הפארק הלאומי לורנץ
 | |||||
| פסגת פונצ'אק ג'איה בקצה הצפון-מערבי של הפארק | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| על שם | הנדריקוס אלברטוס לורנץ  | ||||
| תאריך הקמה | 1997 | ||||
| נתונים ומידות | |||||
| שטח | 25.056 קילומטר רבוע, 2,350,000 הקטאר | ||||
| גובה ממוצע | 64 מ' | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |  אינדונזיה | ||||
| מיקום | פפאוה | ||||
| קואורדינטות | 4°45′00″S 137°50′00″E / 4.75°S 137.833333°E | ||||
 | |||||
  | |||||
הפארק הלאומי לורנץ (באינדונזית: Taman Nasional Lorentz) הוא פארק לאומי השוכן במחוז פפואה שבאינדונזיה. הפארק משתרע על פני 25,056 קמ"ר, והוא אחד מהפארקים הלאומיים הגדולים ביותר בדרום-מזרח אסיה. ב-1999 הוכרז הפארק על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1919 הכריזה ממשלת הודו המזרחית ההולנדית על הקמת המונומנט הטבעי לורנץ, שהשתרע על פני 3,000 קמ"ר. ב-1978 הכריזה ממשלת אינדונזיה על 21,500 קמ"ר כשמורת טבע. הפארק הלאומי הוקף ב-1997, על פני 25,056 קמ"ר. כעבור שנתיים הוכרז הפארק כאתר מורשת עולמית, למעט שטח בגודל 1,500 קמ"ר שלא נכלל בשל עבודות הכרייה המתבצעות בו.
הפארק מחולק לשתי ביומות: שפלה ואזור גבוה. אזור השפלה נמצא בדרום הפארק, והוא מורכב מביצות רחבות שגובלות בביצות מנגרובים המגיעות עד לים אראפורה. האזורים הגבוהים של הפארק נמצאים בחלקו הצפוני, ובהם נכללים 210 קילומטרים מתוך 692 קילומטרים של רכס מאוקה (Maoke), שבו נמצאים ההרים הגבוהים ביותר באוקיאניה. קטע הרכס שבגבולות הפארק מתחלק לשני רכסים בעלי שמות עצמאיים: ג'איאוויג'איה (במלאית "ניצחון הניצחונות") וסודירמאן על שמו של הרמטכ"ל הראשון של צבא אינדונזיה. הקרקע של הפארק מתחלק לתשע קבוצות עיקריות: ביצות חופים, ביצות כבול, חופים, טראסות מקוטעות, מדרונות הרים, מניפת סחף, עמקים מעוקלים, עמקי סחף, ופסגות אלפיניות. העמקים שבפארק נחצבו על ידי הנהרות הזורמים מראש ההרים לאורך מישורי הסחף הרחבים, ומימיהם מוליכים משקעים שמהם נבנה חוף הים. כיוון שחוף הפארק אינו מישורי באופן מלא נוצר מפל מליחות בקרקע המגיע עד למניפת הסחף של הפארק, ומפל זה משפיע על אופי המערכת האקולוגית ותלוי גם במקווי המים שבפארק.
הנקודה הגבוהה ביותר ברכס סודירמן היא גונונג דאאם (4,922 מטרים), והנקודה הגבוהה ביותר ברכס ג'איאוויג'איה היא פסגת טריקורה, ראשי תבות של "טרי קומנדו רא'יאת" (4,730 מטרים). הנקודה הגבוהה ביותר בפארק כולו היא פסגת פירמידת ג'איאקסומה (במלאית: "פרח הניצחון" בהפוך סדר המלים) שבהר פונצ'אק ג'איה, המתנשאת לגובה של 5,030 מטרים. ההרים שבפארק נוצרו בעקבות התנגשויות בין הלוח האוסטרלי והלוח הפסיפי, שהרימו סלעים מותמרים מהקרטיקון ומהאאוקן. במהלך ההתנגשויות נוצרו העתקים שדרכם עברו סלעי יסוד כגון נחושת וזהב. במהלך הפלייסטוקן התרחשה פעילות טקטונית שכללה, בין היתר, התרוממות נוספת של הרים וירידה של גובה פני הים, ובאופן זה נוצרה הטופוגרפיה הנוכחית של הפארק. במזרח הפארק שוכן עמק נהר באליים, שמהווה דוגמה לטופוגרפיית אבן הגיר המחוספסת וקרסט אבן חול, ויש בו גם מערות רבות שבהן התגלו שרידי מאובנים של צמחים ושל בעלי חיים, שמהם הצליחו ללמוד על התפתחות הסביבה הטבעית בפפואה.
קטע הרכס שבאזור הר פונצ'אק ג'איה מכוסה בקרח, והוא אחד מארבעת ההרים היחידים באזור קו המשווה של כדור הארץ שיש בהם קרח, אם כי הקרחונים שבפארק נמסים בהדרגה. שדות השלג העיקריים מורכבים מחמישה שדות קרח בשולי פונצ'אק ג'איה. ב-1936 השתרע הקרח על פני 13 קמ"ר, וב-1999 נותרו רק 3 קמ"ר של קרח.
האי פפואה שוכן באזור המאופיין באקלים טרופי לח. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בהרים היא בין 3,500 ל-5,000 מילימטרים, ובאזורי השפלה היא בין 3,160 ל-4,000 מילימטרים. מבחינת משטר הרוחות הרוח היא לכיוון מערב בין אוקטובר למרץ, ולכיוון מזרח בין אפריל לספטמבר. הטמפרטורה הממוצעת היא בין 29 ל-32 מעלות צלזיוס, והחל מגובה 4,800 מטרים היא יורדת מתחת לנקודת הקיפאון. החל מגובה 3,800 מטרים יורד שלג בשעות הבוקר המוקדמות, ורק בפונצ'אק ג'איה יש שלג וקרח קבועים.
פלורה ופאונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזור הפארק הלאומי מאופיין במגוון ביולוגי גבוה. ההרים הגבוהים והמושלגים יוצרים מחסום גאוגרפי שהגביר את הספציאציה ואת האנדמיות המקומיות. הפלורה של הפארק מחולקת לחמש קבוצות: צמחיית שלג, צמחייה אלפינית, צמחייה תת-אלפינית, צמחייה הררית וצמחיית שפלה. צמחיית שפלת החוף מחולקת לחמישה אזורי משנה לפי גובה פני הים: מניפת סחף (50 - 150 מטרים), ביצות כבול (3 - 50 מטרים, רצועות מעוקלות (0 - 25 מטרים), חוף הים עצמו (0 - 4 מטרים) וביצות גאות ושפל (0 - 1 מטר). ביצות הגאות ושפל הבוציות הן בית גידול עבור קהילות מנגרובים המשתרעות על פני 3,015 קמ"ר. הצמחייה הקרובה ביותר לחוף היא בעיקר עשב, וממדי הצמחים גדולים יותר ככל שמתקרבים אל ההרים. ביצות הכבול הקבועות והעונתיות והיערות הסמוכים להן משתרעות על פני שטח כפול מזה של ביצות המנגרובים, והן מגיעות עד לעומק של 50 קילומטרים במערב הפארק ולעומק של 80 קילומטרים במזרחו. החל מ-25 עד 100 מטרים מעל גובה פני הים נמצאים עמקי הסחף, והצמחייה המתפתחת למרגלות הגבעות אופיינית לגובה של 50 עד 150 מטרים מעל גובה פני הים. גובה הצמחייה באזור זה עשוי להגיע עד ל-50 מטרים. בגובה של 100 עד 650 מטרים גדלה צמחיית יער על הטראסות המבותרות, והיא נבדלת מיערות הסחף בכך שהיא פחות מגוונת ויותר צפופה.
צמחיית ההרים מחולקת אף היא לחמישה אזורים על בסיס גובה. יער הגשם ההררי הנמוך (650 - 1,500 מטרים) גדל למרגלות הגבעות וההרים, והוא בית גידול עבור 80 סוגים וכ-1,200 מינים של עצים אפיפיטיים. יער העננים (הידוע גם כיער טחב) אופייני לגובה של 1,500 מטרים ומעלה, וגדלים בו בעיקר עצי אשור דרומי. היער ההררי העילי אופייני לגובה של 2,800 עד 3,200 מטרים, והוא מאופיין במינים רבים של מחטניים ובאוכלוסיות צפופות כגון אפיפיטים ומיסקנתוס. החל מגובה של 3,200 מטרים הופכה הצמחייה לתת-אלפינית. היערות הנמוכים יותר גדלים בגבהים של עד 3,650 מטרים ומתנשאים לגובה של עד 15 מטרים, והם אינם מגוונים. בין 3,650 ל-4,170 מטרים גדלים בעיקר עצים ממשפחת האברשיים. הצמחייה האלפינית, שגדלה בטווח שבין 4,170 ל-4,585 מטרים, מורכבת בעיקר משיחים קטנים ומצמחיית טונדרה הררית. החל מגובה של 4,200 מטרים גדלים בעיקר דשא, חזזית ובריופיטים. באזורים המושלגים שבפסגות ההרים כמעט ואין צמחים.
הפארק הוא בית גידול עבור 64 מינים של יונקים, מהם 16 מינים של חיות כיס, 25 מינים של חולדות ועכברים, ו-19 מינים של עטלפים. חלקים ניכרים מהפארק טרם נחקרו בשל חוסר נגישותם, וייתכן כי קיימים בהם מינים שטרם התגלו. בפארק מקננים 650 מינים של עופות, בהם 31 מינים של יוניים, 29 מינים של צופיתיים, ו-31 מינים של תוכאים. חלק מהעופות מקננים באזורים הגבוהים ביותר של הפארק בלבד. בפארק גדלים למעלה מ-150,000 מינים של חרקים, 90 מינים של דו-חיים ו-324 מינים של זוחלים. ההערכה היא כי במאגרי המים המתוקים של הפארק גדלים למעלה מ-100 מינים של דגים.
חלק מבעלי החיים שבפארק נתונים בסכנת הכחדה. האיומים העיקריים על המגוון הביולוגי של הפארק נובעים מבירוא יערות למטרות מסחר, הפיכת יערות למטעים, כרייה, בניית דרכים בלתי חוקיות, ומסחר בלתי חוקי בבעלי חיים. בשטח הפארק יש אוכלוסייה קטנה של כ-6,300 בני אדם, המתחלקים לשמונה שבטים, מתגוררים בכ-60 יישובים קטנים, ומתקיימים ממשאבי הפארק.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף הפארק(הקישור אינו פעיל) באתר WCMC
