ניו דיל

הניו דיל (באנגלית: New Deal; מילולית: עסקה חדשה) הוא כינוי כולל לסדרת תוכניות כלכליות בארצות הברית בין השנים 1933 ל-1936. התוכנית כללה פרסום צווים נשיאותיים והעברת חוקים במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוכנית הייתה כתגובה לשפל הגדול, והתרכזה במה שנקרא "שלושת ה-R-ים": הקלה, שיקום ורפורמה (Relief, Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.

הניו דיל יצר תקופה פוליטית חדשה בארצות הברית, בה שלטה המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן. בסיסי כוחו של הניו דיל היו הליברלים, הדרום הלבן, הדמוקרטיים המסורתיים, הערים הגדולות, איגודי עובדים ומיעוטים. הרפובליקנים היו חלוקים ביחסם כלפי הניו דיל: השמרנים טענו שהוא פוגע בעסקים ומעכב את הצמיחה, ואילו הליברלים הסכימו לקבל חלקים ממנו והבטיחו לייעל את התוכנית. מתנגדי התוכנית שלטו בקונגרס מ־1936 עד 1937.

מ-1934 עד 1938, רוזוולט נעזר בקונגרס כדי להעלות את ההוצאה הציבורית במה שכונה "הניו דיל השני".

היסטוריונים מבחינים בין הניו דיל "הראשון" (מ-1933 עד 1934) ובין הניו דיל "השני" (מ-1935 עד 1938), שהיה יותר שנוי במחלוקת. הניו דיל הראשון עסק בבנקים, בתעשייה, בחקלאות ובארגוני מסילות הרכבת, כדי לעזור להם לשרוד כלכלית. המנהל הפדרלי לסיוע חירום סיפק 500 מיליון דולרים לשיקום ערים במהלך התוכנית, ואילו מנהל העבודות האזרחי סיפק תקציב לרשויות מקומיות כדי לבצע עבודות ציבוריות.

הניו דיל השני עסק בחקיקה: חקיקה לקידום איגודים מקצועיים, הפיכת הממשל הפדרלי למעסיק, יצירת הביטוח הלאומי ותמיכה בחוואים ובמהגרים. בנוסף, התוכנית כללה את יצירתן של רשות השיכון של ארצות הברית ומנהלת החקלאות האמריקנית ב-1937. בנוסף נחקק חוק שכר מינימום.

הידרדרות כלכלית בין השנים 1937–1938, וחילוקי דעות חריפים בין פדרציית העבודה האמריקאית לבין איגודי התעשיינים הוביל לניצחונות רפובליקניים בקונגרס, וליצירת קואליציית נגד לניו דיל. ב-1942 וב-1943 הקואליציה השמרנית הצליחה לחסום חוקים ליברליים, ולבטל את תוכניות מינהל קידום העבודות וחיל השימור האזרחי. רוזוולט עצמו הפנה את מירב תשומת לבו למלחמת העולם השנייה בשנים אלו. בית המשפט העליון קבע שמנהל השיקום הלאומי וחוק התיאום החקלאי נוגדים את החוקה, אולם חוק התיאום החקלאי נכתב מחדש ואושר. דווייט אייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני הראשון לאחר הניו דיל, לא ביטל את הרפורמות ואף הרחיב אותן. בשנות ה-60, הנשיא לינדון ג'ונסון קידם תוכנית בשם "החברה הגדולה", שהמשיכה להרחיב את מדיניות הניו דיל. תוכנית זאת נשמרה גם בימי הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון. ב-1974, ירדה קרנו של הניו דיל והחלו להישמע קריאות להקטנת המעורבות הממשלתית. בשנות ה-90 בוטל חוק הבנקים חוק גלאס-סטיגל שנחקק בימי הניו דיל. למרות זאת, ישנם גופים שנוסדו במהלך הניו דיל ועדיין פעילים כיום, כגון התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות ורשות עמק טנסי.

בין 1929 ל-1933, התפוקה התעשייתית ירדה בשליש. המחירים ירדו ב-20%, ובכך נגרמה דפלציה שהקשתה על אנשים להחזיר את חובותיהם. האבטלה זינקה מ-4% ל-25%. בנוסף, שליש מכל העובדים שעוד נשארו במשרותיהם סבלו מירידה בהיקף משרתם ובקיצוץ במשכורתם. בסך הכל, כמעט 50% מכוח העבודה לא נוצל כראוי.

לפני הניו דיל לא היה ביטוח לחסכונות בבנק. כתוצאה מכך, סגירתם של אלפי בנקים הובילה לאיבוד של 15% מחסכונות האזרחים, בתקופה שבה לא הייתה רשת ביטחון לאזרחים, תשלום דמי אבטלה או ביטוח לאומי. המשפחות, ארגוני הצדקה הפרטיים והרשויות המקומיות היו אחראיים לרווחת העניים, אולם מערכות אלה קרסו בעקבות העלייה במספר המובטלים.

השפל פגע במדינה באופן חמור. ערב כניסתו של רוזוולט לתפקיד ב-4 במרץ 1933, מושלי המדינה סגרו כל בנק ברחבי המדינה כך שאף אחד לא יכול היה לפדות המחאות או להוציא את חסכונותיו. שיעור האבטלה היה בגובה 25%. הכנסות החקלאים ירדו ב-50% מאז תחילת השפל. 844,000 משכנתאות של אנשים עובדים עוקלו במהלך אותה תקופה מתוך 5 מיליון. מנהיגים פוליטיים ועסקיים חששו מאנרכיה והתמרדות. ג'וזף קנדי טען שנים אחר כך שהיה מוכן לוותר על מחצית מהונו על מנת להיות בטוח שהחוק והסדר יאפשרו לו לשמור על החצי השני.

רוזוולט הבטיח תוכנית לפתרון המשבר מהיום בו נבחר להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות. רוזוולט לא נכנס לתפקידו עם רעיונות מוגדרים, ונשמע בעיקר ליועציו שהתייחסו להתערבות ממשלתית בכלכלה כדבר חיובי. מינוייה של פרנסס פרקינס לתפקיד מזכירת העבודה של ארצות הברית העלה סדר עדיפויות מסוים לתוכנית: שבוע עבודה בן 40 שעות, שכר מינימום, מתן פיצויים לעובדים, דמי אבטלה, חוקים נגד העסקת ילדים, תוכניות תעסוקה ממשלתיות, ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

הניו דיל הראשון, מ-1933 עד 1934, קידם מגוון נושאים. השלב הראשון כלל שמרנות פיסקלית ונקיטת צעדים שונים, בחלקם סותרים זה את זה, כניסיון לפתור את המשבר. תוכניות מסוימות, כמנהל השיקום הלאומי, נתפסו ככישלונות. מיזמים אחרים שרדו למשך עשור ומיזמים מסוימים נהיו גורמים קבועים בכלכלה האמריקנית. תקופת כהונתו הראשונה של רוזוולט התאפיינה בצמיחה מהירה של התוצר. ההידרדרות הקצרה במצב הכלכלי בין השנים 1937 ל-1938 עוררו מחלוקת בנוגע לתרומתו של הניו דיל.

עיקר ההתנגדות לניו דיל באה מכיוון שמרנים, שטענו כי רוזוולט פוגע בחופש שלהם (ארצות הברית נתפסה כמדינה שבה הממשל אינו אמור להתערב בחיים הפרטים של האנשים (ראו ערך קפיטליזם)). ליגת החירות האמריקנית נוצרה ב-1934 בידי דמוקרטים שמרנים כג'ון דייוויס ואל סמית'.^{[דרושה הבהרה]}

הניו דיל הוביל להגדלת המעורבות הממשלתית בכלכלה, לתוכניות פיתוח ממשלתיות ולהגברת כוחם של איגודי עובדים.^{[דרושה הבהרה]}

הגורמים לשפל הגדול שנויים במחלוקת. הוגי דעות מרקסיסטים טענו שהכלכלה החופשית הובילה לאי שוויון כלכלי שגרם לשפל. אנשי האסכולה האוסטרית כפרידריך האייק ומארי רות'בארד טענו שהשגשוג המונע מאשראי במהלך שנות ה-20 היה חייב להסתיים בשפל קצר, שהתארך בעקבות ההתערבות הממשלתית. למרות זאת, הרברט הובר שמר על תקציב מאוזן, והחל להתערב בכלכלה רק בסוף תקופת נשיאותו עם חקיקת חוק חירום לעזרה ובניין. כשתוכנית הניו דיל החלה, האבטלה החלה לרדת ועלתה שוב רק במהלך המיתון ב-1937, בו הופסקה הזרמת הכספים. כשהזרמת הכספים חודשה, האבטלה ירדה לרמות נמוכות יותר משל שנות ה-20. הוגי דעות קיינסיאניים ומוניטריסטים כמילטון פרידמן וכבן ברננקי טוענים שהגורם לשפל היה ההיצמדות העיקשת לתקן הזהב. ג'ון מיינארד קיינס היה אחד הכלכלנים הראשונים שטען בזכות הרחבה מוניטרית. אולם בניגוד למוניטריסטים, הקיינסיאניים טוענים שהשווקים לא תמיד יוכלו לנקות את עצמם, כתוצאה מביקושים נמוכים ואבטלה גבוהה שרק מעורבות ממשלתית תוכל לפתור.

• בריטניה לא הצליחה לקדם תוכניות מרכזיות לעצירת השפל. דבר זה הוביל לקריסת ממשלת הלייבור והחלפתה ב-1931 בידי קואליציה לאומית שנשלטה בידי השמרנים. אולם השפל השפיע על בריטניה פחות מאשר על שאר המדינות בעקבות נטישתה של בריטניה את תקן הזהב ב-1931.
• בצרפת, שלטה מ-1936 עד 1938 ממשלה הסוציאליסטית בתמיכת הקומוניסטים שנקראה "החזית העממית", בראשות לאון בלום. הממשלה קידמה כמה רפורמות חברתיות. המדינה הייתה חלוקה בנוגע לרפורמות אלו.
• בגרמניה, רפובליקת ויימאר התאוששה מהמשבר הכלכלי שעבר עליה ושגשגה בסוף שנות ה-20. השפל פגע בה וגרם למהומות אלימות במדינה, שסופן בעליית המפלגה הנאצית לשלטון בבחירות ב-1933. ההתאוששות הכלכלית נכפתה דרך אוטרקיה, לחץ על שותפים כלכליים, שליטה בשכר ובמחירים, עבודות ציבוריות והגדלת תקציב הביטחון.
• ספרד סבלה ממשברים פוליטיים שהובילו למלחמת האזרחים בספרד.
• באיטליה הפאשיסטית של בניטו מוסוליני, השליטה בכלכלה הקורפורטיבית הודקה. הכלכלה לא שגשגה מלכתחילה.
• ברית המועצות הייתה מבודדת מהסחר העולמי בשנות ה-30.

הציבור האמריקני מאס בכלכלה הרעועה, באבטלה ההמונית, בשכר וברווחים שצנחו ובעיקר ממדיניותו של הובר, כמו חוק המכסים סמוט-האולי וחוק ההכנסה של 1932. רוזוולט נכנס לתפקידו עם תמיכה פוליטית רחבה. אמריקנים מכל קצוות הקשת הפוליטית דרשו פעולה מידית, ורוזוולט הגיב בכמה תוכניות חדשות במאה הימים הראשונים שלו בתפקיד. במאת הימים הללו, הקונגרס העביר כל חוק שרוזוולט ביקש ומעט חוקים שרוזוולט התנגד להם (כמו החוק להסדרת חשבונות בנקים). לטענת עיתונות התקופה, במאת הימים הראשונים נעצרו מהומות שהתפשטו בפברואר.

במרץ 1933 הכלכלה הגיעה לשפל ומאז התחילה להתרחב. הכלכלה התייצבה בימים הראשונים של מרץ והחלה להתאושש. מדד הייצור התעשייתי, שהגיע לשפל של 53 נקודות ביולי 1932, הגיע כבר כעבור שנה ל-85 נקודות, עליה של 57% בתוך ארבעה חודשים. עד 1937, ההתאוששות הייתה יציבה. מלבד אחוזי האבטלה, הכלכלה ב-1937 עקפה את כל הפרמטרים של הכלכלה בסוף שנות ה-20. המיתון ב-1937 היה משבר זמני. התעסוקה במגזר הפרטי, במיוחד בענף הייצור, חזרה לרמתה משנות ה-20 אך רק במלחמה הצליחה לצמוח שוב.

החוק הכלכלי הועבר ב-14 במרץ 1933. החוק נועד לאזן את התקציב הפדרלי בעזרת קיצוץ בשכר במגזר הציבורי ופנסיה ליוצאי צבא ב-15%. החיסכון היה כ-500 מיליון דולר בשנה. דבר זה הבטיח שהנשיא החדש יפעל בתוך מסגרת תקציבית. רוזוולט טען שאמנם התקציב ה"רגיל" צריך להיות מאוזן, אולם תקציב החירום, כדי לנצח את השפל, צריך להיות גירעוני לזמן מה.

רוזוולט תמך בתחילה בתקציב מאוזן, אך מהר מאוד נאלץ ליצור גירעון כדי לממן את התוכניות שלו. לואיס ויליאם דאגלס, אחראי התקציב, סירב להכיר בהפרדה בין התקציב הרגיל למיוחד והתפטר ב-1934 כשהוא מבקר את הניו דיל. רוזוולט התנגד למתן כספים במזומן לחיילי מלחמת העולם הראשונה, אולם למרות הווטו שלו, הקונגרס העביר את החוק ב-1936. משרד האוצר נאלץ לחלק מיליארד וחצי דולר במזומן כבונוס לפני הבחירות ב-1936.

אנשי הניו דיל לא קיבלו את הטיעון הקיינסיאני לפיו רק הוצאה ממשלתית מוגברת תתניע את הצמיחה. רוב הכלכלנים, כמו הנרי מורגנטאו (הבן) דחו טענות אלו והעדיפו תקציב מאוזן.

בתחילת השפל הגדול, הכלכלה התערערה הודות לקריסות בנקים. הפסדים בהשקעות ומשיכת מזומנים גרמו לפשיטות רגל של הבנקים כנבואה שהגשימה את עצמה: ככל שאנשים משכו את המזומנים שלהם יותר מפחד שהבנק לא יעמוד במחויבות שלו כלפיהם, מאגרי הכסף של הבנק הידלדלו ויותר אנשים משכו ממנו כסף. בין 1929 ל-1933 40% מהבנקים פשטו רגל.

הרברט הובר כבר שקל לסגור את הבנקים כדי לעצור את המעגל, אך חשש לזרוע פאניקה בציבור. רוזוולט, לעומתו, נשא נאום לרדיו כ"שיחה ליד האח", והסביר לציבור במונחים פשוטים את הגורמים למשבר בבנקאות, מה הממשלה תעשה בנידון וכיצד הציבור יכול לעזור. הוא סגר את כל הבנקים ברחבי המדינה ושמר עליהם סגורים עד שהעביר חוק חדש.

ב-9 במרץ, רוזוולט שלח לקונגרס חוק חירום לטיפול בבנקים, שנוסח ברובו בידי יועציו של הובר. באותו היום החוק הועבר. החוק איפשר לבנקים היציבים להיפתח שוב תחת פיקוח של משרד האוצר, ואיפשר הלוואות פדרליות לבנקים. שלושה רבעים מהבנקים נפתחו בתוך שלושה ימים. מיליארדי דולרים בשטרות ובזהב זרמו אליהם בתוך חודש כשמערכת הבנקאות מתייצבת. בסוף 1933, 4,004 בנקים מקומיים קטנים נסגרו ואוחדו עם בנקים גדולים. השקעותיהם הסתכמו ב-3.6 מיליארד דולר. המשקיעים איבדו 540 מיליון דולר וקיבלו 85 סנט על כל דולר שהשקיעו. לעומת זאת, מיתוס טוען שהמשקיעים לא קיבלו כלום. חוק גלאס-סטיגל הגביל את פעילויות הבנקים המסחריים בניסיון לווסת ספקולציות במניות. החוק גם ביטח את הפיקדונות של אזרחי ארצות הברית, ואישר הוצאות של עד 2,500 דולר, תוך כדי מניעה של משיכת מזומנים המונית.

בעוד שבשנות ה-20 יותר מחמש מאות בנקים קרסו כל שנה, לאחר 1933 פחות מעשרה בנקים קרסו כל שנה.

תחת תקן הזהב, ארצות הברית שמרה על המרת הדולר לזהב. הבנק הפדרלי היה זקוק למדיניות מרחיבה כדי להילחם בדפלציה ולהזריק עוד כספים למערכת הבנקאית – אולם מצד שני שיעורי ריבית נמוכים היו מביאים לבריחת זהב. תחת תקן הזהב מדינות שמרו על ירידת מחירים ועל שער חליפין נוקשה. כל עוד הבנק הגן על תקן הזהב, הוא נאלץ לשבת בצד ולצפות במערכת הבנקאות קורסת.

במרץ ובאפריל, לאחר מספר חוקים, הממשלה ביטלה את תקן הזהב. רוזוולט אסר על ייצוא זהב מלבד באישור ממשרד האוצר. כל מי שהחזיק בכמויות חריגות של זהב נאלץ למכור אותו לממשלה במחיר שהיה קבוע בתקן. האוצר לא שילם בזהב על דולרים, והזהב כבר לא היה הילך חוקי.

הורשה לשער החליפין של הדולר להתנדנד ללא מחיר בזהב. לאחר חוק מאגרי הזהב ב-1934, שיעור הזהב הפך מ-20.67 דולר לאונקיה ל-35 דולרים. הממשלה יכלה להעלות את כמות הכסף בכלכלה בעזרת צעדים אלה. השווקים הגיבו טוב לכך, בתקווה שהירידה במחירים תסתיים. חוקרים טוענים שהמדיניות העלתה את התוצר התעשייתי ב-25% עד 1937 וב-50% עד 1942.

לפני נפילת הבורסה, לא הייתה רגולציה לגבי הביטחונות של התושבים. אפילו פירמות שנסחרו בבורסה לא היו מחויבות לפרסם דו"חות, ואף יכלו לפרסם דו"חות כוזבים^{[דרוש מקור]}. כדי למנוע זאת, נוצר חוק הביטחונות של 1933. החוק דרש פרסום ציבורי של מאזן הכספים, הרווחים וההפסדים, שמות התורמים והעובדים של איגודים ציבוריים. הדו"חות היו צריכים להיכתב בידי עורכים עצמאיים. ב-1934 הוקמה ועדת הביטחונות והמסחר כדי לפקח על שוק המניות ולמנוע מכירת ביטחונות.

כדי להוסיף עוד פופולריות לניו דיל, רוזוולט החליט להפסיק את אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת משנות ה-20. הוא חתם על החוק שאישר מכירה וייצור של אלכוהול, כלומר ביטול חוק היובש, ועיגן אותו בחוקה (התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית). המדינות הצליחו לקבל הכנסה חדשה ממסים על אלכוהול, ורוזוולט השיג פופולריות במקומות שהתנגדו לחוק היובש.

אחד מעקרונות הניו דיל היה לעזור לשליש מהאוכלוסייה, אותו שליש שנפגע מהשפל. בנוסף ההקלה נועדה לעזור לאמריקנים מובטלים.

כדי לחתוך את האבטלה, אנשי הניו דיל יצרו את מנהל העבודות הציבוריות, שנועד לבנות בניינים ממשלתיים, נמלי תעופה, בתי חולים, בתי ספר, כבישים, גשרים וסכרים. עד 1935, 3.3 מיליארד דולר הוצאו לטובת ארגונים פרטיים שבנו 34,599 פרויקטים.

תחת רוזוולט, מובטלים רבים הועסקו בעבודות ציבוריות, כשהם בונים גשרים, נמלי תעופה, סכרים, משרדי דואר, בתי משפט וסוללים אלפי מילין של כבישים. בעזרת הסכרים, שטחים נרחבים הוצלו מסחף והריסה. הניו דיל הטביע את חותמו על אמריקה, תרתי משמע.

אמריקה הכפרית הייתה חשובה לרוזוולט ולשר החקלאות, הנרי וולאס. התפיסה של רוזוולט הייתה שהתאוששות כלכלית תלויה בהתאוששות החקלאות, ושיש להעלות את מחירי התוצרת החקלאית, אפילו אם זה אומר מחירים גבוהים לתושבי העיר.

אנשים רבים בכפר חיו בעוני חמור, במיוחד בדרום. לפיכך נוצרו כמה תוכניות לצורכיהם, כמו מנהל היישוב מחדש, מנהל החשמול הכפרי, תוכניות רווחה, מנהל הנוער הלאומי, שירות היערות, ארוחות בבתי הספר, בניית בתי ספר חדשים, סלילת דרכים לאזורים מרוחקים, ייעור ורכישת קרקעות להקמת יערות. ב-1933, הממשלה הקימה את רשות עמק טנסי, פרויקט שתכנן הקמת סכר בקנה מידה חסר תקדים כדי לעצור שיטפונות, לייצר חשמל ולעזור לחוות העניות להפוך למודרניות. תחת חוק ההתאמה החקלאית של 1933, הממשלה שילמה לחקלאים שהפחיתו תפוקה והעלו מחירים. כתוצאה מכך, שכר החקלאים כמעט הוכפל עד ל-1937.

בשנות ה-20, התיעוש העלה את התפוקה החקלאית ולכן החקלאות נפגעה. השפל פגע בחקלאים אף יותר. בתחילת 1933 כמעט כל השווקים החקלאיים קרסו. מחירי החקלאים היו נמוכים עד שחיטה הרקיבה בשדות כי היה בלתי אפשרי לקצור אותה ולהרוויח מכך. באורגון כבשים נשחטו והושארו לעופות דורסים כיוון שמחירי הבשר לא הצדיקו שינוע הבשר לשווקים.

רוזוולט התעניין בבעיות החקלאים ורצה להחזיר להם את השגשוג. תוכניות שונות כוונו אליהם. במאה הימים הראשונים, חוק ההתאמה החקלאית העלה מחירים חקלאיים בעזרת הפחתת התפוקה. מנהל ההתאמה החקלאית נוצר ב-1933. הוא לקח עודפי כותנה, תירס, מוצרי חלב, חזירים, אורז, טבק וחיטה כדי להעלות את המחירים. בנוסף, חקלאים קיבלו סובסידיה עבור כך שלא יעבדו חלק מהשדה שלהם, כשהכסף בא ממס על ייצור אוכל. שיחי כותנה נשארו להרקיב ושישה מיליון חזירים נשחטו.

הרעיון היה שהחקלאים יקבלו "מחיר הוגן" עבור המוצרים שלהם. ההכנסות של החקלאים אמנם עלו, אולם מחירי המזון נשארו מתחת לשיא של 1929.

מנהל ההתאמה החקלאית מיסד את תכנון החקלאות. הוא אמנם לא שילם לחקלאים שעמדו לאבד את עבודתם, אך היו תוכניות ניו דיל אחרות עבורם.

רוב האמריקנים התנגדו למנהל ההתאמה החקלאית, ובית המשפט העליון החליט שהוא אינו חוקתי, כיוון שהוא משתמש באמצעים שהם מעבר לכוחו של הממשל הפדרלי. המנהל הוחלף בתוכנית דומה שזכתה לתמיכת בית המשפט. במקום לשלם לחקלאים על אי גידול, החקלאים קיבלו כסף על שתילת גידולים מעשירי אדמה כמו אלפלפה, שלא יימכרו בשוק. תכנון החקלאות עדיין מיושם, במתכונת שונה, גם ב-2012.

חוק החוות מ-1937 היה החוק המשמעותי האחרון בניו דיל בנוגע לחוות. הוא יצר את מנהל הביטחונות לחוות, שהחליף את מנהל ההתיישבות.

תוכנית תלושי המזון נוסדה ב-1939 כדי למסור תלושי מזון לאנשים שיוכלו להשתמש בהם כדי לרכוש מזון במחיר מוזל. ב-1943, עם השגשוג של המלחמה, התוכנית הופסקה, אולם ב-1961 היא מוסדה שוב. התוכנית שרדה עד המאה ה-21, אולם ספגה מחלוקת כי נתפסה כעוזרת לעניים הכפריים, יצרני המזון, מוכרי המזון והחקלאים. התוכנית קיבלה תמיכה מליברלים ומשמרנים. ב-2013, אנשי תנועת מסיבת התה דרשו לסיים את התוכנית, והסנאט נלחם לשמירתה.

עוד עיקרון בניו דיל היה לנסות להבריא את הכלכלה. רוב המדדים כלכליים מסיקים שמטרה זו הושגה ב-1937, מלבד האבטלה, שנשארה גבוהה באופן עיקש עד מלחמת העולם השנייה.

יועציו של רוזוולט האמינו שתחרות מוגזמת הובילה לתפוקת יתר והורידה את השכר והמחירים, מה שגרם, לטענתם, להפחתת הביקוש והתעסוקה (דפלציה). לטענתו, תכנון ממשלתי יפתור את הבעיה.

מ-1929 עד 1933, הכלכלה החלימה מדפלציה. לוביסטים קראו למדיניות נגד הדפלציה ולאיגודי סחר כדי לייצב את המחירים בתעשייה שלהם. חוקים נגד מונופולים אסרו על כך, אולם עסקים מאורגנים היו מקובלים תחת ממשל רוזוולט.

כלכלני הניו דיל טענו שהתחרות הבלתי מרוסנת פגעה בעסקים וכשהמחירים צנחו ביותר מ-20%, הדפלציה מגדילה את החוב הלאומי ומונעת שיקום. הם דחו מהלך שיגביל את שבוע העבודה ל-30 שעות. במקום, הם שיתפו פעולה עם איגודים גדולים כדי ליצור את מנהל השיקום הלאומי. מטרתו הייתה להגדיל מחירים, להגדיל את כוח איגודי העובדים (כדי שהעובד יוכל לרכוש יותר) ולהפחית תחרות "בזבזנית". גנרל יו ג'ונסון, שהיה אחראי על הכלכלה במלחמת העולם הראשונה, עמד בראש המנהל. הוא קרא לקוד משותף לכל העסקים: שכר מינימום בין 20 ו-45 סנטים לשעה, שבוע עבודה מרבי של 35 עד 45 שעות, והפסקת עבודת הילדים. לטענתו קוד זה יגדיל את כוח הרכישה של הציבור ויגביר את התעסוקה.

כדי לגייס תמיכה פוליטית למנהל השיקום הלאומי, ג'ונסון פתח ב"קמפיין הנשר הכחול". מנהיגים מכל מגזרי התעשייה מיסדו חוקים עבור התעשיות שלהם – מחיר מינימום למוצרים, והסכמים לשמירה על התפוקה והתעסוקה. בתוך זמן קצר, המנהל השיג הסכמים עם כל תעשייה משמעותית במדינה. במרץ 1934, התפוקה התעשייתית הייתה גבוהה ב-45% ממה שהייתה שנה קודם לכן.

עם סיום תפקיד המנהל, במאי 1935, התפוקה הייתה גבוהה ב-55% ממה שהייתה שנתיים לפני כן. בנוסף, מעל 2 מיליון מעסיקים קיבלו את התקנים החדשים, שכללו שכר מינימום ויום עבודה של שמונה שעות, יחד עם חיסול עבודת הילדים. בית המשפט העליון מצא את המנהל לא חוקתי והפסיק את פעילותו.

התעסוקה במגזר הפרטי חזרה לרמתה מסוף שנות ה-20 כבר ב-1937, אולם לא גדלה עד המלחמה, שהקפיצה את מספר העובדים מ-11 מיליון ב-1940 ל-18 מיליון ב-1943.

הניו דיל השפיע מאוד על הדיור. הוא המשיך בתוכניות הובר וניסה להעלות את מספר בעלי הבתים. הניו דיל הקים שתי סוכנויות דיור חדשות שפישטו את הליכי המשכנתא ויצרו תקנים אחידים לשיפוצי בתים.

הניו דיל העלה את מספר האמריקנים שהחזיקו בבתים. לפני הניו דיל, רק 40% מהאמריקנים החזיקו בבתים כי המשכנתא הממוצעת נמשכה בין 5 ל-10 שנים בריבית של עד 8%. דבר זה הגביל את הנגישות לבתים לרוב האמריקנים. בעזרת הניו דיל, לאמריקנים הייתה גישה למשכנתא בת 30 שנה, ושוק הדיור נפתח ליותר אמריקנים.

הרפורמה התבססה על ההנחה שהשפל נגרם בגלל חוסר יציבות בשוק, ושהתערבות ממשלתית דרושה על מנת לייצב את הכלכלה. הרפורמה ניסתה למנוע חזרה של השפל.

ההיסטוריונים מסכימים שמדיניות פרוטקציוניסטית, במיוחד חוק המכסים סמוט-האולי ב-1930, פגעו בכלכלה והחמירו את השפל. רוזוולט דיבר נגד החוק במהלך הבחירות של 1932. ב-1934 חוק מכסי הגומלין נוסח. הוא נתן לנשיא כוח לחתום על הסכמי סחר עם מדינות אחרות. כך רוזוולט יכול היה לשחרר את מדיניות הסחר האמריקנית מכבלי המכסים. מדיניות זו נשמרת עד היום.

חוקים שונים חוקקו בפוארטו ריקו, תחת מנהל השיקום של פוארטו ריקו. החוקים קידמו רפורמה בקרקעות ועזרו לחוות קטנות. החוקים עודדו שיתופי פעולה בין חוות, גיוון חקלאי ועזרו לתעשייה המקומית.

באביב 1935, כתגובה לפסקי הדין נגד הניו דיל, ספקנות בקונגרס ודרישה לפעולה קיצונית יותר, ממשל רוזוולט החליט על שורת צעדים חדשים. ההיסטוריונים מתייחסים אל צעדים אלה כאל ה"ניו דיל השני", שהיה יותר ליברלי ושנוי במחלוקת מאשר ה"ניו דיל הראשון" בין 1933 ל-1934.

עד 1935, רק שתים עשרה מדינות ביטחו את אוכלוסיית הקשישים, בתוכניות שהיו במימון נמוך ולא יעילות במיוחד. רק בוויסקונסין הייתה תוכנית ביטוח. ארצות הברית הייתה המדינה המתועשת המודרנית היחידה שבה אנשים היו חשופים לשפל הגדול בלי מערכת של ביטוח לאומי. גם תוכניות העבודה של הניו דיל היו זמניות בלבד.

החוק הכי חשוב שעבר ב-1935, ואולי בכל הניו דיל, היה חוק הביטוח הלאומי. החוק ביסס מערכת של ביטוחי פנסיה, דמי אבטלה ועזרה לנכים וילדים נזקקים במשפחות ללא אב. החוק הניח את היסודות למערכת הרווחה האמריקנית. רוזוולט טען שהמיסים יממנו את החוק ולא התקציב הכללי.

בהשוואה למערכות הביטוח הלאומי במדינות מערב אירופה, החוק היה שמרני. לעומת זאת, בפעם הראשונה הממשל קיבל אחריות על האוכלוסייה הנזקקת, הקשישה, הנכה והמובטלת.

חוק יחסי העבודה הלאומיים של 1935, שידוע גם כחוק וגנר, הבטיח לעובדים זכות למשא ומתן קיבוצי דרך איגודי העובדים. החוק גם יצר ועידה ליחסי עבודה כדי להשיג הסכמי שכר. החוק לא חייב את המעסיקים להגיע להסכמים עם העובדים אבל פתח את האפשרות. התוצאה הייתה גדילה של החברות באיגודי העובדים, במיוחד במגזר לייצור המוני.

חוק תקני העבודה ההוגנים של 1938 קבע שעות עבודה מרביות (44 שעות לשבוע) ושכר מינימום (25 סנט לשעה) עבור רוב העובדים. עבודת ילדים מתחת לגיל 16 נאסרה, ולילדים מתחת לגיל 18 נאסר לעבוד במקומות מסוכנים. כתוצאה, שכר של 300,000 איש עלה ושעות העבודה של 1.3 מיליון אנשים הופחתו. החקיקה הייתה החקיקה המשמעותית האחרונה בניו דיל לפני שהרפובליקנים והדמוקרטים השמרנים השתלטו על הקונגרס באותה שנה, והשיגו את האפשרות לחסום את רוזוולט.

ערך מורחב – מינהל קידום העבודות

רוזוולט מינה את חברו הקרוב, הארי הופקינס, לראש מנהל קידום העבודות. המינהל יצר מיזמים של עבודות ציבוריות, שרוזוולט התעקש שיעזרו לטווח הארוך ולא יתחרו במגזר הפרטי (לכן, העובדים היו חייבים לקבל שכר קטן יותר). המינהל נוצר כדי להחזיר את המובטלים אל כוח העבודה, ומימן הקמת בתי חולים, בתי ספר וסלילת כבישים, כשהוא מעסיק יותר מ-8.5 מיליון אמריקנים.

שניים ממיזמי המינהל היו מנהרת לינקולן ונמל התעופה לה גוארדיה. המינהל שיתף פעולה עם מינהל החשמול הכפרי כדי להביא חשמל לאזורים כפריים. מינהל הנוער הלאומי היה עוד תוכנית של המינהל עבור צעירים. לינדון ג'ונסון, האחראי על המינהל בטקסס, שאב השראה מכך עבור תוכניות "החברה הגדולה" שלו כנשיא בשנות ה־60. המינהל היה מחולק לפי מדינות, ולניו יורק סיטי היה ענף משלה שיצר משרות עבור כותבים, מוזיקאים, אמנים ואנשי תיאטרון. המקום היה נוח לאיתור עובדים קומוניסטים בשנות ה־50.

ב-1935, רוזוולט חוקק חוק מס על ההון. החוק קבע מס של 79% על הכנסות מעל 5 מיליון דולר. כיוון שזאת הייתה הכנסה גבוהה במיוחד באותן שנים, בפועל שיעור המס הגבוה ביותר הוטל אך ורק על אדם אחד – ג'ון ד. רוקפלר. החוק הוסיף רק 250 מיליון דולר לתקציב, והוא היה יותר ליחסי ציבור. רוזוולט הודה שהמטרה הייתה לקחת תומכים מיואי לונג, שניסה לאתגר אותו על המועמדות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. החוק גרם להתמרמרות בקרב העשירים שטענו שרוזוולט "בוגד במעמד שלו" ומכתים אותם.

ב-1936, הוטל מס על תאגידים. המטרה העיקרית הייתה לממן תשלומי 2 מיליארד דולר לחיילי מלחמת העולם הראשונה. החוק מיסה רווחי תאגידים, כדי לפזר את ההון בקרב יחידים. הקונגרס ריכך את החוק, קבע את שיעורי המס בין 7% ל-27%, ופטר עסקים קטנים מחובת התשלום. הצעה למס על דיבידנדים בוטלה.

אחת מהרשויות האחרונות שהוקמה בניו דיל הייתה רשות הדיור האמריקנית, שנוצרה ב-1937 בתמיכה רפובליקנית כדי לחסל את שכונות העוני.

עם כניסתו של רוזוולט לתפקיד, רוב מתוך תשעת השופטים בבית המשפט העליון מונו בידי נשיאים רפובליקנים. ארבעה שופטים שמרנים במיוחד (שכונו "ארבעת הפרשים" – פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ויליס ואן דוונטר וג'ורג' סאת'רלנד) הצליחו לשכנע את השופט החמישי, אוון רוברטס, לעצור חקיקה פרוגרסיבית. מולם עמדו "שלושת המוסקטרים" – השופטים לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו והרלן סטון. רוזוולט התחיל לראות את המצב בבית המשפט כמצב שבו רשות שלא נבחרה ביטלה את מעשיה של רשות שנבחרה באופן דמוקרטי. בתחילת 1937, הוא ביקש מהקונגרס להעביר את חוק הארגון מחדש של בית המשפט. החוק היה אמור לתת לנשיא למנות שופט חדש כששופט ותיק הגיע לגיל שבעים ולא פרש תוך חצי שנה. רוזוולט קיווה ששיטה זו תעזור להמשך החקיקה. אולם חברי הקונגרס התנגדו לכך וחששו שרוזוולט ינסה להפריש גם חברי קונגרס שיגיעו לגיל שבעים. הם החשיבו את ההצעה ללא חוקתית וגרמו לה להיכשל.

אולם במובן אחד, ההצעה הצליחה: רוברטס עבר לצד שתמך בניו דיל, וכך יצר רוב ליברלי בפסקי דין ונתן לממשלה יותר כוח כלכלי. הצעת החוק לשינוי בתי המשפט פגעה ברוזוולט מבחינה פוליטית.

כשוויליס ואן דוונטר פרש, הרכב בתי המשפט החל לעבור יותר לצידו של רוזוולט. רוזוולט אמנם לא הצליח להעביר את החוק אבל זכה (בצורה חוקתית לגמרי) בשליטה בבית המשפט העליון. כיוון שנשאר בתפקידו יותר משתים עשרה שנים, הוא מינה שמונה מתשעת השופטים בבית המשפט. ויליאם רנקוויסט, נשיא בית המשפט העליון, טען שבצורה זאת החוקה מספקת אחריות עליונה על בית המשפט לענפי הממשלה.

ממשל רוזוולט היה חשוף לביקורת במהלך כהונתו השנייה של רוזוולט, כשבסתיו 1937 התרחשה החמרה בשפל שנמשכה במשך רוב 1938. התפוקה והרווחים ירדו בחדות. האבטלה קפצה מ-14.3% ב-1937 ל-19% ב-1938. ניתן לייחס את ההחמרה במצב הכלכלי למחזור העסקי. אולם עד 1937 רוזוולט הצהיר שמדיניותו הכלכלית מצוינת, והמיתון החמיר את מצבו.

שמרנים תומכי עסקים הסבירו את המיתון בכך שטענו שהניו דיל, בין 1935 ל-1937, פגע בהתרחבות העסקית, גרם להתקפות נגד תאגידים גדולים וסייע לשביתות. השמרנים טענו שההתאוששות הייתה שגורמים אלו פחתו לאחר 1938. הניסיונות לשבור מונופולים הפסיקו ואיגודי העובדים החלו להילחם זה בזה ולא בתאגידים. בנוסף, מדיניות המס התחילה לסייע לצמיחה לטווח ארוך.

כשסקר של גאלופ שאל ב-1939 "האם אתה סבור שגישת ממשל רוזוולט לעסקים דוחה את התאוששות העסקים?" שני שלישים מהציבור האמריקני טענו שכן, והקהילה העסקית תמכה בטענה אף יותר. 39% מהאמריקנים חשבו שהממשל מערער את ביטחון העסקים, ו-37% חשבו שלא. בנוסף, הדעות בנוגע לעניין היו תלויות בעיקר במעמד כלכלי. סקרים אחרים טענו ש-57% מהציבור האמריקני האמין שגישת העסקים כלפי הממשלה מונעת התאוששות, ו-26% סבורים שלא. לטענת חוקרים, ניסוח שונה של השאלות גרם לתשובות השונות.

כלכלנים קיינסיאניים טענו שהמיתון של 1937 נגרם כתוצאה מניסיון מוקדם של הממשלה לקצץ בתקציב ולאזנו. רוזוולט נזהר לא לגרום לגירעונות כבדים, וב-1937 הוא הגיש תקציב מאוזן. לכן, לטענתם הקיינסיאניים, הוא לא ניצל את הגירעון. בין 1933 ל-1941 הגירעון הממוצע בתקציב היה 3% לשנה.

בנובמבר 1937, החליט רוזוולט שהעסקים הגדולים מנסים להרוס את הניו דיל בגרימה לשפל נוסף שאליו יגיבו המצביעים באמצעות בחירה ברפובליקנים. רוזוולט טען שמדובר ב"שביתת הון", וציווה על ה-FBI לחפש קונספירציה בין בעלי העסקים (שלא נמצאה). רוזוולט נטה שמאלה והתחיל לנאום נגד המונופולים, שלטענתו גרמו למשבר החדש. לטענתו האשמים היו הנרי פורד, עסקי הפלדה ושישים משפחות עשירות ש"גרמו לאוליגרכיה תעשייתית בארצות הברית". דבר זה עשוי היה לגרום ל"אמריקה שמלאה בעבדות – אמריקה פאשיסטית ותאגידית". הוא מינה את רוברט ג'קסון לאחראי המחלקה נגד מונופולים, אבל ברגע שמלחמת העולם השנייה החלה, העסקים נאלצו להפיק במהירות תוצרים למלחמה והניסיון לפגוע בהם נעצר. אולם תגובתה האחרת של הממשלה למיתון של 1937 שעיכבה את ההתאוששות הובילה לתוצאות מוחשיות יותר.

כנגד הפצרות משרד האוצר ובתגובה לקיינסיאניים ולאחרים בממשלה, רוזוולט החליט לנטוש את עמדתו בדבר תקציב מאוזן והוציא 5 מיליארד דולר באביב 1938 כדי להעלות את כוח הרכישה של הציבור. בשיחה ליד האח, רוזוולט הסביר לציבור האמריקני שעל הממשלה "ליצור התאוששות כלכלית" בכך שהיא "תוסיף לכוח הרכישה של האומה".

בדצמבר 1941, לאחר כניסתה למלחמת העולם השנייה, ארצות הברית השיגה תעסוקה מלאה. בעזרת תקציב עצום התוצר הלאומי הגולמי הוכפל. קיינסיאניזם צבאי הביא לתעסוקה מלאה. חוזרים פדרליים הובילו לעוד עלויות. במקום להתחרות כדי לגרום למחירים נמוכים, הממשלה נתנה חוזים שהבטיחו תשלום הוצאות ורווח נאה. מפעלים העסיקו את כל מי שיכלו למצוא, בלי קשר לכישורים. הם פישטו את העבודות והכשירו עובדים, כשהממשלה שילמה על הכל. מיליוני חקלאים עזבו את תפקידם, תלמידים עזבו את בית הספר ונשים הצטרפו לכוח העבודה.

הדגש היה על אספקה מלחמתית, בלי קשר לעלותה. התעשייה ספגה את כוח העבודה העודף ואף הזדקקה לעוד עובדים. ככל שהצבא גדל, נדרשו עוד עובדים ל-12 מיליון האנשים ששירתו בצבא. התעמולה דרשה מאנשים לעבוד במפעלים למלחמה. המחסומים שהוטלו על נשים נשואות, מבוגרים, לא מוכשרים ועל מיעוטים הוקטנו.

ב-1929, ההוצאה הציבורית הייתה רק 3% מהתוצר. בין 1933 ל-1939 היא הייתה פי שלושה מכך, ללא שינוי משמעותי בחוב הלאומי. אולם ההוצאה על הניו דיל הייתה פחותה מההוצאה על המלחמה, שהגיעה ל-40% מהתוצר הלאומי ב-1944. כלכלת המלחמה גדלה מהר לאחר שהפסיקה תעשיות חופשיות וגרמה לשליטה נוקשה במחירים ובשכר, כתוצאה משיתוף פעולה ממשלתי-עסקי, כשהממשלה מסבסדת את העסקים.

למרות שליטה שמרנית בקונגרס בתחילת שנות ה-40, העסקים תמכו בכמה חקיקות פרוגרסיביות, כמו חוקים להגנת כורי הפחם ולהגנת אנשי הצבא. מעונות יום סובסדו עבור אמהות עובדות. ב-1944 הועבר חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהעלה את ההוצאה על בריאות.

הניו דילרס תמכו בהטבות לכולם לפי צורכיהם, אבל השמרנים הציעו הטבות רק על פי שירות לאומי, וגישתם ניצחה. 16 מיליון אמריקנים שחזרו מהמלחמה זכו להטבות כדיור, חינוך, ותעסוקה. דבר זה הרחיב את מעמד הביניים לאחר המלחמה.

בעקבות התעסוקה המלאה בשכר גבוה התרחשה ירידה חדה וקבועה באי שוויוניות ההכנסה. הפערים בין העשירים והעניים הצטמצמו בתחום התזונתי, כשהשליטה במחירים הובילה למתן מזון במחיר נמוך לכולם. עובדי צווארון לבן לא זכו לתשלום על שעות נוספות ולכן הפער בינם לבין הפועלים הצטמצם. משפחות עניות וגדולות בשנות ה-30 זכו לעוד משכורות ולעוד הכנסה. השעות הנוספות הובילו לתוספת שכר בתעשיות המלחמתיות, ורמת החיים עלתה בקביעות, כשהשכר הריאלי עולה בארבע שנות המלחמה ב-44%. כמות המשפחות עם הכנסה שנתית של פחות מ-2,000 דולר ירדה משלושה רבעים מהאוכלוסייה לרבע.

ב-1941, 40% מהמשפחות האמריקניות השתכרו פחות מ-1,500 דולר לשנה, שנחשב לרמה שמספיקה למחיה. השכר החציוני היה 2,000 דולר לשנה, ו-8 מיליון אמריקנים הרוויחו פחות משכר מינימום. בין 1939 ל-1944, השכר הוכפל ויותר, כשתשלום שעות נוספות הוביל לעלייה של 70% במשכורת השבועית הממוצעת במהלך המלחמה. החברות באיגודי עובדים עלתה ב-50% בין 1941 ל-1945, ועובדים חדשים קיבלו תנאים טובים יותר ושכר גבוה יותר.

כתוצאה מהשגשוג החדש, ההוצאה עלתה ב-50%, מ-61.7 מיליארד בתחילת המלחמה עד ל-98.5 מיליארד ב-1944. החסכונות עלו פי שבעה במהלך המלחמה. ההכנסה שהוחזקה בידי 5% מרוויחי השכר העשירים ביותר ירדה מ-22% ל-17%, כשארבעת העשירונים התחתונים השיגו יותר הכנסה. בנוסף, כמות האמריקנים שהרוויחו פחות מ-3,000 דולר (במונחי 1968) ירדה בחצי.

האנליסטים מסכימים שהקואליציה הפוליטית של הניו דיל שמרה על המפלגה הדמוקרטית כמפלגת הרוב עד לשנות ה-60.

לעומת זאת, ישנה אי הסכמה בנוגע לשאלה האם הניו דיל שינה את ערכי החברה. יש הטוענים שאמריקה תמיד הייתה אינדיבידואליסטית מאוד, ולכן הניו דיל לא היה מחויב לרווחה. אחרים טוענים שקבלת גישה זאת תחסל כל רצון לשינוי פוליטי. הניו דיל, לטענתם, לא מת מוות טבעי: הוא חוסל בשנות ה-70 בידי קואליציה עסקית.

ההיסטוריונים מסכימים שכוחה של הממשלה עלה בחדות במהלך תריסר שנותיו של רוזוולט בתפקיד. הוא גם ביסס את הנשיאות כמרכז הסמכות של הממשל הפדרלי. בנוסף נוצרו רשויות גדולות שהגנו על העובדים, החקלאים והמובטלים. ממשל רוזוולט יצר מוסדות שנשמרו במשך עשורים. עד לשנות ה-80 הניו דיל נשמר בקונצנזוס, כשהארי טרומן ולינדון ג'ונסון הושפעו ממנו בתוכניות הרווחה שלהם.

התמיכה בניו דיל עודדה את קבלתו בקרב רפובליקנים מתונים וליברלים. הנשיא דווייט אייזנהאואר ניסה לשנות את הניו דיל במקצת אך הסכים להרחבת הביטוח הלאומי. הוא תמך בשכר מינימום ובדיור ציבורי, ובהרחבת תקציב החינוך. לטענתו, כל מפלגה שתנסה לבטל את החוקים הללו תיעלם לחלוטין.

ב-1964, בארי גולדווטר, שהתנגד לניו דיל, התמודד לנשיאות מטעם לרפובליקנים ותקף את הניו דיל. לינדון ג'ונסון ניצח אותו בקלות והרחיב את הניו דיל אף יותר עם תוכנית ה"חברה הגדולה" שלו. אולם תומכי גולדווטר התבססו במפלגה הרפובליקנית והצליחו לגרום להיבחרו של רונלד רייגן ב-1980. רייגן, שתמך בתחילה בניו דיל, התחיל להתנגד לו וכשנבחר הדגיש שהממשלה היא הבעיה ולא הפתרון.

לרוב נוטים היסטוריונים מהמחנה "הליברלי" לתמוך ב'ניו דיל' בעוד היסטוריונים ממחנה השמרנים נוטים להתנגד לו. לעומתם, טוענים היסטוריונים מה"שמאל החדש" שה'ניו דיל' לא היה מקיף מספיק. לאור חוסר הסכמה זו, אין הרבה נקודות ב'ניו דיל' שזוכות לתמיכה והסכמה רחבה, מלבד התמיכה בחיל השימור האזרחי והתנגדות למנהל השיקום הלאומי. בשנות ה-50 טענו רוב ההיסטוריונים שה'ניו דיל' החזיר את אמריקה ה"אמיתית", שכללה קפיטליזם ליברלי והזדמנות כלכלית ליחידים. היסטוריונים ליברלים טוענים שרוזוולט השיב את התקווה למיליוני אנשים נואשים והציל את הקפיטליזם, בעוד הוא שומר על הדמוקרטיה בארצות הברית בזמן שבמדינות אחרות הדמוקרטיה נפלה.

ערך מורחב – השפל הגדול#מורשת השפל הגדול והניו-דיל

• יערה גיל גלזר, ספר הצילום התיעודי: ביקורת חברה ותרבות בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי והניו-דיל, תל אביב: רסלינג, 2013.

מדיה וקבצים בנושא ניו דיל בוויקישיתוף

• פול קרוגמן, ניו יורק טיימס, כל דבר ישן הפך להיות ה"ניו דיל" החדש, באתר TheMarker‏, 12 בנובמבר 2008
• ניו דיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניו דיל, 1933-1939, דף שער בספרייה הלאומית