מודרנית. הוא נודע בעיקר באחד האוספים המשובחים ביותר בארצות הברית של ציורים שנוצרו בתרבות המערבית.
כיום, המוזיאון נודע בעיקר באוספי היצירות האימפרסיוניסטיות, פוסט-אימפרסיוניסטיות וציורים אמריקאים. בין הבולטים באוסף האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים יותר מ-30 ציורים של קלוד מונה, בהם שש מתמונות "ערימות השחת" שלו, ומספר רב של "חבצלות המים". עוד כולל האוסף יצירות חשובות של פייר-אוגוסט רנואר, כגון "שתי אחיות (על המרפסת)", ו"רחוב בפריז ביום גשום" של גוסטב קייבוט. בין הפוסט-אימפרסיוניסטים "סל התפוחים" ו"מאדאם סזאן בכיסא צהוב" של פול סזאן. "במולן רוז'" של אנרי דה טולוז-לוטרק גם היא מן היצירות הבולטות בתצוגה. יצירת המופת יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט של הפוינטיליסט ז'ורז' סרה מוצגת במקום בולט. כמו כן, "רוחצים בנהר" של אנרי מאטיס היא דוגמה חשובה ליצריתו. בין היצירות הבולטות של ציירים שאינם צרפתים באוסף האמפרסיוניסטי והפוסט-אימפרסיוניסטי "חדר שינה בארל" ודיוקן עצמי של וינסנט ואן גוך משנת 1887.
אוסף טרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז אפריל 2005, נמצאים כחמישים ציורים, שהושאלו מאוסף מוזיאון טרה (עכשיו קרן טרה), במחלקת האמנות האמריקאית במכון האמנות של שיקגו. האוספים של טרה ושל מכון האמנות מוצגים במערכת הגלריות החדשה, ויחד הם יוצרים את אחת התצוגות המקיפות ביותר של אמנות חזותית אמריקאית בארצות הברית. אוסף יצירות האמנות האמריקאית על גבי נייר של הקרן שוכן במחלקת ההדפסים והרישומים של מכון האמנות.
אוסף האמנות האפרו-אמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכון האמנות של שיקגו מסייע ביצירת מרחב המאפשר את חקר האמנות האפרו-אמריקאית באופן חופשי, ללא המגבלות שאפיינו את התחום בעבר. היצירות הכלולות באוסף האמנות האפרו-אמריקאית של מכון האמנות של שיקגו מספקות המחשה היסטורית להתקדמות האפרו-אמריקאים בד בבד עם מאבקם המתמשך.
יצירות מסוימות במדור זה של המוזיאון משקפות את מגבלות הגזע שהיו קיימות בעבר. תמונת הדגרוטיפ של פרדריק דאגלס מאת סמיואל מילר היא דוגמה לדרך שבה הצליחו אי-אילו אפרו-אמריקאים להיחלץ מן הסטראוטיפים. הדגרוטיפ שימש אנשים כלואי אגאסי להצגת "טיפוס" של קבוצות אתניות. סגנון צילומי הדגרוטיפ של ג'. ט. זלי גרמו לנושא להיראות פגיע, כמעט חייתי. לדוגמה, "דיליה" (1850) מציגה שפחה חשופה לחלוטין ובמובן מסוים, קורבן של המצלמה. לעומת זאת, הדגרוטיפ של דאגלס מציג גבר בלבוש מקובל ובעל ארשת חזקה. זה היפוכה של כניעות העבדים בתצלומים של זלי. דאגלס ייצג גבר שחור מסוג חדש. הוא היה משכיל ומכובד. תמונה זו מציינת תמורה ברעיון העור השחור והצגתו.
צייר, שראה עצמו מחויב להמשיך בשינוי אופן הצגתם של שחורים באמנות הוא ארצ'יבלד מוטלי. מטרתו הייתה לצייר את "האנשים שלו" בדיוק כפי שהם. מוטלי אמר, שהוא "רוצה להחדיר תחושה של גאוות הגזע ביצירתו".[4] מוטלי למד בבית הספר שליד מכון האמנות של שיקגו ונאלץ להתמודד עם הצקות מזדמנות מצד חברים לבנים לכיתה. אף על פי כן, נשאר איתן בדעתו, שאמנות היא הדרך הטובה ביותר לטפל במתחים גזעיים.[5]
ביצירתו "הנערה האוקטורונית" (1925) תוקף מוטלי את הדימוי המקובל של האפרו-אמריקאי. אף כי האישה בתמונה תואמת למתכונת של "לובן", הרי למעשה היא שחורה כדי 1/8. ההתרחקות מהייצוג המסורתי של השחורים מאפיינת את התקופה. ציונים כמו אוקטורון או מולאט שימשו לתיאור כמות "הדם השחור" הזורם בעורקיו של אדם. מוטלי נוטל תפיסה זו ומשנה אותה מקונוטציה שלילית לכזו שלא תלויה במעמד חברתי.
תמונות מאוספי המוזיאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
-
-
אז'ן דלקרואה, "הקרב בין הכופר לחסן", 1826 -
ג'ון סימפסון, "העבד השבוי", 1827 -
-
אדואר מאנה, "החיילים לועגים לישו", 1865 -
-
-
פייר-אוגוסט רנואר, "ליד אגם", 1880 -
פייר-אוגוסט רנואר, "על המרפסת (שתי אחיות)", 1881 -
ז'ול ברטון, Song of the Lark, 1884 -
-
אדגר דגה, "אצל הכובען", 1885 -
-
-
וינסנט ואן גוך, חדר שינה בארל, 1888 -
-
-
אנרי דה טולוז-לוטרק, "במולן רוז'", 1892 -
-
וינסלו הומר, "אחרי ההוריקן", 1899 -
אודילון רדון, "סיטה", 1893 בערך -
-
-
-
וסילי קנדינסקי, "Landscape with two Poplars" , 1912 -
קזימיר מלביץ', Painterly Realism of a Football Player—Color Masses in the 4th Dimension, 1915 -
-
_by_El_Greco_-_Chicago.jpg)
.jpg)
,_1890-91_(190_Kb);_Oil_on_canvas,_60_x_100_cm_(23_5-8_x_39_3-8_in),_The_Art_Institute_of_Chicago.jpg)
_-_Google_Art_Project.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מכון האמנות של שיקגו (באנגלית)- מכון האמנות של שיקגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מכון האמנות של שיקגו, ברשת החברתית פייסבוק
מכון האמנות של שיקגו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מכון האמנות של שיקגו, ברשת החברתית אינסטגרם
מכון האמנות של שיקגו, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Grossman, Samantha (2014-09-18). "These Are the 25 Best Museums in the World". Time. נבדק ב-19 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Chicago Tribune (22 באפריל 2015). "Art Institute of Chicago gets its largest gift ever, including 9 Warhols". chicagotribune.com.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Gift Worth $400 Million To Art Institute Of Chicago Includes Works By Warhol". NPR.org. 22 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rossen, Susan F., ed. Selections from The Art Institute of Chicago: African Americans in Art. Chicago: The Art Institute of Chicago, 1999.
- ^ Rossen, Susan F., ed. Selections from The Art Institute of Chicago: African Americans in Art. Chicago: The Art Institute of Chicago, 1999. page 27