המקדש הכלקוליתי בעין גדי

המקדש הכלקוליתי בעין גדי כולל שרידים של מקדש מהתקופה הכלקוליתית בארץ ישראל. התקופה המשוערת היא 3,800 לפנה"ס - 4,500 לפנה"ס. האתר התגלה כבר בשנת 1956 על ידי הארכאלוג יוחנן אהרוני.

שרידי המקדש התגלו ברמה מעל לקיבוץ עין גדי בין הנביעה הראשית של מעיין עין גדי, כ–150 מטר ממקום הנביעה, לבין נחל דוד. משערים כי המקדש בעין גדי היה מקדש מרכזי. המיקום הוא סלע מזדקר ממורד הצוק במרומי נוה מדבר עין גדי. ליד המקדש לא נתגלו שרידים של יישוב ומכאן ההנחה כי המקדש שימש לפולחן לאנשים שבאו מרחוק. המבנה המרכזי של המקדש הוא מלבני: 20 מטר על 5.5 מטר, ובו מתקן עגול ומזבח.

בשנת 1961 משלחת ארכאולוגית בראשות פסח בר אדון מצאה במערת המטמון בנחל משמר מטמון, שהיה טמון בכוך עטוף במחצלת, וכלל 442 חפצים מהם 429 מנחושת ובהם שרביטים וכלי שנהב. יש הסבורים שאלו כלי הקודש של המקדש הכלקוליתי בעין גדי, המרוחק כ-12 ק"מ מהמקום, ואשר היו בו סימנים של עזיבה מהירה אך ללא סימני הרס מכוון^[1].

המקדש התגלה בשנת 1956 במהלך סקר ארכאולוגי שבוצע סביב האזור מסביב אזור מעיין עין גדי על ידי יוחנן אהרוני. בסקר נמצאו שרידי מבנה עתיק, ללא כל חרסים, ולכן תקופת המבנה לא זוהתה. בשנת 1957 בוצע סקר נוסף על ידי יוסף נוה. במסגרת הסקר ביצע גם חפירת בדיקה, הוא מצא חרסים מהתקופה הכלקוליתית, ושיער כי במקום שוכן "בניין ציבורי ואולי מקדש(?)".

בשנת 1961 החלו חפירות ארכאולוגיות בתל גורן ליד עין גדי במשלחת בראשותו של בנימין מזר טרודה דותן ועמנואל דונאייבסקי. במקביל נחפרה גם מערת המטמון בנחל משמר, בעקבות גילוי המטמון, הגבירה את חשיבות חפירה של אתר המבנה. בשנת 1962 בעונה השנייה של החפירות בתל גורן, הופקדה משימת החפירה של המקדש בידי דוד אוסישקין שהיה סטודנט לתואר שני, שביקש לחפור את המבנה כבר בעונת החפירה הראשונה. האתר כולו נחפר בעונה זו. הפרסום המדעי של החפירה ראה אור בשנת 1980.^[2]

המקדש נחפר בשנת 1962, כמו כן חוזקו הקירות שלו. מ. יפה שיחזר את ה"מתקן העגול" - הפולחני - שהיה במרכז המקדש. דוד אוסישקין אשר פיקח על החפירות במשלחת של בנימין מזר ועמנואל דונייבסקי, מעריך כי מבנה המקדש הותאם לתנאים הטופוגרפיים, שכן בשלושה צדדים גובלים קירות המקדש בקצה כתף-הסלע.

המקדש מורכב מארבעה מבנים, אחד מלבני ורחב והשאר מבנים מרובעים קטנים, כולם מצויים בתוך חצר. באתר נמצא שריד טיח, אולי של ציורי קיר, ציורים כאלה נמצאו באתרים דומים. המבנה המלבני - היה בית השער, הוא מכוון למעיין. לאורך קירותיו היו ספסלים והיה מעין "חדר המתנה". אחד החדרים היה בו ריצוף נאה ואולי היה משכן הכהנים.

מול הפתח ובסמוך לקיר האחורי, הוקם מזבח. נמצאו בו שרידים של חומרים שנשרפו: ענפים דקים, עצמות, שבלולים, גושי חימר, חרוזים ושברי צלמיות חרס. נמצא בסיס אבן בהירה עגולה עשויה מגבישי קלציט שכנראה הובאו לכאן. משני צידי המזבח נמצאו בורות ובהם כלי חרס ששימשו להגשת מנחות: בזיכים - גביעים קטנים שבסיסן מחודד, קערות וקעריות וכן "קובעות-חרס".

לפי כלי החרס, שרידי המנחות, נקבע תאריך האתר למחצית השנייה של האלף הרביעי לפנה"ס. הממצא החשוב, להוציא כלי החרס, היה מבהט: שבר כלי גלילי, לו תחתית שטוחה ודפנות ישרות. הוא כלי הבהט הקדום ביותר שנמצא בארץ ישראל^[3]. הוא כנראה הובא ממצרים.

הפולחן של המקדש היה קשור במים. המקדש היה בין שני מעיינות. כמו כן המתקן הפולחני במרכז כלל אגן עגול בגודל 90 ס"מ ועומק 40 ס"מ ששימש לאגירת נוזלים. האגן היה כנראה מטוייח. ונמצא במקום גם מרזב להוצאת המים.

הארכאולוג דוד אוסישקין ציין: "עובדות מספר מתירות לנו להניח במידה רבה של ודאות, שנושאיה של תרבות זו היו מהגרים שהביאו עימם תרבות משלהם".

• דוד אוסישקין, המקדש הכלקוליתי (הע'סולי) בעין גדי, (בתוך) מדבר יהודה וים המלח בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
• דוד אוסישקין, "מקדש הכלקוליתי בעין גדי: במלאת חמישים שנה לחפירתו", קדמוניות 144, 2012, עמ' 78-71

מדיה וקבצים בנושא המקדש הכלקוליתי בעין גדי בוויקישיתוף