המלחמה העות'מאנית-רוסית (1676–1681)
 | ||||||||||||||||||
| סוג העימות | מלחמה | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 1676–1681 (כ־5 שנים) | |||||||||||||||||
| מלחמה לפני | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1568–1570) | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1686–1700) | |||||||||||||||||
| מקום | צ'יהירין, הטמאנות הקוזאקים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 49°05′N 32°40′E / 49.08°N 32.67°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | לא מוחלטת | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המלחמה העות'מאנית-רוסית 1676–1681, הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האימפריה העות'מאנית, והיא נגרמה על ידי ההתפשטות העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-17. הייתה זו המלחמה השנייה בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שתפסו הרוסים את האזור של פודוליה במהלך המלחמה העות'מאנית-פולנית (1672–1676), הממשלה העות'מאנית שאפה להרחיב את שלטונה על כל אוקראינה של הגדה הימנית עם תמיכתו של הווסאל (מאז 1669), ההטמאן פטרו דורושנקו. המדיניות הפרו-טורקית גרמה לאי שביעות רצון בקרב רבים מהקוזאקים האוקראינים, אשר בחרו בשנת 1674 באיוון סמואילוביץ' (ההטמאן של אוקראינה של הגדה השמאלית) להיות ההטמאן הכללי של כל אוקראינה.
למרות זאת, דורושנקו המשיך להחזיק בצ'יהירין, ותמרן בחוכמה בין מוסקבה לבין ורשה, ואף שימש כתומך של הצבא העות'מאני-טטרי. לבסוף, הכוחות הרוסים והאוקראינים תחת פיקודו של סמואילוביץ' וגריגורי רומודאנובסקי בצ'יהירין הנצורה נאלצו להיכנע בשנת 1676. לדורושנקו, אשר השאיר חיל מצב בצ'יהירין, ואילו הצבאות הרוסים והאוקראינים נסוגו מן הגדה השמאלית של הדנייפר.
המערכה ב-1677
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסולטן מינה את יורי חמלניצקי, שהיה שבוי של הסולטן באותה העת, להיטמאן של הגדה הימנית של אוקראינה. ביולי 1677 הסולטן פקד על הצבא שלו (45,000 חיילים), שהיה תחת פיקודו של איברהים פאשה להתקדם לכיוון צ'יהירין[1]. . ב-30 ביולי 1677 הגיעו יחידות החלוץ למבצר, וב-3 באוגוסט הגיע לשם עיקר הצבא העות'מאני. הכוחות של סמואילוביץ' וגריגורי רומודאנובסקי הצטרפו ב-10 באוגוסט, ורק ב-24 באוגוסט הם חצו את הנהר סולה בדרך לצ'יהירין. ב-26–27 באוגוסט, התנגשו כוחותיהם עם יחידות הסיור והתצפית העות'מאנים, ובכך אפשרו את חציית שאר הכוחות האוקראינים לחצות את הנהר תחת אש ארטילרית חזקה. ניסיונות הטורקים לשוב אל הנהר נהדפו על ידי כוחותיו של גנרל מיור שפלב. כוחות פרשים מוסקובאיים ואוקראינים תקפו את המחנה הצבאי הטורקי-טטרי והשתלטו עליו ב-28 באוגוסט, תוך שהם גורמים לנפגעים רבים. למחרת היום הסיר איברהים פאשה את המצור על צ'יהירין ונסוג בחופזה לנהר האינגול ומעבר לו[2]. סמואילוביץ' וגריגורי רומודאנובסקי נכנסו לעיר ב-5 בספטמבר. הצבא העות'מאני איבד בקרבות 20,000 איש, ובעקבות כך נכלא איברהים פאשה בשובו לקונסטנטינופול, בעוד החאן של קרים סלים הראשון ג'יראי איבד את כסאו[3].
המערכה ב-1678
[עריכת קוד מקור | עריכה]
I - המעוז המרכזית או "חומת המגן" של הטירה החדשה
II - המעוז ("צינוק") של דורושנקו
III - המעוז עם המגדל הקרימאי
IV - שער ספאסקי עם מגדל עץ כפול ומשולשי חזית בחזית
V - מגדל עץ על מסד אבן, "קרן עזים חדשה"
VI - מגדל וחומה
VII - מעוז אבן הפינה
VIII - מגדל האבן העגול
IX - מגדל קייב עם שער לגשר
X - מגדל נונומן (נבנה רק בשנת 1678)
XI - מגדל קורסון או מיל
XII - שער העיר התחתונה
ביולי 1678, הצבא העות'מאני (70,000 חיילים) בפיקוד הווזיר הגדול קארה מוסטפא עם צבא הטטרים של קרים (עד 50,000 חיילים) הטילו שוב מצור על צ'יהירין. הצבאות הרוסים והאוקראינים (70-80,000) פרצו דרך העמדה המבוצרת של כוח החיפוי הטורקי ופתחו במנוסה. לאחר מכן הם התבצרו על הגדה השמאלית של נהר טיאסימין, מול המצודות שהיו תחת המצור של הצבא הטורקי-קרימאי על הגדה השנייה. המעברים נהרסו והיה קשה לתקוף את הטורקים. אמנם החיילים יכלו להיכנס באופן חופשי לצ'יהירין, אבל הם כבר היו מוקפים בעמדות מצור אחרות מצוידות היטב, והביצורים שלהם נפגעו קשות. כאשר הטורקים פרצו לעיר התחתית של צ'יהרין ב-11 באוגוסט, הורה רומודאנובסקי לעזוב את המצודה ולנסיגת הכוחות לגדה השמאלית. הצבא הרוסי נסוג אל מעבר לדנייפר, ופגע בצבא הטורקי שרדף אחריו. מאוחר יותר תפסו הטורקים את קאנב וביססו את כוחו של יורי חמלניצקי על הגדה הימנית של אוקראינה, אולם לא העזו להמשיך לקייב, שם הוצבו הכוחות הרוסיים.
בשנים 1679–1680, הרוסים הדפו את התקפות של הטטרים של קרים, וב-3 בינואר 1681 נחתם הסכם באקצ'יסארי, אשר ביסס את הגבול העות'מאני-רוסי על הדנייפר[4].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Brian Davies, Empire and Military Revolution in Eastern Europe: Russia's Turkish Wars in the Eighteenth Century, (Bloomsbury Academic, 2013), 9.
- ^ Brian L. Davies, Warfare, State and Society on the Black Sea steppe, 1500-1700, (Routledge, 2007), 160.
- ^ Brian L. Davies, Warfare, State and Society on the Black Sea steppe, 1500-1700, 161.
- ^ John Paxton and John Traynor, Leaders of Russia and the Soviet Union, (Taylor & Francis Books Inc., 2004), 195.
| המלחמות העות'מאניות-רוסיות | |
|---|---|
|