הפרלמנט של ניו זילנד

ניו זילנד

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ניו זילנד

חוקה מלך צ'ארלס השלישי המושלת הכללית של ניו זילנד סינדי קירו ראש ממשלה כריסטופר לקסון הממשלה קבינט ממשלת ניו זילנד פרלמנט מפלגות בניו זילנד חבלי ניו זילנד

הפרלמנט של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand Parliament, במאורית: Pāremata Aotearoa) כולל את מלך ניו זילנד, את בית הנבחרים של ניו זילנד ועד 1951, הוא כלל גם את המועצה המחוקקת של ניו זילנד. בית הנבחרים מכונה לעיתים קרובות כ"הפרלמנט". עד 1986 היה השם הרשמי של הפרלמנט של ניו זילנד, "האספה הכללית של ניו זילנד" (General Assembly of New Zealand).

בית הנבחרים מונה בדרך כלל 120 חברים ולעיתים יותר מכך, בתלות באחוזי ההצבעה למפלגות השונות. 70 מחברי הבית נבחרים ישירות במחוזות הבחירה והשאר נבחרים מתוך רשימות מועמדים מפלגתיות. הבחירות בניו זילנד הן כלליות, כלומר, כל אזרח ניו זילנדי מעל גיל 18 (למעט אסירים), רשאי להצביע.^[1] תהליך הרכבתה של ממשלה בניו זילנד היא על פי שיטת וסטמינסטר ואת הממשלה מנהיג ראש ממשלת ניו זילנד שנבחר מבין חברי בית הנבחרים.

בית הנבחרים מתכנס בבנייני הפרלמנט בוולינגטון, בירת ניו זילנד מאז 1865. דיוני הפרלמנט משודרים בערוצי טלוויזיה ורדיו ייעודיים.

הפרלמנט שמכהן מאז הבחירות הכלליות שהתקיימו ב-23 בספטמבר 2017, הוא ה-52 למניין הפרלמנטים של ניו זילנד מאז כינוסו של הפרלמנט הראשון ב-1854.

הפרלמנט של ניו זילנד הוקם על פי "חוק החוקה של ניו זילנד" (New Zealand Constitution Act 1852), שחוקק ב-1852 על ידי הפרלמנט הבריטי. הפרלמנט הוקם כגוף מחוקק דו-בתי, באופן רשמי הוא נקרא "האספה הכללית" (General Assembly) אך בדרך כלל כונה הפרלמנט. על פי חוק זה היה הפרלמנט של ניו זילנד דומה מאוד לזה של בריטניה וכלל בית תחתון שנקרא "בית הנבחרים" (House of Representatives) ובית עליון שנקרא "המועצה המחוקקת" (Legislative Council). חברי הבית התחתון נבחרו בבחירות בשיטה הרובנית, בעוד שחברי המועצה המחוקקת מונו על ידי המושל הכללי של ניו זילנד. בתחילה מונו חברי המועצה לכל ימי חייהם, אך מאוחר יותר נקבעו תקופות כהונתם לשבע שנים. כוונתו של שינוי זה, שבוצע במקביל להקמתה של הממשלה העצמאית הראשונה של ניו זילנד (שעל פיו ייעץ ראש הממשלה למושל על המינויים למועצה) ובמקביל להקמתן של מפלגות פוליטיות, הייתה שעם פרוס המאה ה-20, לממשלה תהייה שליטה על המועצה ועל הבית התחתון ושאישורם של החוקים במועצה תהייה עניין פורמלי בלבד. ב-1951 בוטלה המועצה המחוקקת ובכך הפך הפרלמנט של ניו זילנד לחד-בתי.

על פי חוק החוקה, הסמכות החקיקתית ניתנה גם לפרובינציות של ניו זילנד (בתחילה שש) ולכל אחת מהן הייתה מועצה מחוקקת משל עצמה. מועצות מחוזיות אלו יכלו לחוקק חוקים הנוגעים למחוזותיהם ברוב התחומים. עם זאת, ניו זילנד מעולם לא הייתה מושבה פדרלית או דומיניון כמו קנדה או אוסטרליה. הפרלמנט יכול היה לחוקק במקביל למועצות המחוזיות בכל נושא ובמקרה של מחלוקת, הייתה עדיפות לחוק שחוקק על ידי הפרלמנט. במשך תקופה של 22 שנים בוצע תהליך הדרגתי של ריכוזיות העוצמה הפוליטית וב-1876 בוטל קיומם של המחוזות.

הפרלמנט קיבל בהדרגה שליטה רחבה יותר על ענייניה של ניו זילנד, באמצעות העברתם של חוקים אימפריאליים כמו חוק תקפות החוקים הקולוניאליים, תיקונים לחוקה וההעברה ההדרגתית של הסמכויות מידי הממשלה הבריטית לממשלת ניו זילנד. בסופו של דבר, ב-1947, התקבל החוק לאשרור חוק וסטמינסטר והוא נתן לפרלמנט את הסמכות המלאה לחקיקה בניו זילנד והחוק לתיקון החוקה שנחקק באותה שנה אפשר לפרלמנט להחליט על הרכבו. ב-1986 חוקק "חוק החוקה" (Constitution Act) ובמסגרתו שונו ההוראות האחרונות של החוק מ-1852 שעדיין היו בתוקף, אוחד תחום החקיקה ובאופן רשמי הוגדרה האספה הכללית כפרלמנט.

תופעה ייחודית היסטורית שאפיינה את הפרלמנט של ניו זילנד הייתה "המכסה הכפרית" (Country quota). על פי מכסה זו ניתנה העדפה בייצוג למחוזות כפריים החל מ-1889 ובמובנים מסוימים גם קודם לכן. משקלם האלקטורלי של המחוזות נקבע על פי האיזון בין אוכלוסייתם הכפרית והעירונית, כאשר כל יישוב שאוכלוסייתו מנתה פחות מ-2,000 תושבים, נחשב לכפר. במחוזות הבחירה שאחוז גבוה מהיישובים בהם היו כפריים, נמנו המצביעים במספרים גדולים יותר מאשר היו למעשה. לדוגמה, ב-1927, מחוז וואיפווה, שלא התגוררה בו שום אוכלוסייה עירונית, קיבל 4,153 קולות בנוסף ל-14,838 המצביעים שהיו בו למעשה ובכך קיבל תוספת של 28% במשקלו האלקטורלי. עקרון המכסה הכפרית התקיים עד 1945, אז בוטל על ידי ממשלת הלייבור שבסיס התמיכה שלה היה עירוני ברובו והונהג העיקרון של "אדם אחד – קול אחד" (One man, one vote).

הפרלמנט של ניו זילנד הוא ריבוני מבלי אפשרות שגורם כל שהוא יבטל החלטה שלו. יכולתו של הפרלמנט לפעול היא ללא עוררין מבחינה חוקית. לדוגמה, חוק מגילת הזכויות של ניו זילנד (New Zealand Bill of Rights Act 1990), הוא חוק רגיל לחלוטין והוא לא מהווה חוק בעל עדיפות כמו בחוקותיהן של מדינות אחרות. המגבלה היחידה ביכולת החקיקה של הפרלמנט היא בנושאים הקשורים לשיטת הבחירות. נושאים אלה כוללים את אורך כהונתו של הפרלמנט, ההחלטה מי ראשי להצביע, אופן ההצבעה, אופן חלוקת המדינה למחוזות בחירה ומינוי הוועדות שמחליטות על נושאים אלו. החלטות כאלו מחייבות רוב של לפחות 75% מחברי הפרלמנט או העברתן למשאל עם. יחד עם זאת, הפרלמנט יכול לבטל או לשנות החלטות כאלה ברוב רגיל.^[2]

מאז 1951 כולל הפרלמנט של ניו זילנד רק את בית הנבחרים. חברי הבית נבחרים באופן דמוקרטי כל שלוש שנים ומכהנות בו 18 ועדות.

לפרלמנט של ניו זילנד אין בית עליון. הוא פרלמנט חד-בתי ולא דו-בתי. עד 1950 היה לפרלמנט בית עליון ומאז הועלו כמה הצעות ליצור בית עליון.

המועצה המחוקקת (Legislative Council) הייתה הגוף המחוקק הראשון של ניו זילנד והיא הוקמה ב-16 בנובמבר 1840, מתוקף "מגילת ההקמה של המושבה של ניו זילנד" (Charter for Erecting the Colony of New Zealand), שעל פיה הוקמה ניו זילנד כמושבת כתר נפרדת מניו סאות' ויילס החל מ-1 ביולי 1841. בתחילה, כללה המועצה המחוקקת את המושל, את המזכיר הקולוניאלי, את שר האוצר ושלושה שופטי שלום שמונו על ידי המושל.^[3] בסמכות המועצה היה לחוקק חוקים.

עם חקיקתו של חוק חוקת ניו זילנד ב-1852, הפכה המועצה המחוקק לבית עליון של האספה הכללית. תפקיד המועצה היה לבחון ולתקן את החוקים שחוקקו על ידי בית הנבחרים, למרות שלא היה בסמכותה ליזום צעדי חקיקה או לתקן חוקים בעלי משמעות כספית. למרות הצעות שהועלו לעיתים לכינונה של מועצה מחוקקת נבחרת, חברי המועצה מונו על ידי המושל, בדרך כלל על פי המלצת ראש הממשלה. בתחילה מונו חברי המועצה לכל ימי חייהם, אך ב-1891 הונהגה תקופת כהונה של שבע שנים לחברי המועצה. בסופו של דבר הוחלט שלמועצה אין תפקיד משמעותי בתהליך החקיקה בניו זילנד וכהונתם של חבריה הסתיימה ב-31 בדצמבר 1950. בעת ביטולה של המועצה היא כללה 54 חברים, כולל יושב הראש.

בספטמבר 1950, הקימה ממשלת המפלגה הלאומית בראשותו של סידני הולנד, ועדה שתבחן את האפשרות של הקמת בית עליון חלופי. בדוח שהוגש על ידי הוועדה ב-1952 הוצע להקים סנאט שחבריו ימונו על ידי מנהיגי מפלגות בית הנבחרים, על פי משקל כוחם ושמספרם יהיה 32. הסנאטורים היו אמורים לשרת בתקופות כהונה של שלוש שנים, עם אפשרות של בחירה מחדש.^[4] לסנאט הייתה אמורה להיות הסמכות לתקן, ליזום או לעקב חקיקה, לקבל עתירות ולבחון תקנות ואת דבר המלך במועצה. רעיון זה נדחה על ידי ראש הממשלה ועל ידי מפלגת הלייבור שסירבה למנות נציגים לוועדה.^[5]

ממשלת המפלגה הלאומית בראשותו של ג'ים בולגר הציעה עם כינונה ב-1990, להקים סנאט שחבריו ייבחרו והיא הגישה הצעת חוק בנושא. על פי הצעת החוק, אמור היה הסנאט למנות 30 חברים שייבחרו בשיטת הקול היחיד הנייד בשישה מחוזות בחירה, ארבעה באי הצפוני ושניים באי הדרומי. כמו המועצה המחוקקת, לא הייתה אמורה להיות לסנאט הסמכות לעקב חוקים בעלי משמעות כספית.^[6] בית הנבחרים היה אמור להמשיך ולהיבחר בבחירות בשיטה הרובנית.

הכוונה הייתה לכלול את השאלה על הקמת הסנאט במשאל העם השני לשינוי שיטת הבחירות. המצביעים היו אמורים להישאל אם הם תומכים בהנהגתה של שיטת בחירות חדשה, בלי קשר לרצונם להקים סנאט.^[7] עם זאת, בעקבות התנגדויות של מפלגת הלייבור ושל תומכים אחרים של שיטת הבחירות היחסית המעורבת שהוצעה במשאל העם, הוסרה השאלה על הסנאט.

הפרלמנט של ניו זילנד מעביר חוקים על פי מודל דומה (אך לא זהה) לזה של מדינות אחרות הפועלות על פי שיטת וסטמינסטר.

הצעות החוק הופכות לחוקים לאחר שחברי הפרלמנט מצביעים עליהן בשלוש קריאות ולאחר מכן הן מקבלות הסכמה מלכותית (Royal Assent) מהמושל הכללי. רוב יוזמות החקיקה נעשות על ידי הממשלה המכהנת. כישלון של הממשלה להעביר חוקים הוא נדיר והפעם הראשונה בה אירע מקרה כזה במאה ה-20 הייתה ב-1998. קיימת גם אפשרות להגשת הצעות חוק פרטיות. הצעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי חברי מפלגות האופוזיציה או על ידי חברי פרלמנט שרוצים להעלות נושא שהמפלגות לא נוקטות עמדה לגביו.

לאחר שהצעת חוק עברה בשלוש קריאות היא מועברת על ידי פקיד של בית הנבחרים למושל הכללי, אשר מעניק את ההסכמה המלכותית כעניין שבשגרה. כמה משפטנים לענייני חוקה, כמו פרופסור פיליפ ג'וזף, מאמינים שלמושל הכללי אין את הסמכות לסרב להעניק הסכמה מלכותית במקרים חריגים. אחרים, כמו ראש הממשלה לשעבר, סר ג'פרי פאלמר ובנו, המשפטן מתיו פאלמר, טוענים שסירוב למתן הסכמה מלכותית עלולה לגרום למשבר חוקתי. מצב של סירוב להעניק הסכמה מלכותית לא אירע מעולם בניו זילנד. מרגע שבו ההסכמה המלכותית נתנה, הצעת החוק הופכת לחוק.

• מפלגת הלייבור של ניו זילנד - 65 חברים.

• מפלגת הירוקים - 10 חברים.

• המפלגה הלאומית של ניו זילנד - 33 חברים.
• ACT (איגוד הצרכנים ומשלמי המיסים) - 10 חברים.
• המפלגה המאורית - 2 חברים.

מדיה וקבצים בנושא הפרלמנט של ניו זילנד בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הפרלמנט של ניו זילנד
• האתר Parliament Today
• ערוץ הפרלמנט של רדיו ניו זילנד