המצור על עכו (1831–1832)

המצור על עכו (1831-1832)

תותח מהמאה ה-19 על חומת הים בעכו
מלחמה: המלחמה המצרית העות'מאנית הראשונה
תאריכים	1831–1832
קרב לפני	כיבוש ארץ ישראל
קרב אחרי	כיבוש סוריה
מקום	עכו
תוצאה	כיבוש עכו בידי אבראהים פאשא
הצדדים הלוחמים מצרים האימפריה העות'מאנית מפקדים אבראהים פאשא עבדאללה פאשא כוחות 9,000 רגלים ו-2,000 פרשים 3,500 חיילים

המצור על עכו בשנים 1831 ו-1832 היה מצור שהטיל אבראהים פאשא על העיר עכו בין השנים 1831 ל-1832 ואשר הורכב משתי מערכות נפרדות. הוא הסתיים בתבוסת מגיני העיר בראשותו של המושל עבדאללה פאשא ובכיבוש מצרי של העיר למשך שמונה שנים.

לאחר שהצליח לעצור את התקדמות צבא נפוליאון, מונה מוחמד עלי, קצין בצבא העות'מאני, למושל העות'מאני של מצרים בשנת 1805. הוא צבר כוח רב והיה לסולטאן. למרות שהיה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה הוא פעל באופן עצמאי, והסולטאן העות'מאני נסמך על כוחו הצבאי. הוא נשלח על ידי השער הנשגב לדכא את המרד הווהאבי בחצי האי ערב, ולאחר מכן נענה לבקשת הסולטאן וב-1821 שלח את בנו, אבראהים פאשא, בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונסוס, כדי לסייע בדיכוי מלחמת העצמאות היוונית. בתמורה ניתנה למצרים השליטה בכרתים. אולם בשנת 1827 הובס הצי העות'מאני-מצרי המשותף בקרב נוורינו, ורובו של הצי המצרי אבד. בהיעדר יכולת ימית, נאלץ מוחמד עלי להסיג את צבאותיו מיוון ב-1828.

בתמורה לעזרתו במערכה וכפיצוי על אובדן הכוח הצבאי והשליטה בכרתים, ביקש מוחמד עלי מהשער הנשגב למסור לו את השליטה בסוריה, אך הסולטאן מהמוט השני לא נענה לבקשה. בסיוע צרפתי בנה מוחמד עלי צי מלחמתי חדש, ומינה את בנו, אבראהים פאשא, לעמוד בראש כוח צבאי לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. כטוענה לפלישה טען מוחמד עלי כי כ-6,000 חקלאים מצרים נמלטו ממצרים במטרה להתחמק מחובות הגיוס ומתשלום קורווה, ומצאו מקלט אצל שליט עכו, עבדאללה פאשא.

אבראהים פאשא קבע את כיבוש עכו כתנאי ראשון להמשך המסע לסוריה, והחליט כי ישים אותה במצור רק לאחר שיכבוש הן את מישור החוף והן את אזור ההר^[1]. הכוח הצבאי המצרי מנה 9,000 חיילים ו-2,000 פרשים, ואלה נעזרו ב-8,000 גמלים. החיילים חולקו לכוח יבשתי ולכוח ימי. הכוח היבשתי יצא מקהיר ב-14 באוקטובר 1831 ונע לעבר ארץ ישראל לאורך חופו הצפוני של חצי האי סיני. הכוח הימי, שמנה 21 כלי שיט, יצא מאלכסנדריה ב-4 בנובמבר 1831. התקדמות הכוח המצרי הייתה מהירה והוא התקבל בארץ ישראל ללא התנגדות, ולעיתים אף בזרועות פתוחות. בראשית דצמבר הושלם כיבושה של ארץ ישראל.

המצור על עכו החל ב-8 בדצמבר 1831, ומול הצבא המצרי ניצבו כ-3,500 חיילים אשר הגנו על העיר. ב-3 במרץ 1832 נפרצו חומות העיר לראשונה, אך המגנים הצליחו להדוף את הפולשים. הסולטאן העות'מאני גייס כוח צבאי בן 12,000 חיילים, אשר החל לנוע דרומה לעבר ארץ ישראל. מששמע על כך אבראהים פאשא, הפסיק את המצור לאחר כארבעה חודשים, בתחילת אפריל 1832, ויצא בראש צבאו כדי להילחם בצבא הטורקי. שני הצבאות נפגשו ב-14 באפריל 1832 ליד חומס שבמרכז סוריה, והצבא העות'מאני ניגף מפני הצבא המצרי. אבראהים פאשא שב וחידש את המצור על עכו, ובהיעדר כוח טורקי אשר יבוא להושיע את העיר, כניעתה הייתה לשאלה של זמן בלבד. ב-26 במאי 1832 נפרצו חומות העיר בשלושה מקומות, והיא נכנעה ביום המחרת, לאחר מצור בן חמישה וחצי חודשים בסך הכל.

נפילת עכו החלה את תקופת השלטון המצרי בארץ ישראל ומושל עכו, עבדאללה פאשא, הוגלה למצרים. מסע הכיבוש של אבראהים פאשא המשיך צפונה ובסוף חודש יולי 1832 הושלם כיבוש סוריה כולה וכן נכבשו הערים טרסוס ואדנה שבדרום טורקיה.

עכו נותרה תחת שליטה מצרית למשך שמונה שנים, לאור הכיבוש המצרי והאיום שהציב כיבוש זה על השלטון העות'מאני התארגנו כוחות קואליציה בריטיים, אוסטרים ועות'מאנים אשר תקפו את ערי החוף בסוריה, לבנון וארץ ישראל במגמה להסיג את הצבא המצרי משליטתו באזורים אלו. עכו הושבה לשליטה עות'מאנית לאחר הפגזת עכו מהים בשנת 1840, הפגזה אשר גרמה להרס רב ואבדות כבדות בקרב הכוחות המצריים שהגנו על העיר. תוצאות ההפגזה הביאו לנסיגת צבאו של אברהים פאשה חזרה למצרים ולוויתורו של מוחמד עלי על השליטה בלבנט.