הפשיטות המונגוליות על ארץ ישראל
הפשיטות המונגוליות על ארץ ישראל התרחשו לקראת תום תקופת מסעי הצלב, כהמשך להצלחה הזמנית של פלישות המונגולים לסוריה, בעיקר בשנים 1260 ו-1300. לאחר כל אחת מהפלישות לסוריה הייתה תקופה של כמה חודשים שבמהלכה יזמו כוחות של האימפריה המונגולית, שהשתייכו לשושלת האילח'אנית, מספר פשיטות בשטח ארץ ישראל, והרחיקו דרומה עד עזה.
הפשיטות נערכו על ידי כוחות מונגוליים קטנים יחסית, ונועדו בעיקר למטרות שוד וביזה, ולא לצורך כיבוש ארוך טווח של טריטוריות. נראה כי לא הייתה למונגולים כוונה לשלב את ארץ ישראל באימפריה המונגולית. הפשיטות שלהם לסוריה ולארץ ישראל נמשכו לא יותר ממספר חודשים בכל פעם, ולאחר מכן נהגו המונגולים לסגת אל מעבר לנהר פרת, והכוחות הממלוכים ממצרים חזרו והשתלטו על השטח כמעט ללא התנגדות.[1]
המערכות המונגוליות של 1260
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1258 כבשו המונגולים בהנהגת הולגו חאן את מרכז הכוח העיקרי של העולם המוסלמי, העיר בגדאד, ובזאת שמו קץ לשושלת בית עבאס. אחרי בגדאד בא תורה של סוריה שתחת שלטון השושלת האיובית. כוחות מונגוליים, שכללו גם נוצרים ממדינות חסות או ממדינות שנכבשו על ידי המונגולים כדוגמת גאורגיה, ממלכת קיליקיה הארמנית ונסיכות אנטיוכיה, כבשו את העיר חלב, וב-1 במרץ 1260 גם את דמשק,[2][3][4][5] ובכך הביאו קץ גם לשושלת האיובית.
לאחר שהושמדו מרכזי כוח המוסלמיים של דמשק ובגדאד, הפכה קהיר שתחת שלטון הממלוכים למרכז הכוח המוסלמי. ייתכן שהמונגולים היו ממשיכים בהתקדמותם דרך ארץ ישראל לעבר מצרים, אך הם נאלצו לעצור את הפלישה בשל סכסוך פנימי בטורקסטן. הולגו נפרד עם רוב כוחותיו, כשהוא משאיר מאחוריו 10,000 פרשים מונגוליים בסוריה תחת פיקודו של קיטבוקה (אנ') (כיתבוגא), מצביא נוצרי נסטוריאני, על מנת לשלוט בשטחים שנכבשו.[6]
קיטבוקה המשיך במתקפה וכבש את בעלבכ, מבצר נמרוד ועג'לון,[7] ושלח חבורות פשיטה מונגוליות עמוק יותר לתוך ארץ ישראל, שהרחיקו עד אשקלון. את ירושלים, שאך בקושי שוקמה אחרי שננטשה והוחרבה לחלוטין 16 שנים לפני-כן על ידי האימפריה הח'ווארזמית, החריבו וכל תושביה היהודים ברחו או נפלו בחרב. ספרי הקודש הוברחו לשכם. הרמב"ן שהגיע לעיר שבע שנים לאחר המתקפה כתב: "רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלים חרבה מכל ערי יהודה, וארץ יהודה מן הגליל".[8] חיל מצב מונגולי בן כ-1,000 חיילים הוצב בעזה,[9][10][11] וחיל מצב נוסף הוצב בשכם.[12]
הולגו אף שלח מסר ללואי התשיעי מלך צרפת, באומרו ששחרר את ירושלים עבור הנוצרים. עם זאת, היסטוריונים בני זמננו נוטים להאמין שאף שירושלים הייתה מטרה לפשיטה מונגולית אחת בתקופה זו, היא לא נכבשה.[13][14]
תקרית צידון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'וליאן דה גרנייה (Julian de Grenier), צלבן שהיה נסיך צידון והבופור, שתואר על ידי בני זמנו כחסר אחריות וקל דעת, ניצל את ההזדמנות ב-1260 לפשוט על אזור הבקאע, שזמן קצר לפני כן נכבש על ידי המונגולים, על מנת לבזוז. כששלח מפקד המונגולים קיטבוקה את אחיינו יחד עם כוח קטן על מנת לקבל פיצויים, הם נפלו למארב ונטבחו על ידי ז'וליאן. קיטבוקה הגיב בכוח, פשט על העיר צידון, הרס את חומותיה וטבח בתושביה הנוצרים, אם כי המבצר של העיר החזיק כנראה מעמד.[13][15]
קרב עין ג'אלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב עין ג'אלות
לאחר שנסוגו מסוריה למצרים, ניהלו הממלוכים משא ומתן עם הפרנקים של ממלכת ירושלים שבירתה הייתה אז בעכו. הפרנקים החליטו לאמץ עמדה של נייטרליות פסיבית בין הממלוכים למונגולים, אף על פי שהממלוכים המוסלמים היו באופן מסורתי אויביהם של הצלבנים. נראה כי בתקופה ההיא, לאחר תקרית צידון, האמינו הפרנקים כי המונגולים מהווים איום גדול יותר עליהם מאשר המוסלמים. ההסכם איפשר לכוחות הממלוכים לעבור בשטחים שבשליטת הצלבנים בלא פגע, והם הצליחו לרכז צבא גדול על מנת להתעמת עם שרידי הצבא המונגולי בספטמבר 1260, בקרב עין ג'אלות (מעיין חרוד) שבעמק בית שאן. בקרב השיגו הממלוכים ניצחון מכריע שהיה בעל חשיבות רבה, משום שהיה זה הקרב הראשון שבו הובס הצבא המונגולי באופן מוחץ, והוא היווה, לפיכך, נקודת מפנה בהמשך ההתפשטות המונגולית. לאחר קרב זה, על אף שהמונגולים עתידים היו לנסות ולפלוש שוב לסוריה, הם לא הצליחו בכך עד לשנת 1300, שבה הם החזיקו בטריטוריה כבושה למשך מספר חודשים בלבד.
הפשיטות המונגוליות במהלך מסע הצלב התשיעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1269 החל הנסיך האנגלי אדוארד (לימים אדוארד הראשון, מלך אנגליה) במסע צלב משל עצמו, מסע הצלב התשיעי,[16] לאחר שהושפע מסיפורי הגבורה על דודו, ריצ'רד לב הארי, ולאחר שהשתתף במסע הצלב השמיני הכושל שארגן לואי התשיעי מלך צרפת לתוניסיה. מספר האבירים ונושאי הכלים שלהם, שליוו את אדוארד במסע הצלב היה קטן;[17][18][19] כ-230 איש, מתוך כוח שכלל קרוב לאלף לוחמים בסך הכל, שהובלו בשייטת של 13 ספינות.[18][19] רבים מחברי חיל המשלוח של אדוארד היו חברים וקרובי משפחה כולל אשתו, אלאונורה מקסטיליה, אחיו, אדמונד, ובן דודו הנרי מאלמיין (Henry of Almain).
כשהגיע אדוארד לעכו ב-9 במאי 1271 שלח מיד משלחת לשליט המונגולי אבאקה.[20] התוכנית של אדוארד הייתה להיעזר במונגולים על מנת לתקוף את השליט המוסלמי ביברס.[21] בראש המשלחת עמדו רג'ינלד ראסל, גודפרי ולס וג'ון פרקר.[22][23] אבאקה נענה בחיוב לבקשה של אדוארד במכתב שתאריכו 4 בספטמבר 1271. ההיסטוריונים רונסימן וגרוסה (Runciman and Grousset) מצטטים מתוך הכרוניקה הימי-ביניימית הכתובה צרפתית Estoire d'Eracles ("ההיסטוריה של הרקליוס"), שהיא המשך הכרוניקה הלטינית מן המאה ה-12 מאת ההיסטוריון ויליאם מצור:
באמצע חודש אוקטובר 1271 הגיעו הכוחות המונגולים שאדוארד ביקש את עזרתם לסוריה, והחריבו יישובים מחלב דרומה. אבאקה, שהיה עסוק בשל עימותים אחרים בטורקסטן, היה מסוגל לשגר רק כוח בן 10,000 פרשים מונגולים בפיקודו של סמאגר מצבא הכיבוש של אנטוליה הסלג'וקית, בתוספת כוחות עזר סלג'וקים,[26] אך הם גרמו לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית (שזכרה עדיין את המערכות הקודמות של קיטבוקה) דרומה עד קהיר.[22] המונגולים הביסו את הכוחות הטורקמנים שהגנו על חלב, וגרמו לבריחת חיל המצב הממלוכי שבעיר. הם המשיכו בהתקדמותם דרומה לעיירות מערת אל נומן (معرة النعمان) ואפמיאה.[26]
כשביברס יזם התקפת נגד ממצרים ב-12 בנובמבר, כבר נסוגו המונגולים מעבר לפרת, עקב חוסר יכולתם להתמודד עם כל הצבא הממלוכי.
המערכות המונגוליות של 1299–1300
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 1299 כבשו המונגלים תחת שלטונו של גזאן את חלב שבצפון סוריה, והביסו את הממלוכים בקרב ואדי אל-חאזנדר (הידוע גם כקרב השלישי של חומס). לאחר הניצחון נשלח חיל בפיקודו של מולאי, שרדף אחרי הכוחות הממלוכים הנסוגים עד עזה,[27] והניס אותם למצרים. רוב הכוח של גזאן הופנה כנגד דמשק, שנכנעה בין 30 בדצמבר 1299 ו-6 בינואר 1300, אם כי מצודת העיר עמדה במצור.[27][28] בפברואר הסיג גזאן את רוב כוחותיו, כנראה משום שסוסיו היו זקוקים למספוא. גזאן הבטיח לחזור בנובמבר על מנת לתקוף את מצרים.[29]
לפיכך הייתה תקופה בת ארבעה חודשים, מפברואר ועד מאי 1300, שהאילח'אן המונגולי היה השליט דה פקטו של ארץ הקודש.[30] הכוח שנותר מאחור, כ-10,000 פרשים בפיקודו של מולאי עסק בפשיטות ברחבי הארץ והגיע דרומה עד לעזה.[31] במרץ 1300 חזר מולאי לדמשק, וכמה ימים אחר כך חזר בעקבות צבאו של גזאן בחזרה מעבר לפרת.[32]
הממלוכים המצרים שבו והשתלטו על כל האזור במאי 1300,[33] בלא קרב.[34]
גורל ירושלים ב-1300
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקורות מימי הביניים יש דיווחים סותרים על היקף הפשיטות של 1299–1300, ואין הסכמה בין היסטוריונים מודרניים מהם המקורות האמינים יותר, ואילו מקורות מנסים לקשט את המציאות או שהם שקריים בעליל. גורל ירושלים בתקופה זו מהווה את סלע המחלוקת העיקרי, כשחלק מההיסטוריונים טוענים שהפשיטות המונגוליות חדרו לעיר, ואחרים הטוענים שהעיר לא הובאה כלל במצור ובוודאי שלא נכבשה.[35]
המחקר המצוטט ביותר בנושא הוא של ד"ר סילביה שיין (Sylvia Schein). במאמרה מ-1979 "Gesta Dei per Mongolos", היא מסכמת כי "שחרור הארץ הקדושה לכאורה לא קרה מעולם."[36] עם זאת, בספרה מ-1991 כוללת שיין הערת שוליים קצרה ובה כתבה כי "אוּשר" כיבוש ירושלים על ידי המונגולים משום שתועד כי הם פרקו את שער הזהב של כיפת הסלע והעבירו אותו לדמשק.[37] מידע זה מבוסס על דיווחו של הכומר האיטלקי בן המאה ה-14 ניקולו פוגיבונסי (Niccolo Poggibonsi), שבו הוא מתאר בפרוטרוט את הארכיטקטורה של ירושלים, ומזכיר את המעשה שעשו המונגולים בשער. מלומד אחר, דניס פרינגל (Denys Pringle), תיאר את הדיווח של פוגיבונסי שעל פיו המונגולים ניסו להרוס, לחפור מתחת, לשרוף או לסלק את השער, אך בלא הצלחה, וכשהממלוכים חזרו, הם בנו חומה לפני השער על מנת להסתירו.[38][39]
בספרו משנת 2007 "הטמפלרים" (Les Templiers) טוען אלן דמוּרְזֶ'ה (Alain Demurger) כי המונגולים כבשו את דמשק ואת ירושלים,[40] וכי מולאי המפקד על צבאו של גזאן התגורר בירושלים בין השנים 1299–1300.[41] לטענת פרדריק לואיסטו (Frédéric Luisetto), "כוחות מונגוליים חדרו לירושלים ולחברון וביצעו שם מעשי טבח רבים."[42] בספרו "הצלבנים ומדינות הצלבנים", עושה אנדרו ג'וטישקי (Andrew Jotischky) שימוש במאמר של שיין מ-1979 ובספרה מ-1991 על מנת לטעון כי "לאחר כיבוש קצר של ירושלים, שהיה בעיקר סמלי, נסוג גזאן לפרס."[43]
השמועות באירופה לגבי ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלא תלות באמת, ההתקדמות של המונגולים הובילה לשמועות חסרות שחר בתקופה זו באירופה, כאילו המונגולים כבשו את ירושלים והם מתכוונים להחזיר אותה לאירופאים. שמועות אלו, שהחלו סביב מרץ 1300, היו מבוססות ככל הנראה על דיווחים של סוחרים ונציאנים שזה עתה הגיעו מקפריסין.[44] הדיווחים כללו תיאורים מדויקים פחות או יותר על ההצלחות המונגוליות בסוריה, אך אז נוספה להם ההשערה שבינתיים המונגולים קרוב לוודאי כבר כבשו את ארץ ישראל. על בסיס השערה זו החלו השמועות להתנפח, אם בשל הרצון העז להאמין או בשל האווירה שנוצרה בקהל הגדול שהתאסף ברומא לרגל חגיגות שנת היובל הנוצרית הראשונה (החלו ב-22 בפברואר 1300), שעודדה אמונה באגדות אורבניות. השמועות החלו לטעון (בטעות) כי המונגולים כבשו את מצרים, וכי גזאן המונגולי מינה את אחיו למלך שם, וכי המונגולים מתכוונים להמשיך במסע ולכבוש את ברבריה ותוניסיה. על פי השמועות, שחרר גזאן את הנוצרים השבויים בדמשק ובמצרים, וחלק משבויים אלו עושה את דרכו לקפריסין.[45]
בהגיע אפריל 1300 שלח האפיפיור בוניפקיוס השמיני מכתב שבו הודיע על "חדשות כבירות משמחות שיש לחגוג אותן בשמחה מיוחדת"[46] – שגזאן המונגולי כבש את ארץ הקודש והציע להעבירה לנוצרים. כחלק מחגיגות שנת היובל של שנת 1300 ברומא, הורה האפיפיור לתהלוכות "לחגוג את החזרת ארץ הקודש", ומעבר לכך הוא עודד את כולם לעקור אל השטח שזה עתה הוחזר.[46] אדוארד הראשון, מלך אנגליה נתבקש לעודד את נתיניו לצאת אף הם על מנת לבקר את המקומות הקדושים. האפיפיור בוניפקיוס השמיני גם התייחס להחזרת הארץ הקדושה על ידי המונגולים בבולה שלו Ausculta fili.
בקיץ של שנת היובל (1300) קיבל האפיפיור בוניפקיוס השמיני כתריסר שגרירים שהגיעו ממלכים ונסיכים שונים. אחת מהקבוצות הייתה של 100 מונגולים, בראשות גואיסקארד בוסטרי (Guiscard Bustari), איש פירנצה, שהיה השגריר מטעם האילח'אן. משלחת השגרירים, המוזכרת פעמים רבות במקורות מאותה תקופה, השתתפה בחגיגות שנת היובל.[45] לכאורה היה שגריר זה האדם שמונה על ידי גזאן לפקח על יסודה מחדש של ממלכת הפרנקים בשטחים שגזאן היה עתיד להחזיר לידיהם. לזמן קצר הייתה שמחה רבה בחצר האפיפיורית, אך במהרה קיבל האפיפיור את הידיעות על מצב הדברים בסוריה לאשורם, שלפיהם גזאן הסיג את רוב כוחותיו בפברואר 1300, ושהממלוכים השתלטו על השטח מחדש במאי.[45] אבל השמועות התמידו לפחות עד ספטמבר 1300.[47]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קונסטנטין ב' לרנר ומיכאל טשרנין, ידיעות על תולדות ירושלים בכתבי-יד גרוזיניים עתיקים, קתדרה 112, יוני 2004, עמ' 54-45
- אורי קציר, מונגולים בעיר הקודש, אוקטובר 2011
- סילביה שיין, ה'ריקונקוויסטה' הנוצרית של ארץ-ישראל בידי המונגולים (1300) קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה. חוברת 11 (ניסן תשל"ט / אפריל 1979), עמ' 141-152 (12 עמודים)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Amitai, Mongol Raids, pp. 247-248
- ^ Saudi Aramco World "The Battle of Ain Jalut"
- ^ Grousset, p. 581
- ^ "On 1 March Kitbuqa entered Damascus at the head of a Mongol army. With him were the King of Armenia and the Prince of Antioch. The citizens of the ancient capital of the Caliphate saw for the first time for six centuries three Christian potentates ride in triumph through their streets", Runciman, p.307
- ^ "The king of Armenia and the Prince of Antioch went to the army of the Tatars, and they all went off to take Damascus".Gestes des Chiprois, Le Templier de Tyr. "Le roy d'Arménie et le Prince d'Antioche alèrent en l'ost des Tatars et furent à prendre Damas". Quoted in "Histoire des Croisades III", Rene Grousset, p586
- ^ Runciman, p.310
- ^ Amitai-Preiss, p. 32.
- ^ תולדות ישראל, חלק שנים-עשר / זאב יעבץ
- ^ Jean Richard, p.428
- ^ Amin Maalouf, p.264
- ^ Tyerman, p.806
- ^ Amin Maalouf, p.262
- ^ 1 2 Runciman, p. 308
- ^ "Hulegu informed Louis IX that he had handed over the Holy City to the Franks already, during the brief Mongol occupation in 1260 (although, as we have seen, this is nowhere indicated in any of the Muslim sources, still less in the Frankish appeals for help to the West), and the claim was reiterated in 1274 by Abaqa's envoys.", Jackson, p.174
- ^ "It happened that some men from Sidon and Belfort gathered together, went to the Saracens' villages and fields, looted them, killed many Saracens and took others into captivity together with a great deal of livestock. A certain nephew of Kit-Bugha who resided there, taking along but few cavalry, pursued the Christians who had done these things to tell them on his uncle's behalf to leave the booty. But some of the Christians attacked and killed him and some other Tartars. When Kit-Bugha learned of this, he immediately took the city of the Sidon and destroyed most of the walls [and killed as many Christians as he found. But the people of Sidon fled to an island, and only a few were slain. oe43]. Thereafter the Tartars no longer trusted the Christians, nor the Christians the Tartars." Fleur des Histoires d'Orient, Chap. 30
- ^ Hindley, pp. 205-206
- ^ Nicolle, p. 47
- ^ 1 2 Tyerman, p. 818
- ^ 1 2 Grousset, p.656
- ^ "When he disembarked in Acre, Edward immediately sent envoys to Abagha (…) As he (Abagha) could not commit himself to the offensive, he ordered the Mongol forces stationned in Turkey under Samaghar to attack Syria in order to relieve the Crusaders" Jean Richard, p.446
- ^ "Edward was horrified at the state of affairs in Outremer. He knew that his own army was small, but he hoped to unite the Christians of the East into a formidable body and then to use the help of the Mongols in making an effective attack on Baibars", Runciman, p.335
- ^ 1 2 Grousset, p.653.
- ^ Runciman, p.336
- ^ "Et revindrent en Acre li message que mi sire Odouart et la Crestiente avoient envoies as Tartars por querre secors; et firent si bien la besoigne quil amenerent les Tartars et corurent toute la terre dantioche et de Halape de Haman et de La Chamele jusques a Cesaire la Grant. Et tuerent ce quil trouverent de Sarrazins", Estoire d'Eracles, Chap XIV
- ^ Quoted in Grousset, p.653
- ^ 1 2 3 Runciman, p.336
- ^ 1 2 Demurger, pp. 142-143 "The Mongols pursued the retreating troops towards the south, but stopped at the level of Gaza".
- ^ Runciman, p.439
- ^ Demurger, p. 99
- ^ "For a brief period, some four months in all, the Mongol Il-Khan was de facto the lord of the Holy Land", Schein, p. 810
- ^ "Meanwhile the Mongol and Armenian troops raided the country as far south as Gaza." Schein, 1979, p. 810
- ^ Amitai, p. 247
- ^ Schein, 1979, p. 810
- ^ Amitai, p. 248
- ^ Phillips, p. 128. ""Disillusionment came swiftly. Jerusalem had not been taken or even besieged; Ghazan evacuated Syria within a few weeks of its conquest probably because his horses were short of fodder. He attacked it again in 1301, and planned further campaigns for the next two years, but achieved nothing. His bitterness at the failure of the European powers to provide the military assistance he had asked for expressed itself in 1303 in yet another embassy to Philip IV and Edward I, to which Edward replied tactfully that he and Philip had been at war and could not send help."
- ^ Schein, 1979, p. 805
- ^ "The conquest of Jerusalem by the Mongols was confirmed by Niccolo of Poggibonsi who noted (Libro d'Oltramare 1346-1350, ed. P. B. Bagatti (Jerusalem 1945), 53, 92) that the Mongols removed a gate from the Dome of the Rock and had it transferred to Damascus. Schein, 1991, p. 163
- ^ Denys Pringle, 1993, The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem, p.106
- ^ Pringle, p.106
- ^ "In December 1299, he (Ghazan) vanquished the Mamluks at the Second Battle of Homs and captured Damascus, and even Jerusalem", Demurger, Les Templiers, 2007, p.84
- ^ "Mulay, a Mongol general who was effectively present in Jerusalem in 1299-1300", Demurger, Les Templiers, 2007, p. 84
- ^ Frédéric Luisetto, p.205-206 "Troops penetrated in Jerusalem and Hebron where they committed many massacres (...) In Hebron, a cross was even raised on top of the mosque of Abraham", also p.208 "We have knowledge of the violences perpetrated in Jerusalem and Damas"
- ^ Jotischky, The Crusaders and the Crusader States, p. 249
- ^ "The earliest letter was dated 19 March 1300 and addressed to Boniface VIII. Its contents suggest that it was probably written by the Doge Pietro Gradenigo (1289-1311). - Schein, 1979, p. 814
- ^ 1 2 3 Schein, p. 815
- ^ 1 2 Riley-Smith
- ^ Schein, p. 805
