המרד במחנה סוביבור

המרד במחנה סוביבור
Aufstand von Sobibór
מחנה ההשמדה סוביבור, קיץ 1943
מחנה ההשמדה סוביבור, קיץ 1943
מחנה ההשמדה סוביבור, קיץ 1943
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריך 14 באוקטובר 1943
מקום מחנה ההשמדה סוביבור, פוליןפולין פולין
קואורדינטות
51°26′42″N 23°35′46″E / 51.44503135647196°N 23.596249591494097°E / 51.44503135647196; 23.596249591494097
עילה רצח יהודים אסירים ושבויי מלחמה סובייטים
הצדדים הלוחמים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאציתגרמניה הנאצית
ואפן אס אס

כוחות מרי יהודיים ושבויי מלחמה סובייטים:
ארגון יהודי לוחם
ברית המועצותברית המועצות שבויי מלחמה סובייטים

מפקדים

פרנץ שטנגל,
פרנץ רייכלייטנר

ליאון פלדהנדלר
אלכסנדר פצ'רסקי, שהיה סגן בצבא האדום

כוחות

הכוחות התחלפו תדיר. ממוצע יומי של 150 חיילים. ביניהם 25–30 חיילי ואפן אס אס, ולפחות 120 אנשי אנשי טרווניקי מתנדבי המשטרה הפולנית.

40-30 אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים

אבדות

12 אנשי אס אס
3 אנשי טרווניקי

כ-550 אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים

מחנה ריכוז סוביבור
מפת מחנה סוביבור, קיץ 1943
מפת מחנה סוביבור, קיץ 1943
מפת מחנה סוביבור, קיץ 1943
מידע כללי
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המרד במחנה סוביבור (בגרמנית: Aufstand von Sobibór) היה מרד של כ-600 אסירים שפרץ ב-14 באוקטובר 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה במחנה ההשמדה סוביבור שבפולין הכבושה. היה זה המרד השני במחנה השמדה, המוצלח בחלקו, של אסירים יהודים כנגד כוחות אס אס, לאחר המרד בטרבלינקה. מרד הזונדרקומנדו באושוויץ ב-7 באוקטובר 1944 היה השלישי והאחרון מבין שלוש מרידות שפרצו במחנות ההשמדה.

חיילי האס-אס הוציאו להורג באמצעות גז במחנה ההשמדה סוביבור עד 250,000 יהודים.[1] רוב הקורבנות הגיעו מפולין, כ-33,000 הגיעו מהולנד[2][3] ומספר אלפים הגיעו מגרמניה. לאחר המרד הזה, האס אס לא השתמש יותר במחנה המוות. הנאצים הרסו את המחנה עד היסוד, ויישרו את שטח המחנה. כדי לחפות על הפשעים שהתחוללו באתר, הקימו במקומו חווה תמימה, בלתי מחשידה, ונטעו יער אורנים על שרידי המחנה.

שלט תחנת הרכבת בכניסה למחנה סוביבור (2007)

ניסיונות בריחה קודמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות בריחה של אסירים ממחנה ההשמדה סוביבור, היו לאורך כל תקופת קיומו. היו אלה ניסיונות ספורדיים. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. ניסיונות בריחה אלה התקיימו עוד לפני המרד. בין 47 ניצולי המחנה ששמם נודע היו חמישה אנשי "קומנדו היער" שהצליחו להימלט במהלך ניסיון בריחה קודם.[4] כל ניסיון בריחה הביא לירי שרירותי באסירי המחנה לדיכוי ניסיונות נוספים.

ביוני 1943, הונח שדה מוקשים מסביב למחנה כדי למנוע בריחות מהמחנה. רק באזור השער הראשי מול מפקדת המחנה ורחבת המסדרים של מחנה מס.1 לא היו מוקשים כדי לא לסכן את אנשי ה-SS.

קבוצת ההתנגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1943 כשהגיעו פחות משלוחים של יהודים למחנה סוביבור, הבינו האסירים שחיסול המחנה מתקרב, ופרוש הדבר הוא רציחתם. כפועל יוצא מזה הקימו האסירים קבוצת התנגדות של עשרה עד שנים עשר אסירים בראשות ליאון פלדהנדלר.[5]

בקבוצת ההתנגדות הועלו מספר רעיונות ביניהם, להרעיל את אנשי האס אס, להצית את המחנה או לחפור מספר מנהרות מילוט. בקיץ 1943 החלו האסירים במחנה מספר 3 לחפור מנהרת מילוט. כשהמנהרה התגלתה והאסירים הוסגרו, אנשי האס אס הוציאו להורג את החופרים בעריפת ראשיהם וירו בכל יתר האסירים שהיו במחנה הזה.

ב-23 בספטמבר 1943 הגיעה למחנה קבוצה של 80 שבויי מלחמה סובייטים, כולל אלכסנדר פצ'רסקי, שהיה סגן בצבא האדום, בטרנספורט שכלל כ-2,000 יהודים. החיילים מנוסי הקרבות והמאומנים לביצוע פעולות טקטיות הצליחו לתכנן פעולות צבאיות מדויקות ולבצע אותן בדיוק כפי שתכננו. פלדהנדלר ופצ'רסקי קיימו קשר ביניהם והקימו את "הועדה המחתרתית" של ארבעה שבויי מלחמה סובייטים וארבעה מאנשיו של פלדהנדלר. הוועדה התכנסה באופן רציף, שיתפה מידע והגתה תוכניות מילוט.

הם נאלצו לנטוש תוכנית בריחה המונית שתוכננה בתחילה, באמצעות מנהרת מילוט בשל מפלס מי תהום גבוהים ומיקום שדה המוקשים. לאחר מכן תכנן פצ'רסקי בריחה של כלל האסירים. לשם כך הוא תכנן להרוג את אנשי האס אס בחשאי, ולאחר מכן לבצע פריצה המונית של כל האסירים אל מחוץ למחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות, בשל סיבות שונות. לבסוף, נקבע היום המיועד לבריחה, בשל היעדרותו מהמקום של מפקד המחנה. הרעיון היה למשוך את אנשי האס אס למארבים שהוכנו בנגרייה ובמחסן הבגדים, באמתלה שהם ינפקו בגדים ונעליים יפים ומיוחדים לנשותיהם, ולרצוח אותם שם בשקט ובחשאי כשעה לפני הבריחה ההמונית. כדי לחפות על היעלמותם של אנשי האס אס שנרצחו, חלק מהשבויים הסובייטים היו אמורים ללבוש מדי אס אס.

לנגרים במחנה מספר 4 היו בנגריה גרזנים, פטישים וכלי נגרות אחרים לצורך עבודתם. האסירים בנפחייה הכינו סכינים מפח. האקדחים של אנשי האס אס שנהרגו היו אמורים להינתן לאסירים הסובייטים שהיו מנוסים בתפעול נשק.[6]

התכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להבטיח סודיות, היו מעורבים בתוכניות רק 30 עד 40 אסירים, אשר היו אמורים להקים קבוצות קרב. התאריכים 13 או 14 באוקטובר נבחרו ליום הבריחה. משום שהאסירים ידעו שמפקד המחנה, פרנץ רייכלייטנר, סגנו גוסטב וגנר, שנחשב מסוכן ואכזרי במיוחד, ואנשי אס אס אחרים לא יהיו במחנה באותו היום. את קרל פרנצל שהיה אחד ממפקדי המחנות הפנימיים בסוביבור ונחשב לאיש האס אס האכזרי ביותר במחנה, היה צריך לפתות להגיע לצריף הנגרייה ביום המרד ושם סמיון רוזנפלד היה צריך לדקור אותו למוות.

הפעולה הייתה אמורה להתחיל בשעה 16:00 והבריחה תוכננה לשעה 17:00 קרוב לשקיעה.[7] הקשר הטלפוני כלפי חוץ היה אמור להתנתק בתחילת המרד. לאחר הריגת אנשי האס אס, כל האסירים היו אמורים להתייצב בשעה 17:00 כרגיל ברחבת המסדרים. שם אמורים היו להדריך את האסירים שלא היו בין יוזמי התוכנית אודות הבריחה מהמחנה. בשלב הבא האסירים היו אמורים לצעוד בשורות סדורות אל השער הראשי, בו לא היו מוקשים. החיילים סובייטים במדי האס אס היו אמורים ללוות את השבויים הצועדים כהסוואה ולפקד עליהם בפקודות גרמניות.[8] ביער הסמוך היו מקומות מסתור ראשונים בשעה שהחושך ירד. אם הדרך דרך השער הראשי לא הייתה אפשרית, האסירים הודרכו לפוצץ את המוקשים תוך יידוי אבנים כדי ליצור נתיב מילוט חלופי. במקרה זה, שבויי המלחמה הסובייטים היו צריכים לרוץ לפתוח את גדרות התיל בצבתות ולהגן מפני אנשי האס אס והשומרים הנותרים באמצעות הנשק שתפסו. האסירים חילקו ביניהם כסף ודברי ערך כדי להשתמש בהם בשעת בריחה.

משמר המחנה כלל בין 25 עד 30 אנשי אס אס גרמנים, כאשר לפחות 18 מהם נכחו תמיד במחנה. בנוסף להם היו עוד כ-90 עד 120 שומרים אוקראינים, מאנשי טרווניקי.[9] התנהגותם הייתה מרכיב אי הוודאות העיקרי ביותר בתוכנית.[10] "הועדה המחתרתית" קיוותה שאם החיילים הסובייטים, יהיו לבושים במדי אס אס, יתנו פקודות בגרמנית לאסירי המחנה הצועדים, השומרים מאנשי טרווניקי לא יחשדו.[8]

הבריחה ההמונית תוכננה במקור ל-13 באוקטובר 1943. אך מכיוון שצוות אס אס אחר הגיע למחנה ההשמדה סוביבור באותו יום, הוועדה המחתרתית נאלצה לדחות את הפעולה ביום אחד.

המרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטת הזיכרון במחנה סוביבור (2007)

ב-14 באוקטובר 1943 בשעה 16:00 אחר הצהריים (ט"ו בתשרי תש"ד, חג הסוכות) סמוך לשקיעה, החל המרד כמתוכנן. בראשו עמד פצ'רסקי במחנה מספר 1 ופלדהנדלר היה במחנה מספר 2.

הריגת אנשי ה-SS

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמתוכנן, אנשי האס אס נהרגו בחשאיות ובשקט. איש האס אס יוזף וולף (גר') שהיה מפקד כיתה, נהרג ממכת גרזן בעת שניסה מעיל עור בצריף המיון. יהודה לרנר (גר') בן ה-17 וארקדי וייספאפיר, שהיה שבוי מלחמה סובייטי, הרגו את מפקד האוקראינים זיגפריד גראטשוס ואת האוקראיני אוברמן ראי קלאט, באמצעות גרזנים. קצין האס אס יוהאן נימאן, סגן מפקד המחנה, היה קצין האס אס בדרגה הגבוהה ביותר שהיה בתפקיד באותו יום, ולכן היה האדם הראשון שבחייו תכננו המורדים להתנקש. נימאן נהרג בצריף החייטים. הוא נפגע משתי מכות גרזן בראשו בעת שניסה מעיל עור, על ידי אלכסנדר שובייב.[11] נימאן וגראצ'וס היו שני קציני האס-אס בעלי הסמכות הפיקודית במחנה באותו ערב במחנה. סטניסלב "שלמה" שמאזנר היה חלק מקבוצה של ארבעה אסירים שהרגו את הקאפו הראשי של המחנה. לצורך חימוש הצוות בבית המלאכה שלו שלמה גנב והסתיר כמה גרזני נגרות שנשלחו להשחזה. בנוסף שמייזנר גנב גם שלושה רובים מהנשקייה לאחר ששכנע את הזקיף האוקראיני ממתנדבי טרווניקי שהוא נשלח לקחת את הרובים לצורך תיקונם. הוא מסר שני רובים לשבויי המלחמה הסובייטים והתעקש לשמור על השלישי לעצמו. בסערת הבריחה ירה שמייזנר בשומר שעמד במגדל התצפית. בשלב זה נותקו גם קווי הטלפון לקשר שמחוץ למחנה.

איש האס אס ורנר דובואה נורה ונפצע קשה ממכת גרזן.[12] אסיר המחנה חיים אנגל והקאפו פוז'יצקי דקרו את מפקדי מחנה מספר 2, איש האס אס רודולף בקמן ומפקד הכיתה טומס שטפל.[13] מפקדי כיתות האס אס, פריץ קונרד ויוסף ולסטר, נהרגו בבית המלאכה לבדים, ומפקד חוליית האס אס, פרידריך גאולסטיץ', נהרג ממכת גרזן בנגריה של שלמה לייטמן.[13] איש האס אס וולטר ריבה מת במוסך. גם אנשי האס אס נובק, מקס ברי וארנסט שטנגלין נהרגו על ידי האסירים.[14] עד הערב, שנים עשר אנשי אס אס נהרגו ודובואה נפצע אנושות; עוד 12 מתוך 29 אנשי האס אס שהיו חלק ממשמר המחנה בזמן המרד לא נכחו באותו יום.[15] כמו כן, נהרגו שני אנשי טרווניקי: שומר אוקראיני אלמוני וקלאט (האיש היחידי מאנשי טרווניקי שלא הכה אסירים במחנה ההשמדה סוביבור).[16]

הבריחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל ראשון מהאס אס בדרגת אוברשארפיהרר קרל פרנצל לא הגיע לנקודת המארב שטמנו לו בנגרייה, וטוראי האס אס ולטר ריבה נתקל באסיר מהמתקוממים, שלא על פי המתוכנן והוא נדקר למוות. הדבר איים על חשאיות השלב הנוכחי במרד והעמיד בסכנה את הבריחה אם הנרצח יתגלה. לכן פצ'רסקי החליט לתת את האות למפקד הערב, עשר דקות מוקדם יותר, דבר שגרם לתסיסה בקרב האסירים. הם כעסו כי האות למפקד הגיע בטרם עת ופרנצל, שהיה אחראי על הערעורים, לא הגיע לשטח המפקד במגרש המסדרים. אחד האוקראינים שרצה לעשות סדר בשורות האסירים שעמדו בתור נהרג כתוצאה מכך. כאשר הגיע מכונאי האס אס האוברשארפיהרר אריך באואר במשאית, הוא הבחין ששומר מת שוכב על הקרקע בין האסירים ומיד ירה באסירים באקדח.[17] לאחר מכן פרצה בהלה וכ-600 האסירים נמלטו ללא תיאום. השומרים האוקראינים מתנדבי טרווניקי המבוהלים החלו לירות ממגדלי השמירה ופרנצל ירה במקלע בעצורים. 60 אסירים ממחנה מספר 4 נעצרו על ידי השומרים בדרכם לשטח המפקד בגלל היריות, נעצרו ונורו.

בניסיונותיהם הנואשים של האסירים הנמלטים להתגבר על גדרות התיל ושדות המוקשים, הם נלכדו במטר כדורי השומרים, בשעה שהם נבלמו על ידי גדרות התיל ודרכו על מוקשים. כ-365 בני אדם הצליחו להימלט ממחנה ההשמדה, אך רק 200 הגיעו ליער הסמוך. במחנה נותרו כ-150 אסירים.[9]

תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי הספיקו לבקש מהאסירים לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה.

אחרי המרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באואר ופרנצל הצליחו לשחזר את חיבור קווי הטלפון החיצוני ולהזעיק תגבורת רק בסביבות השעה 20:00.[9] כל האסירים שנותרו במחנה נרצחו על ידי אנשי האס אס. אלה שהגיעו ליער נרדפו מאוחר יותר על ידי כ-400 ועד 500 אנשי אס אס ושומרים אוקראינים. במרדף נהרגו כ-100 נמלטים. הנמלטים שנותרו בחיים הצטרפו לפרטיזנים או שהסתתרו.

אנשי האס אס שנהרגו במחנה, נקברו בקבורה צבאית בבית הקברות הצבאי, שהיה בעיר הסמוכה, חלם. לאחר המרד אנשי האס אס הביאו כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה, להרוס את מבני המחנה ולסיים את עבודת ההשמדה ושריפת הגופות של אחרוני היהודים שנרצחו במחנה. בהמשך, היהודים שהובאו מטרבלינקה הוצאו להורג לאחר סיום עבודתם. הגרמנים דאגו להרוס את המחנה עד היסוד ויישרו את שטח, כדי לחפות על הפשעים שהתחוללו במחנה ההשמדה. במקום בו עמד מחנה ההשמדה הם הקימו חווה תמימה למראה, בלתי מחשידה ונטעו יער אורנים על שרידי המחנה.[18][19]

בתום מלחמת העולם השנייה נשארו בחיים 47 מאסירי מחנה ההשמדה סוביבור, בהם 8 נשים. הניצול ז'ול שלביס (אנ') כתב מאוחר יותר: "ללא ההתקוממות בסוביבור לא היו נשארים ניצולים שראו את הרצח ההמוני במקום".[4][20]

משפט סוביבור באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים היה משפט כנגד 12 אנשי אס אס ממחנה ההשמדה סוביבור, שנדונו בפני בית הדין האזורי האגן.[21] קדמו לו שני משפטי סוביבור בברלין ובפרנקפורט בשנת 1950. בשנות ה-70 וה-80 עדיין התקיימו משפטים על הפשעים שבוצעו בסוביבור.

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 אוקטובר 2013, שנת ה-70 למרד, הנציחו ניצולי סוביבור, כולל תומאס בלאט ופיליפ ביאלוביץ (גר'), קרובי משפחה, פוליטיקאים, בני נוער ואנשי דת את קורבנות סוביבור. בשבועון Jüdische Allgemeine, ההיסטוריונית והעיתונאית גבריאלה לסר (גר') מתחה ביקורת על העובדה שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה עדיין לא תרמה כספים לכיסוי העלויות והעיצוב מחדש של אתרי ההנצחה לזכר קורבנות השואה. סגן שר התרבות והמורשת הלאומית של פולין, פיוטר זוחובסקי, אמר לעיתון: "אנחנו לא מצפים שהגרמנים, שבנו את מפעלי המוות האלה על אדמת פולין, יישאו בכל העלויות עבור האנדרטאות, אבל אנחנו מצפים שהם יישאו בחלק מהן. הוא ישלח בקשה רשמית לברלין, שכן זה מה שהשותפים הגרמנים שלנו רוצים".[22] שרת המדינה הגרמנית קורנליה פייפר (גר'), האחראית על היחסים עם פולין, הסבירה מנגד כי כמה ימים קודם לכן הבהיר מזכיר המדינה הפולני ולדיסלב ברטושבסקי לשגריר גרמניה בפולין "שגרמניה עדיין לא צפויה לתמוך בסוביבור כרגע, הוא גם ציין שאנחנו עדיין מוכנים לתמוך בפרויקט הזה".[23][24]

מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה מנציח את ההתקוממות במחנה סוביבור, בעמדה העוסקת במרידות במחנות השמדה.

המוזיאון היהודי במוסקבה מנציח את מחנה המוות סוביבור והמרד באזכור שבו השתתפו ונרצחו שבויי מלחמה חיילים סובייטים.

ב-3 ביוני 2019 נפטר סמיון רוזנפלד בגיל 96 בבית החולים קפלן ונטמן בבית העלמין בבני עי"ש. הוא היה הניצול האחרון שהיה מעורב במרד סוביבור.[25]

איות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Sobibór הוא האיות הפולני לשם הכפר הסמוך למחנה, שעל שמו האס אס קראו למחנה המוות שלהם. בגרמנית ובאנגלית משתמשים לעיתים קרובות באיות הפשוט "Sobibor".

סרטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאירועי מרד סוביבור הופקו סרטים תיעודיים רבים, כולל ראיונות עם ניצולי המחנה, ומראות קשים שעברו האסירים.

שני סרטים עלילתיים הופקו על סיפור מחנה סוביבור, ומרד האסירים היהודיים:

הסרט נבחר כמועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר מטעם רוסיה.[29]

מקורות, לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Philip „Fiszel“ Bialowitz: A Promise at Sobibor: A Jewish Boy’s Story of Revolt and Survival in Nazi-Occupied Poland. University of Wisconsin Press, 2010.
  • Thomas Toivi Blatt: Sobibór – der vergessene Aufstand. Bericht eines Überlebenden. Unrast, Hamburg/Münster 2004, ISBN 3-89771-813-8.
  • Thomas Toivi Blatt: Nur die Schatten bleiben. Der Aufstand im Vernichtungslager Sobibór. Aufbau-Taschenbuch-Verlag, Berlin 2003, ISBN 3-7466-8068-9.
  • Franziska Bruder: Hunderte solcher Helden. Der Aufstand jüdischer Gefangener im NS-Vernichtungslager Sobibór. Berichte, Recherchen und Analysen. Unrast, Hamburg/Münster 2013, ISBN 978-3-89771-822-7.
  • Barbara Distel: Sobibor. In: Wolfgang Benz, Barbara Diestel (Hrsg.): Der Ort des Terrors. Riga-Kaiserwald, Warschau, Vaivara, Kauen (Kaunas), Płaszów, Kulmhof/Chełmno, Bełżec, Sobibór, Treblinka. Geschichte der nationalsozialistischen Konzentrationslager. Band 8. C. H. Beck, München 2008, ISBN 978-3-406-57237-1.
  • Aleksandr Petscherski: Bericht über den Aufstand in Sobibor. Hrsg.: Ingrid Damerow. Metropol Verlag, Berlin 2018, ISBN 978-3-86331-387-6.
  • Richard Rashke: Flucht aus Sobibor. Überarbeitete und korrigierte Auflage. bahoe books, Wien 2017, ISBN 3-903022-39-X.
  • Jules Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. Unrast, Hamburg/Münster 2003, ISBN 3-89771-814-6.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחנה סוביבור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ דן מכמן, "רצח היהודים: הוגיו, מבצעיו, שלביו", בתוך: דן מכמן, חגית כהן (עורכים), בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ב, עמ' 110: "נרצחו בו לפחות 250,000 יהודים".
  2. ^ Höfle telegram - Sobibor Interviews, www.sobiborinterviews.nl
  3. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 11 (ראו מקורות לקריאת נוספת).
  4. ^ 1 2 Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 197/198.
  5. ^ Distel: Sobibór. S. 393–395 (siehe Literatur).
  6. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 180.
  7. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 179/180.
  8. ^ 1 2 Schlevis: Vernichtungslager Sobibór. S. 181.
  9. ^ 1 2 3 Distel: Sobibór. S. 398.
  10. ^ Distel: Sobibór. S. 395.
  11. ^ Christoph Gunkel: "Wir wollten wie Menschen sterben" In: einestages, 14. Oktober 2013.
  12. ^ Distel: Sobibór. S. 396/397.
  13. ^ 1 2 Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 191.
  14. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 309 u. 295.
  15. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 201.
  16. ^ Jan Friedmann, Klaus Wiegrefe: „Die Welt soll erfahren, wie es in Sobibor gewesen ist.“ In einestages, 12. Mai 2009, Interview mit Thomas Blatt.
  17. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 191/192.
  18. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, התגלו שרידי תאי הגזים בסוביבור, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2014
  19. ^ עומרי אפרים, נחשפו תאי הגזים במחנה ההשמדה סוביבור, באתר ynet, 17 בספטמבר 2014
  20. ^ Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. S. 12.
  21. ^ 12 נאצים, מרוצחי מחנה סוביבור, יועמדו לדין, מעריב, 25 באוגוסט 1965
  22. ^ Gabriele Lesser: Sobibor. Zukunft des Gedenkens. Finanzsorgen zum Jahrestag des Aufstandes. In: Jüdische Allgemeine, 17. Oktober 2013.
  23. ^ Sabine Adler: Querelen um Museum in Sobibor, Deutschlandfunk, Beitrag vom 14. Oktober 2013.
  24. ^ סוביבור: אין כסף להנצחה, ידיעות אחרונות, 7 ביולי 2011.
  25. ^ Anne Lepper: Nachruf auf Semyon Rozenfeld. Der letzte Überlebende aus dem Mordlager Sobibor. vom 14. Juni 2019, auf Spiegel Online. Abgerufen am 14. Juni 2019.
  26. ^ הכרזת המרכז
  27. ^ אריק בנדר, ‏"קדימה, אל השער!": סיפורו של הקצין היהודי שהצית את המרד בסוביבור, באתר מעריב אונליין, 10 באפריל 2018
  28. ^ סוביבור באתר KinoRay
  29. ^ "Собибор" Хабенского выдвинули на "Оскар" от России
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המרד_במחנה_סוביבור&oldid=39684350"