הסכמי בבל

חלוקת האימפריה בעקבות ההסכמים

הסכמי בבל או חלוקת בבל הוא הכינוי לסדרת הסכמים שנעשו בעיר בבל בשנת 323 לפנה"ס, אשר במסגרתם חולקה האימפריה של אלכסנדר הגדול בין הדיאדוכים. ההסכמים נועדו להקנות יציבות לאימפריה עד שיגדל בנו של אלכסנדר, אלכסנדר הרביעי, אולם הם לא שרדו זמן רב וכבר בשנת 322 לפנה"ס נפתחה מלחמת הדיאדוכים הראשונה, שהייתה הראשונה מבין מלחמות הדיאדוכים שקרעו לגזרים את האימפריה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר על ערש דווי, מעניק לפרדיקס את טבעת החותם שלו. איור מימי הביניים מתוך הספר רומן אלכסנדר

בין השנים 334–325 לפנה"ס, ניהל אלכסנדר הגדול מלך מוקדון, סדרת מלחמות אשר הפכו את מוקדון למעצמה אשר שלטה ביוון, שטחי הממלכה האחמנית לשעבר, אסיה התיכונה וחלק מהודו. בשנת 325 לפנה"ס עצר אלכסנדר ממסעותיו, וריכז את צבאו בעיר בבל לצורך התארגנות למסע מלחמה חדש לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב. בשנת 323 לפנה"ס אחזה בו מחלה מסתורית אשר הביאה למותו בגיל 32.

מותו של אלכסנדר הותיר במבוכה רבה את מצביאיו, שכן לא היו לו ילדים חוקיים. אחרים סברו שלא ניתן למצוא תחליף לאלכסנדר בשום מחיר.[1] בהיותו על ערש דווי, העניק אלכסנדר את טבעת החותם שלו למצביא פרדיקס, אולם לא הצהיר במפורש שהוא מוריש לו את האימפריה. כאשר נשאל למי הוא מוריש אותה הוא השיב[2]: "toi krhtistoi" ("לחזק מכולם"), אם כי יש הסוברים שאלכסנדר אמר למעשה "toi krhteroi" ("לקרטרוס"), ובכך התכוון למעשה להוריש אותה למצביא קרטרוס, אולם בשל מחלתו לא הובנו דבריו כראוי.[3] כך או כך, פרדיקס סבר שבכך שהעניק לו את טבעות החותם, הפך אותו אלכסנדר לאפוטרופוס הממלכה. פרדיקס מיהר לכנס בבבל אספה של מרבית המצביאים הבכירים של אלכסנדר, במטרה למנות את עצמו כעוצר הממלכה.

הכינוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוס השתתפו מרבית האישים החזקים ביותר במוקדון, וביניהם המפקדים הבכירים והסומאטופילקס (שומרי ראש). מספר אישים, חשובים אף הם, נעדרו ממנו. ביניהם: אנטיפטרוס הקשיש, אשר שימש כמשנה למלך במוקדון בזמן שאלכסנדר יצא למסע המלחמה שלו; קרטרוס אשר היה בין חביביו של אלכסנדר ושהה בקיליקיה לצורך הדברת מרידות מקומיות; ואולימפיאס, אימו של המלך המנוח.[4] פרדיקס, שהתנהג כמי שאלכסנדר הטיל עליו את האחריות לעתיד הממלכה, הניח בתום לב בפני הנוכחים את טבעת החותם ויתר סמלי השלטון. לאכזבתו, עובדה זו לא העניקה לו זכויות יתר בעיניהם.[1] רובם הגדול רצו נתח מהירושה שהותיר אלכסנדר לעצמם, אך פרדיקס שרצה להתמנות למלך או לכל הפחות לעוצר, שאף לשמור על אחדות הממלכה.

אותו זמן הייתה רוקסנה, אשתו הבקטארית של אלכסנדר, בהריון, אולם לא הייתה ודאות שתלד בן זכר. הוא הציע להמתין חודש עד הלידה, ואם תלד בן זכר להכתירו כמלך. משמעותה האמיתית של הצעתו הייתה למעשה קיום שליטתו של עוצר במשך כמעט שני עשורים בממלכה.[1] הצעתו של פרדיקס נתקלה בהתנגדות מצד מצביא אחר בשם מלאגרוס, אשר טען שלא כדאי לקחת סיכונים והציע להכתיר כבר עכשיו מלך. שני המועמדים לתפקיד היו לא פופולריים במיוחד: ארהידאוס, אחיו למחצה של אלכסנדר, אשר היה מוגבל פיזית ונפשית, והרקולס, בנו הלא-חוקי של אלכסנדר מאישה פרסית בשם ברסינה. מצביא נוסף בשם תלמי הציע הצעה שלישית: כל המצביאים גם יחד ישמשו כעוצרים עד שתלד רוקסנה ועד שיגדל בנה.[5]

הצעתו של פרדיקס התקבלה באהדה בקרב ההטיירוי ומעמד האצולה. עם זאת, המהלך נתקל בהתנגדותם של חילות הרגלים, היסודות העממיים יותר בצבא מוקדון.[6] הללו סברו שעוצר יחזיר אותם לימי מסעות המלחמה הבלתי נגמרים, וביקשו לחזור לשגרה על ידי כך שימליכו מלך מיד. פרדיקס מצדו טיפח תקוות להכתיר את עצמו כמלך זמן קצר לאחר הלידה, משום שרוקסנה, בהיותה בת לשבט ברברי לא הייתה פופולרית בקרב החיילים והאזרחים.[7] בהשפעת האצולה, הוחלט לקבל את הצעתו של פרדיקס ולמנות ארבעה עוצרים עד שתלד רוקסנה. העוצרים היו: פרדיקס, לאונטס, קרטרוס ואנטיפטרוס. הרגלים מצדם החליטו להעמיד את האצולה בפני עובדה מוגמרת, ופתחו במרד מזוין. פרדיקס שלח את מלאגרוס יחד עם מצביא נוסף בשם אטאלוס להרגיע אותם,[8] אולם השניים רק עודדו את המורדים שהכתירו את מלאגרוס כמנהיגם וההמון המשולהב הבריח את פרדיקס מבבל.

מלאגרוס קיווה להפוך למלך בעצמו, אולם החיילים הכריזו על ארהידאוס כמלך מוקדון, והעניקו לו את השם המלכותי "פיליפוס השלישי", על שם אביו פיליפוס השני.[9] במעשה זה חטאו פעמיים למסורת המוקדונית העתיקה. בפעם הראשונה בכך שהתעלמו בבחירתם מן הכוחות המוקדוניים שנותרו במוקדון ובשנייה בכך שלא עירבו כלל את הפרשים (הטיירוי) בהכתרה.[10] יתרה מכך, לא ברורה די הצורך חוקיות הכינוס. ייתכן, אמנם, שלאספת החיילים הייתה סמכות לבחור את המלך, אך אין לכך אזכור מפורש במקורות.[11]

המצב היה עלול להיגרר למלחמת אחים בתוך הצבא המוקדוני, אך התמיכה בפיליפוס הייתה חלשה יחסית לנוכח העובדה שמלאגרוס לא הסתיר את שאיפותיו להיות למלך בעצמו. אז ילדה רוקסנה בן, אלכסנדר הרביעי, ו"אישים בעלי רצון טוב ביותר" כהגדרת דיודורוס,[12] הצליחו להשכין שלום בין הצדדים. סוכם שפיליפוס ובנה של רוקסנה ימלכו במשותף. פרדיקס הסכים לקבל על עצמו את מלכותו של פיליפוס, בתקווה שיהיה לו קל לשלוט במלך חולה הנפש, וקיבל את תפקיד העוצר.[13]

חלוקת האימפריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לרצות את שאר המצביאים, היה על פרדיקס להעניק לכל אחד מהם פיצוי בדמות מינויו למושל באחת מהארצות שתחת שלטון האימפריה. כל אחד מהמצביאים אשר קיבל ארץ תחת שלטונו קיבל אותה לזמן בלתי מוגבל עם חופש לנהל אותה כראות עיניו. חלקם כבר החלו לבצר את ארצותיהם והחלו לתכנן כיצד להפוך למלכים. באירופה החלוקה הייתה כדלהלן: מוקדון עצמה וכן יוון, הופקדו בידי אנטיפטרוס. מרבית המקורות מסכימים שאיליריה גם היא נכללה במסגרת תחום שיפוטו, אם כי יוסטינוס טוען שהיא הופקדה בידי מצביא בשם פילון. פילון זה אינו נזכר באף אחד מהמקורות, כך שסביר להניח שיוסטינוס טעה. תראקיה ניתנה לליסימכוס.

באסיה הקטנה החלוקה הייתה כדלהלן: פריגיה הגדולה ליקיה ופמפיליה ניתנו לאנטיגונוס מונופתלמוס, פריגיה ההלספונטינית ללאונאטוס (אנ'), קפדוקיה לאאומנס, פפלגוניה למננדרוס, לידיה וקיליקיה לפילוטאס. מושל קאריה הוא לא ברור, ובעוד דיודורוס טוען שהיה זה אסנדרוס, שאר המקורות טוענים שהיה זה קסנדרוס. הנחלות המוקדוניות באפריקה, אשר כללו את מצרים לוב וחלק מחצי האי ערב, ניתנו לתלמי סוטר. באסיה החלוקה הייתה כדלהלן: סוריה ניתנה ללאומדון ממיטלנה יחד עם ארץ ישראל, מסופוטמיה ניתנה לארקסלאוס, בבל לארכון, פרס לפאוקסטס, מדי הקטנה לאטרופטס, מדי הגדולה לפאיתון, באקטריה וסוגדיאניה לפיליפוס ופרופמיסאדה לאוקסיארטס. הנחלות בהודו[14] הושארו בידי השליטים המקומיים פורוס וטאכסילס.

מפקדים אחרים כמו סלאוקוס קיבלו במקום אדמות דרגות צבאיות בכירות. אישים כמו קרטרוס ואולימפיאס זכו להתעלמות, והם לא שכחו זאת לפרדיקס. ארץ ישראל נכללה בתחילה בתחומי השלטון של סוריה, אולם לימים הפכה לסלע מחלוקת בין בית תלמי לבית סלאוקוס. פרדיקס ניצל את תפקידו החדש כעוצר, ואת הכוח הנלווה לכך, למען הוצאה להורג של כשלושים ממתנגדיו, אשר ביניהם היה גם מלאגרוס.[15] עם זאת, מאחר שפרדיקס לא היה מלך, אלא רק עוצר למלך המוגבל בגופו ובנפשו, פיליפוס השלישי, ביצע את טיהור מתנגדיו תחת האמתלה של מימוש רצון המלך. מעבר לכך, פרדיקס לא היסס להראות לכל הנוכחים שהוא היה המפקד האהוב והמוערך ביותר על ידי אלכסנדר, כאשר לבש את הגלימה המלכותית, ישב על כס המלוכה וענד את טבעתו של אלכסנדר.[16] פרדיקס דאג גם לאינטרסים של רוקסנה והתיר לה לרצוח את סטטירה השנייה, בתו של דריווש השלישי שאלכסנדר נשא לאישה.

סוף דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

פרדיקס היה בו זמנית נחוש לשמור על האימפריה מאוחדת, אך גם לצבור יותר ויותר כוח לעצמו. עד מהרה הוא הסתכסך עם אנטיפטרוס, אנטיגונוס ותלמי, ובשנת 322 לפנה"ס נפתחה ביניהם מלחמה גלויה, היא מלחמת הדיאדוכים הראשונה. המלחמה הסתיימה במותו של פרדיקס בשנת 320 לפנה"ס, ולאחריה נערך טיהור בתומכיו ונחתם הסכם טריפרדיסוס, שמינה את אנטיפטרוס לעוצר במקומו. השלום לא האריך ימים – בשנת 319 לפנה"ס מת אנטיפטרוס, ופוליפרכון וקסנדרוס פתחו במלחמת ירושה על תואר העוצר, כשאליהם מצטרפים בחדווה כל שאר המצביאים. המצביאים כונו "דיאדוכים" (ביוונית "יורשים"), ולפיכך המלחמות שנלחמו ביניהם כונו "מלחמות הדיאדוכים". המלחמות קרעו לגזרים את האימפריה, וכל אחד מהדיאדוכים הפך את עצמו למלך בארצו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Green, Peter (1990). Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Berkeley: University of California Press.
  • Edward M. Anson, Craterus and the Prostasia, Classical Philology, Vol. 87, No. 1 (Jan., 1992), pp. 38–43
  • Edward M. Anson, Macedonian Judicial Assemblies, Classical Philology, Vol. 103, No. 2 (April 2008), pp. 135–149
  • Edward M. Anson, Macedonia's Alleged Constitutionalism, The Classical Journal, Vol. 80, No. 4 (Apr. – May, 1985), pp. 303–316
  • Ernst Badian, "A King's Notebooks", in Harvard Studies in Classical Philology, Vol. 72, 1968, 183–204.
  • Hermann Bengtson, Die Diadochen: Die Nachfolger Alexanders des Groβen, München, 1987. (Perdikkas: 15–36, 39, 61, 76, 120, 203)
  • Richard A. Billows, Antigonos the One-eyed and the Creation of the Hellenistic State, Berkeley, 1997. (Perdiccas: somatophylax of Alexander, 8n, 11n, 17n, 36n, 48, 69–74, 79, 176, 206, 225, 248, 318–319; at Babylon conference, 52–57; attack on Egypt and death, 67, 71, 85n, 130, 163–164; plans to marry Kleopatra, 61–64, 320n; as regent of the empire, 53, 54–67)
  • Albert Brian Bosworth, "Perdiccas and the Kings", in The Classical Quarterly, Vol. 43, No. 2, 1993, 420–427.
  • R. M. Errington, Bias in Ptolemy's History of Alexander, The Classical Quarterly, Vol. 19, No. 2 (Nov., 1969), pp. 233–242
  • Errington, "From Babylon to Triparadeisos: 323–320 B.C.", in The Journal of Hellenic Studies, Vol. 90, 1970, 49–77.
  • N. G. L. Hammond, "Aspects of Alexander's Journal and Ring in His Last Days", in The American Journal of Philology, Vol. 110, No. 1, 1989, 155–160.
  • Waldemer Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, 1992, Routledge
  • Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006
  • Kreiβig, H., Geschichte des Hellenismus, Berlin, 1981. (Perdikkas: 78–81)
  • Alexander Meeus, The power struggle of the Diadochoi in Babylon, 323 BC, Ancient society, Dec. 2008.
  • Niese, Geschichte der Griechischen und Makedonischen Staaten seit der Schlacht bei Chaeronea, Vol. I, Darmstadt, 1963. (originally published in 1893) (Perdikkas: Feldherr Philipps 43 – Alexanders 572, 128, 131, 1375, 142f., 144, 166 – Leibwächter 191 – Reichsverweser 193f., 196, 199, 213f. – Kr. mit Antigonos und Antipatros 214f., 217ff., 222 – fällt 223)
  • Robin Waterfield, Dividing the Spoils – The War for Alexander the Great’s Empire, Oxford University Press, 2011.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 גולן, עמ' 59.
  2. ^ דיודורוס, ספר שבעה עשר, 117.
  3. ^ ביל יני, עמ' 231.
  4. ^ Waterfield, p. 16
  5. ^ יוסטינוס, ספר שלושה עשר, 2.
  6. ^ Heckel, (1992) p. 132
  7. ^ Heckel, (1992) p. 134
  8. ^ ישנה סתירה במקורות, דיודורוס (ספר 18, 2) מציין שמלאגרוס הנהיג את המשלחת, בעוד יוסטינוס (ספר 13, 3) מציין שהייה זה אטאלוס.
  9. ^ קורטיוס, ספר עשירי, 6.
  10. ^ גולן, עמ' 60.
  11. ^ מצב המחקר סוכם במאמר זה משנת 1985 ‏Edward M. Anson, Macedonia's Alleged Constitutionalism, The Classical Journal, Vol. 80, No. 4 (Apr. – May, 1985), pp. 303–316 ובהמשך בספר Μ. Β. Hatzopoulos, Macedonian institutions under the kings, 1996
  12. ^ דיודורוס, ספר שבעה עשר, 7.
  13. ^ Heckel, (1992) p. 137
  14. ^ האזור של הודו עבר חלוקה בסוף השליטה הבריטית. אלכסנדר לא ממש נכנס לשטחה של הודו המודרנית, אלא עבר בעיקר בשטח פקיסטן הסמוכה. עם זאת, האזור היה מוכר בימיו בשם "הודו".
  15. ^ דיודורוס, ספר שבעה עשר, 7. קורטיוס, ספר עשירי, 9. יוסטינוס, ספר שלושה עשר, 4.
  16. ^ Errington, From Babylon to Triparadeisos: 323–320 B.C, 50
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכמי_בבל&oldid=38981533"