הממלכה הנבטית

הממלכה הנבטית
𐢕𐢃𐢋𐢈

ממשל
משטר	מלוכני
שפה נפוצה	נבטית, ערבית
עיר בירה	פטרה 30°19′43″N 35°26′31″E / 30.32861°N 35.44194°E / 30.32861; 35.44194 (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
הקמה	168 לפנ"ס
פירוק
פירוק	106
ישות יורשת	האימפריה הרומית פרובינקיה ערביה
דמוגרפיה
דת	מיתולוגיה ערבית

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

אזור הנבטים בחצי האי סיני וסביבתו באימפריה הרומית במאה ה-2

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מסלולי הנבטים

הממלכה הנבטית היא הארגון המדיני של שבטי הנבטים. התיארוך למעבר מארגון שבטי, לממלכה ממוסדת שבראשה ניצב מלך אינו ידוע במדויק. רוב המידע על הממלכה הנבטית נמצא בחיבורים מהתקופה הרומית, כגון כתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, וממצאים ארכאולוגיים.

המלך הנבטי הראשון שידוע עליו הוא חרתת הראשון, כתובת עם שמו נמצאה בחלוצה, והיא מתוארכת לשנת 168 לפנה"ס. באותה תקופה החל שיתוף הפעולה בין הממלכה הנבטית לבין היהודים בפיקודו של יהודה המכבי, הנבטים סיפרו ליהודה המכבי שהיהודים בגלעד נתונים בסכנה, והאיצו בו לבוא לעזרתם^[1]. הממלכה הנבטית ניצלה את התפוררותה והיחלשותה של הממלכה הסלאוקית, והחלה להתפשט בעבר הירדן ובנגב, זה כנראה היה הבסיס לשיתוף הפעולה בין הנבטים ובין החשמונאים.

ההתפשטות של הממלכה הנבטית מצד אחד וממלכת יהודה בהנהגת החשמונאים מצד שני, הביאה להתנגשות ביניהם בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי חדר לעבר הירדן וכבש את גדרה ואת מבצר חמתא. לאחר מכן הוא כבש והרס את עזה שנחשבה לבעלת ברית של הנבטים^[2], ונמל חשוב שממנו יוצאו הבשמים שבהם סחרו הנבטים, לחופי הים התיכון. אלכסנדר ינאי הרחיב את שליטתו במואב וגלעד והטיל על הערבים מס, שליטה זו בשטח שבעבר היה חלק מהממלכה הנבטית, איימה על הממלכה וניתקה אותה מחלק מדרכי המסחר שחיברו אותה עם סוריה. בסופו של דבר עבדת הראשון מלך הנבטים הביס את אלכסנדר ינאי בקרב שנערך בגדרה שבגולן, בעקבות התבוסה לממלכה הנבטית ובעקבות מלחמת אזרחים שפרצה בממלכת יהודה, נאלץ אלכסנדר ינאי להחזיר שטחים שכבש בגלעד ובמואב לידי הממלכה הנבטית^[3]. המלך חרתת השלישי שעלה אחרי עובדת הראשון השתלט על דמשק, ופלש לממלכת יהודה והצליח לנצח את אלכסנדר ינאי במקום שנקרא חדיד, ונסוג רק לאחר הסכם. אלכסנדר ינאי התאושש ופלש שוב לעבר הירדן וכבש את ג'רש ודיאון, בגולן הוא כבש את היישובים גולן, סלאוקיה וגמלא. בזמן מותו של אלכסנדר ינאי, ממלכת יהודה שלטה בשטחים רבים שהיו בעבר של הממלכה הנבטית, כמו הערים מידבא, צוער, פחל, לב, עגלת, חירונים וחשבון^[4]. כנראה גם חלק גדול מהנגב שבו עברה דרך הבשמים, נשלט על ידי ממלכת יהודה, העדויות לכך הן מצד מאגורה והמצד בתל ניצנה, שני המצדים כנראה הוקמו על ידי החשמונאים.

בעקבות המלחמה על המלוכה שפרצה בממלכת יהודה, בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, פנה הורקנוס השני לחרתת השלישי וכרת איתו ברית נגד אחיו, וזאת בתמורה להחזרת שטחים שנכבשו על ידי אלכסנדר ינאי לממלכה הנבטית. בשנת 65 לפנה"ס הגיע הצבא הנבטי לירושלים וצר על הר הבית שבו הסתתר אריסטובולוס, אך הצבא נאלץ לסגת בעקבות התקרבות הצבא הרומי. אריסטובולוס ניצל את נסיגת הצבא הנבטי, ויצא למלחמה נגד הנבטים והורקנוס וניצח אותם.^[5]. לאחר כיבוש יהודה על ידי הצבא הרומי, יצא סקברוס נציב סוריה לכבוש את פטרה, הוא לא הצליח לכבוש אותה ונסוג בתמורה לתשלום מכובד מחרתת השלישי^[6].

בשנת 48 לפנה"ס מלכו הראשון שלח רוכבי גמלים לעזור ליוליוס קיסר במצרים. לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, נוצרה ברית בין אוגוסטוס ובין מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה מלכת מצרים דרשה מאהובה מרקוס אנטוניוס שיספח לממלכתה את הממלכה הנבטית, הוא נענה לה חלקית וסיפח למצרים חלקים שהיו שייכים לממלכה הנבטית, כמו אזור יריחו שנחשב אזור עשיר מאוד, מכיוון שגידלו שם תמרים וצמחים שמהם הפיקו בשמים. הורדוס מלך יהודה נפגש עם קלאופטרה וחכר ממנה את אזור יריחו^[7]. הורדוס יצא למלחמה בנבטים בדיוספוליס וניצח אותם. הנבטים נערכו מחדש בקנתא שבסוריה, אך נסוגו מלפני צבאו של הורדוס. בעקבות התערבות צבאה של קלאופטרה במלחמה, חזר הצבא הנבטי והורדוס נוצח ונסוג. בשנת 31 לפנה"ס ניצלו הנבטים את רעידת האדמה החזקה שפקדה את ארץ ישראל, ופלשו לממלכת יהודה, במלחמה נוצחו הנבטים על ידי צבאו של הורדוס^[8]. הממלכה הנבטית איבדה שטחים בעבר הירדן ובדרום סוריה, שטחים אלו סופחו לממלכת יהודה.

בשנת 30 לפנה"ס עלה עבדת השלישי לשלטון, זוהי כנראה תקופה של פריחה ושגשוג בממלכה. כנראה בתקופה זו נוסד היישוב עבדת שבמרכזו מקדש נבטי. בתקופה זו (25 לפנה"ס), הצבא הרומי בפיקודו של אליוס גאלוס ניסה להגיע לדרום ערביה ולאתר את מקור הבשמים שמהם מפיקים הנבטים את עושרם, אולם המשלחת הצבאית נכשלה במשימתה.

בשנת 67 לספירה הוכיחה הממלכה הנבטית שהיא בעלת ברית נאמנה של האימפריה הרומית, והמלך מלכו השני שלח לאספסיאנוס אלף פרשים וחמשת אלפים רגלים לדיכוי המרד הגדול שפרץ ביהודה^[9]. הממלכה הנבטית המשיכה לשגשג כממלכה שכפופה לאימפריה הרומית, אך לא נשלטת על ידה. מצב זה נמשך עד שנת 106 לספירה כאשר הקיסר טראיאנוס ניצל את מותו של המלך רבאל השני, ופלש לממלכה הנבטית וסיפח אותה לאימפריה הרומית. הממלכה הנבטית הפכה לפרובינקיה ערביה שבירתה בצרה.

הממלכה הנבטית נשלטה על ידי מלכים שכנראה רובם לא ידועים לנו, בשיאה הממלכה שלטה על שטח רב שכלל את צפון ערב, עבר הירדן, דרום סוריה, הנגב ודרום ומרכז סיני. בתחומי הממלכה התגוררה אוכלוסייה מגוונת שכללה נבטים ושבטים ערבים אחרים, אדומים, יטורים, יהודים והלנים. הכלכלה הנבטית התבססה על מסחר בבשמים ששווקו לרחבי האימפריה הרומית, בממון הרב שצברו הנבטים הם השקיעו בבניית יישובים, מקדשים לאליהם, וחציבת קברים מפוארים כמו שניתן לראות בפטרה. הממלכה הטביעה מטבעות שבתחילה הזכירו מטבעות הלניסטיים מהדוגמה של אלכסנדר הגדול, כאשר בצד אחד מופיע פרופיל של אתנה, ובצד השני מופיעה דמותה של ניקה. לאחר המחצית של המאה הראשונה לפנה"ס המטבע הנבטי מציג בצד אחד את המלך הנבטי עם שמו, ובצד השני קרנות שפע כמו במטבעות החשמונאים (וכמו בשני שקלים חדשים של היום). הנבטים הגיעו לשיאים בקדרות בתקופת הממלכה הנבטית, במחצית המאה ה-2 לפנה"ס. הם הצליחו לייצר קרמיקה מאוד דקה (אנגלית: Egg Shell) שכללה בעיקר קערות עם עיטורים צמחיים. כנראה במאה ה-1 לפנה"ס גם החקלאות נוספה לכלכלה של הממלכה הנבטית. הצבא הנבטי לא נחשב כצבא חזק במיוחד, אך כאשר הוא נאלץ להתמודד על הגנת המולדת הוא הצליח לנצח צבאות רבים כמו צבאות הלניסטיים והצבא של אלכסנדר ינאי, צבא זה התבסס בעיקר על חיל רגלים, קלעים ורוכבי גמלים.

• יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
• יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167.

מדיה וקבצים בנושא הממלכה הנבטית בוויקישיתוף

• הממלכה הנבטית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)