הפילוסופיה הרביעית

הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו^[1][2] (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שְלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.

הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, והאמינה בחתירה לכך בכל מחיר. בדומה לפרושים, היא העניקה לחרות המדינית ערך דתי^[3] אך בניגוד אליהם, שאפה לכך גם במחיר סיכון גדול של העם. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העיקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.

בין המאפיינים המרכזיים של המרד הגדול היה היעדר מנהיג אחד, מוסכם ומקובל על כל המורדים, וזאת בהשוואה למרד החשמונאים שקדם לו, ולמרד בר-כוכבא שאירע אחריו. אופיו של המרד השתנה ממקום למקום, ובחלוף הזמן, וכן לפי תפיסת עולמם של מנהיגי המורדים. נמצאו בקבוצה כוהנים, ממשלת המרד המתונה, יוסף בן מתתיהו, יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן יאיר, מנחם בן יהודה ועוד, וביניהם נמנו פרושים, קנאים, סיקריים ועוד – כמסגרות קבוצתיות-כיתתיות גדולות יותר.

הקבוצות הקיצוניות מכונות בפי יוסף בן-מתתיהו (ההיסטוריון היחיד שתיעד את המרד ממקור ראשון) בכינויים שונים: "קנאים" ("זאלוטאי" ביוונית), "סיקריים" ("סיקאריאוי" ביוונית) ו"שודדים" ("לאסטוי" ביוונית). החוקרים חלוקים ביניהם באשר למאפיינים המיוחדים של כל אחת מכתות-המישנה, ויש הטוענים לחיבור מכליל של כל הקבוצות הללו גם יחד. בהקשר לקבוצות אלה, מציג יוסף בן מתתיהו את כת "הפילוסופיה הרביעית", ששימשה אולי כאורים-ותומים, כמסד הרעיוני לכל הקבוצות הקיצוניות המרדניות:

ואין פורענות שלא צמחה מאותם אנשים ולא פשטה במלוא העם יותר מכפי שאפשר לספר. מלחמות שהתרגשו ואי-אפשר היה להפסיק את חוזקת ידן, אובדן ידידים, שהיה בהם כדי להקל על הסבל, פשיטות ומעשי שוד גדולים ורצח אנשים נכבדים, למראית עין לשם תיקון ענייני הכלל ולמעשה מתוך תקוות בצע לעצמם. מכל אלה נולדו מאליהן מהומות והרג אזרחים – מצד אחד על ידי טבח אחים ... ומצד שני בידי האויבים. ורעב גרם לחוסר בושה גמור ולכיבוש ערים והריסתן, עד שמריבה זו איכלה גם את מקדש אלוהים באש האויב

— יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח, 8-6

בהאשמה חמורה וכבדה זו מפי יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המתונים במרד הגדול, יש הכללה והפרזה, אך יש בה גם כדי להציג את הסכנות לכאורה במסריה של "הפילוסופיה הרביעית".

"הפילוסופיה הרביעית" קמה והייתה לכת, לקבוצה אמונית-אידאולוגית, בשנת 6 לספירה (לדברי יוסף בן מתתיהו), כפועל-יוצא ממהלך רומי פרובינקיאלי לאחר פטירת בני הורדוס המלך, אז ניסו הרומאים לקיים מיפקד אדמות לצורך הטלת מס, מה שהביא להתמרמרות רבה בציבור היהודי.

מייסד הכת היה יהודה הגלילי, בנו של חזקיה איש הגליל. חזקיה אביו עמד בראש חבורה מרדנית שפעלה בגליל, בדומה לקבוצות מרדניות אחרות, ונהגה להציק ולהטריד את הורדוס, כשהיה בראשית דרכו מושל הגליל מטעם הרומאים. הורדוס לכד את חזקיה, "ראש השודדים אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה"^[4], והמית אותו. ייתכן שלמעשה חבורה זו, וחבורות כמותה, היוו את הבסיס לכת הפילוסופיה הרביעית, בניגוד לדברי יוסף בן מתתיהו.

בנו של חזקיה, יהודה הגלילי, שהתחנך על ברכי המרדנות, ההתנגדות לשלטון הרומי, הקנאות הדתית ולא פחות מזה המשיחיות והמלכותיות, ניצל את המיפקד הרומי הפרובינקיאלי בשנת 6 לספירה, שתכליתו הייתה שמאות קרקע ונכסים למטרות מיסוי ("קנסוס" – census בלטינית), כדי לקרוא למרידה ברומאים. יהודה טען כי המיזם הרומי מסמל את ראשית השיעבוד היהודי, לכן אין לשתף פעולה עם הרומאים ולעשות מעשה, וכלשון יוסף בן מתתיהו: "הם (יהודה, הנקרא שם "איש הגולן", ועמו צדוק הפרושי) אמרו, ששומה (הקנסוס) זו אינה מביאה לשום דבר אלא לעבדות גלויה, וקראו לעם להילחם על חירותו"^[5]. אפשר להניח שמודל ההסתייגות העממית, המודרך על ידי הנבואה, למיפקד שיזם דוד המלך (שמ"ב כד; דברי הימים א' כא), עמד לנגד עיניו של יהודה הגלילי (או איש הגולן), מתוך הנחה דתית-קדמונית שחטא הוא לפקוד – כמותית – את בני ישראל על ידי מנהיג בשר-ודם, כפי שדוד המלך עצמו התייסר על כך, וביקש סליחה ומחילה.

בכל מקרה היה הקנסוס הרומי, שסימל את ראשית הפיכת יהודה לפרובינקיה רומית (הגם שמסופחת לסוריה), אות וסימן ליהודה לרכז סביבו חבורת מתנגדים ולמרוד ברומאים.

בספרו "מלחמות היהודים" מוסיף יוסף בן מתתיהו פרט חשוב בקשר להתנגדותו של יהודה הגלילי לקנסוס הרומי, ואומר: "ובימיו (של קופוניוס – הנציב הרומי שנשלח ליהודה) הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים), באומרו כי חרפה תהיה להם אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים, ישאו עליהם גם עול בשר ודם"^[6]. באמירה אחרונה זו הבדיל עצמו יהודה משאר הקבוצות המרדניות בכך שהכריז על התנגדות לכל צורה של שלטון בני אדם, ורמז, כפי שנראה בהמשך, על השאיפה להשליט מלכות שמים, מלכות האל, על הארץ.

יוסף בן מתתיהו מכנה את הכת בשם "פילוסופיה", "אסכולה" או רעיון ("אידיה אייראסיס" – רעיון עצמי), כדי להציגה, חרף הסתייגותו ממעשי אנשיה, כאידאולוגיה וכחוכמה לעיני קוראיו היוונים והרומים. היא קרויה "הרביעית", לצד שְלוש הכיתות הידועות – פרושים, צדוקים ואיסיים (כת מדבר יהודה), כאשר פעם הוא מקדים אותה לשלוש האחרות, ופעם מאחר אותה, בהערה שיש דמיון בינה לבין כת הפרושים.

"מנהיגה של הכת הפילוסופית הרביעית" – מדווח יוסף בן מתתיהו – "נעשה יהודה הגלילי. בכל שאר הדברים (הכת) מסכימה לדעתם של הפרושים, אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי (הכת הזאת), והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם ובידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון"^[2].

יש להניח, אם כי אין לכך הוכחות מוצקות, כי לנגד עיניהם של חברי הכת הנידונה ניצבו דמויותיהם של שלושה אישים קנאים בהיסטוריה היהודית שקדמו להם: הראשון – פנחס בן אלעזר ששחט את זמרי בן סלוא, מי שביקש לסגוד לבעל-פעור במדבר; פנחס נחשב לאבי-אבות הקנאים. השני – אליהו, אשר שחט את כוהני הבעל בהר הכרמל וניהל מסע של התנגדות למלכות אחאב ואיזבל וצידד בשלטון האל. השלישי – מתתיהו החשמונאי, אשר שחט את היהודי המתיוון בבואו להקריב לאלוהות הפגאנית-הלנית במודיעים; מתתיהו נהג, ואף התבטא בצורה גלויה, בתמיכה במעשה פנחס וב"מי-לה'-אלי!".

גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה, בן ראש השודדים חזקיה, אשר מילא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו, ויחד עמו פרץ למחסן הנשק המלכותי, ובציוד המלחמה שנתפש חימש את תומכיו המורדים שבאו להילחם כנגד כל תומכי השלטון הרומי.

— (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ב' ד' א')

ציטוט זה מתאר את מה שקרה ארבעים שנה מאוחר יותר, אז הוצאו שניים מבני יהודה הגלילי, יעקב ושמעון, להורג – בהוראת הנציב טיבריוס יוליוס אלכסנדר – על שום חלקם בהתססה אנטי-רומית. עשרים שנה אחר-כך, עם פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, מדווח יוסף בן מתתיהו כי קבוצת "הפילוסופיה הרביעית" נטלה מקום בולט במרידה. יוסף בן מתתיהו טורח להדגיש את הקשר והגשר על פני אותם שישים שנה, כשמול גזירותיו ומדיניותו האכזרית של הנציב הרומי האחרון, גסיוס פלורוס, הניפו יורשי-יורשיהם של מניחי היסוד ל"פילוסופיה הרביעית" את נס המרד "בטירוף דעתם" (כך בלשונו).

הדמות הרלוונטית בתקופת המרד הייתה מנחם (בן יהודה) הגלילי, אחד מבני יהודה הגלילי, ומעניין לבחון את מהלכיו ותוכניותיו, הדומות להפליא לאלו של אביו: "ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם, והוא בן יהודה המכונה 'הגלילי', אשר היה חכם ("סופיסטאס" ביוונית) גדול, וייסר בימי קוויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על פני האלוהים, ולקח עמו את רעיו ומיודעיו ועלה על מצדה. שם פתח בחוזק יד את בית הנשק אשר למלך הורדוס, והוציא משם את כל כלי הנשק וחילק אותם לעם הארץ ולשודדים אחרים ושם אותם לנושאי כליו. ובראשם בא בשערי ירושלים והתייצב בראש המורדים לנהל את המצור"^[7].

אין לדעת האם הדמיון בין פעולות האב והבן מקורו בסיפור מסגרת מיתולוגי, או שמא פעל כאן חיקוי ואולי נסיבות האירועים הכתיבו מהלך דומה. בכל מקרה שני המנהיגים המורדים ביקשו לממש את תורתם – "הפילוסופיה הרביעית" – בדרך של פעילות מרדנית נגד הרומאים. מנחם הזדרז להגיע לירושלים כדי להנהיג את קבוצות המורדים שהתארגנו בעיר ולהפיץ בקרבם את תורת החירות ושלטון האל – בכל.

שובו של מנחם לירושלים לווה בהדרת מלכות, כזו שיש בה כדי להציגו, על-פי פרשנות תורת הכת, כנציגו של האל עלי אדמות. בירושלים הפך מנחם למנהיג זמני של המרידה ופיקד על ניהול המצור על ארמון המלך הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני והרומאים. חבורתו של מנחם השליטה בעיר טרור ואלימות – כך למשל חיסלו את חנניה, הכהן הגדול לשעבר, ואת אחיו חזקיה. כמיטב המסורת של "ריב האחים" קרא אלעזר, בנו של חנניה הכהן, תיגר על מנחם וסיעתו הקיצונית. לטענתו של אלעזר שגו כל אלה שהלכו בעקבות מנחם בן יהודה הגלילי, בכך שהחליפו עריץ (הנציב הרומי) בעריץ (מנחם). שתי הסיעות התנגשו ביניהן ובמהלך העימות האלים נהרג מנחם כשהוא לבוש בגדי מלכות.

לאחר מות מנחם חברו חלק מחסידיו לסיקריקים שבהנהגת אלעזר בן יאיר (שהיה, על פי אחת המסורות, יוצא חלציו של יהודה הגלילי) והתבצרו במצדה. מידת השפעת חברי "הכת הרביעית" על הסיקריקים במצדה עשויה להתבהר משבודקים את נאומיו המרגשים של אלעזר בן יאיר ערב פרשיית ההתאבדות במרומי המצדה. בפתח נאומו הראשון, ובבואו לשכנע את הציבור לשלוח יד בנפשו, אמר אלעזר את הדברים הבאים:

"הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את האלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק... ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים, והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם... והנה אני חושב כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין"

— מלחמות היהודים ז' ח' ו'

בהמשך הבליט אלעזר בן יאיר את מעורבות האל בכל מעשי הבריאה, לטוב ולרע מבחינת המתבונן. כלומר, בדמיון מפליא לעקרונות "הפילוסופיה הרביעית" – שלטון האל, אהבת החירות, הנכונות לשאת סבל ועינויים וקידוש המרדנות ברומאים – הציג אלעזר בן יאיר את ליבת האידאולוגיה הסיקרית, ולפחות את משנתו האישית הסדורה.

סאגת ההתאבדות, עשויה להתחבר לדבריו של יוסף בן מתתיהו, כי אנשי "הפילוסופיה הרביעית" היו נכונים להתייסר קשות למען אמונתם, ובכלל זה למסור נפשם על מימוש מטרותיהם. וכך הציע אלעזר בן יאיר לנוכחים: "על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות"^[8]. בנאומו השני, שהוא הרבה יותר פילוסופי-הגותי, ומתקשר עם "הפילוסופיה הרביעית", דיבר אלעזר בן יאיר בשבחי המוות בנסיבות מסוימות: "השעה מצווה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזירה"; וכן: "הן למוות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו"^[9]. קידוש המוות הוא חוליה חשובה המחברת בין חוליות שרשרת "הפילוסופיה הרביעית".

• בייתוסים
• בית חשמונאי
• תרפויטים