הקלאסיקה של המסמכים

הקלאסיקה של המסמכים (בסינית מסורתית: 書經; בסינית מפושטת: 书经; בפין-יין: shū jīng, שׁוּ גִ'ינְג), הידועה במערב גם בשמות "הקלאסיקה של ההיסטוריה" ו"ספר המסמכים", ובסינית גם בשמות "הכתובים הנערצים" או סתם "הכתובים" (書), היא אחת מחמש הקלאסיקות של הספרות הסינית. זהו אוסף של טקסטים רטוריים המיוחסים לדמויות מפתח מסין הקדומה, ושימשו כבסיס לפילוסופיה הפוליטית הסינית במשך יותר מאלפיים שנים.

הקלאסיקה של המסמכים גם שימשה נושא לאחת מהמחלוקות הספרותיות העתיקות ביותר בסין, בין תומכיהן של שתי גרסאות של הטקסט: גרסת "הטקסט החדש" וגרסת "הטקסט הישן".

היסטוריה טקסטואלית

ההיסטוריה של הקלאסיקה של המסמכים, על גרסאותיה השונות, מורכבת במיוחד, ונתונה למחלוקות ספרותיות ופילוסופיות מזה אלפי שנים.

התייחסויות מוקדמות

על פי מסורות מאוחרות, הקלאסיקה של המסמכים נערכה בידי קונפוציוס (551–479 לפנה"ס) כלקט מתוך מבחר גדול בהרבה של מסמכים, כאשר חלק מהמסמכים שלא נכללו ביצירה הוכנסו ל"ספר ג'ואו החסוי". ועם זאת, ההיסטוריה הקדומה של שתי היצירות הללו אינה ברורה. החל מקונפוציוס השתמשו מלומדים בקלאסיקה של המסמכים כדי להדגים עקרונות כלליים, אם כי נראה שהסתמכו על כמה גרסאות שונות של היצירה.

במאמרות מופיעות שש ציטטות של "הכתובים"^[1] ללא ציון שמו המלא. על אף שקונפוציוס התייחס בהן אל הקיסרים הטרום-שושלתיים יָאו ושׁוּן, ולדמויות משושלות שְׂיָה ושָׁאנְג, הוא גם התלונן על חוסר בתיעוד מתקופות שקדמו לשושלת ג'וֹאוּ. בספריהם של מנציוס ומו דזה ובדְזְווֹ גְ'ווָאן מן המאות 4–5 לספירה מופיעה כמות גדולה יותר של ציטטות מן הקלאסיקה של המסמכים, חלקן עם הכותרות מן המקור. יוצרים אלו העדיפו מסמכים שנוגעים ליָאו, שׁוּן ושושלת שְׂיָה, מהסוג שכיום משייכים את יצירתו לתקופתם של אותם הוגים, תקופת המדינות הלוחמות. הפרקים שכיום נחשבים העתיקים ביותר, וברובם מתייחסים לשושלת ג'וֹאוּ המערבית, לא קיבלו כמעט תשומת לב בקרב ההוגים של תקופת המדינות הלוחמות, אולי בגלל הקושי שבשפתם המיושנת או בשל השקפות העולם הפחות מוכרות שהציגו. פחות מחצי מן המקטעים המצוטטים בידי ההוגים הללו נמצאים גם בגרסת "הקלאסיקה של המסמכים" שהגיעה לימינו. על אף שציטטו מן הקלאסיקה של המסמכים, יוצרים כמנציוס ושו'ן דזה סירבו להכיר בה במלואה כאותנטית. גישתם מנוגדת להערצה שהופגנה כלפי הכתובים בתקופת שושלת האן, אשר ייחסו את עריכתה לקונפוציוס.

בתקופת שושלת האן

הקיסר וו מהאן הוא שהפך את הגדרת חמש הקלאסיקות, וביניהן הקלאסיקה של המסמכים, להגדרה ממלכתית, והוסיף להן את התואר "קלאסיקות". גם המושג "הכתובים הנערצים" שימש בתקופת שושלת האן. מאחר שרוב המלומדים של שושלת האן התעלמו מגרסת "הטקסט הישן", הייתה זו גרסת "הטקסט החדש" שנחשבה לרשמית, ואף קלאסיקות האבן של שִׂיפִּינְג שנחקקו מחוץ לאקדמיה הקיסרית בשנים 175-183, כללו את גרסת "הטקסט החדש" של הקלאסיקה של המסמכים. התעלמות זו מן "הטקסט הישן" הביאה לבסוף להיעלמותו בסוף תקופת שושלת האן.

מחלוקת הטקסט הישן והטקסט החדש

באירוע שריפת הספרים בידי הקיסר הראשון הושמדו כל העותקים של הקלאסיקה של המסמכים שהקיסר הצליח לשים את ידו עליהם, מלבד העותקים שאוחסנו בספריית הקיסר. "הטקסט הישן" ו"הטקסט החדש" שניהם תוצאה של שחזור או שימור טקסטים מלפני אירוע שריפת הספרים.

הטקסט החדש

יותר מ-35 שנים לאחר שריפת הספרים, כאשר השושלת הבאה, שושלת האן, ניסתה לשחזר את הקלאסיקה של המסמכים, היה המלומד פֿוּ שֶׁנְג היחיד שהצליח לשחזר אותה, על פי חלק מהגרסאות מעותק שהחביא בקיר ביתו, ועל פי גרסאות אחרות, מזכרונו. זוהי גרסת "הטקסט החדש". שם זה ניתן לה משום שהייתה כתובה בכתב הכוהני שהיה נהוג משושלת האן והלאה, ואפילו משמש כיום כגופן לסינית מודרנית.

בגרסת "הטקסט החדש" היו במקור 29 פרקים, אולם הפרק "הנאום הגדול" אבד במהרה, והוחלף בגרסה חדשה. מספר הפרקים הורחב ל-33 במאה הראשונה לספירה, כאשר דוּ לִין חילק כמה מן הפרקים.

הטקסט הישן

גרסת "הטקסט הישן", לפי העדויות, התגלתה בקיר הבית של משפחתו של קונפוציוס בצ'וּפֿוּ בשנת 18 לפנה"ס, כאשר נסיך מקומי הרס את הבית כדי להרחיב את ארמונו. גרסה זו הייתה כתובה בכתב החותם, הכתב העתיק והמסולסל של השפה הסינית שאפיין את תקופת טרום שושלת צ'ין, ולפיכך נקראה "הטקסט הישן". על פי ספר האן בגרסה זו נכללו הפרקים המצויים ב"טקסט החדש" ו-16 פרקים נוספים. קוֹנְג אָנְגְווֹ, מצאצאיו של קונפוציוס, כתב פרשנות לגרסה זו בסוף המאה השנייה לפנה"ס אשר אבדה בסוף ימי שושלת האן, ועמה אבדה גם גרסת "הטקסט הישן".

ישנו גם רישום של גרסת "הטקסט הישן" עם מאה פרקים, שרבים מהם מוזכרים ברשומות ההיסטוריון, אך ללא ציטוטים.

הופעתו מחדש של הטקסט הישן

במאה הרביעית, תקופת שושלת ג'ין המזרחית, הגיש המלומד מֵיי דְזֶה לקיסר עותק של גרסת "הטקסט הישן" ובה, מעבר ל-33 הפרקים המוכרים, גם 25 פרקים שאינם מופיעים ב"טקסט החדש" והקדמה ופרשנות של קונג אנגוו, בטענה כי מצא את הטקסט האבוד. מאז נחשבה זו לגרסת "הטקסט הישן" המקובלת. במהלך השנים, גרסת "הטקסט הישן" שנמצאה מחדש הפכה למקובלת יותר מגרסת "הטקסט החדש", עד שמעמדה התקבע במהדורה קיסרית של הפרשנות "משמעות נכונה לכתובים הנערצים" (尚書正義) בשנת 653, בתחילת שושלת טאנג. גרסה זו הונצחה ב"קלאסיקות האבן של קָאיְצֶ'נְג" בשנים 833-837.

ערעור אמינותו של הטקסט הישן של מיי דזה

לאחר שהמלומד ווּ יוּ' (吳棫) מתקופת שושלת סונג ערער את אמינות הפרקים הייחודיים בגרסת הטקסט הישן של מיי דזה (אלו שאינם מופיעים גם בגרסת הטקסט החדש), העלו מלומדים עוד ועוד תהיות בנוגע אליהם.

במאה ה-16 פרסם מֵיי ג'וֹאוּ (梅鷟) טיעון מפורט על פיו הפרקים הייחודיים, כולל הטענה שההקדמה והפרשנות זויפו במאה ה-3 תוך גנבת חומר ממקורות היסטוריים כגון ה"דְזְווֹ גְ'ווָאן" ו"רשומות ההיסטוריון". המאמר זיהה את המקורות המדויקים מהם הועתקו טקסטים, ואף הגדיל להציע כי הזייפן היה הרופא חְוָאנְגְפֿוּ מִי (皇甫謐).

גרסת הטקסט הישן של מֵיי דְזֶה החזיקה בעמדת עליונות עד סוף המאה ה-17, בתקופת שושלת צ'ינג. אז נפוץ כתב יד שלא פורסם מעולם של המלומד יֵן זְ'ווֹצ'וּ' (阎若璩), בשם "מחקר בטקסט הישן של הכתובים הנערצים" (尚書古文疏證), ובו ראיות ששכנעו את רוב המלומדים כי הפרקים הייחודיים ל"טקסט הישן" שהציג מֵיי דְזֶה הם זיוף מהמאות ה-3 וה- 4.

תגליות בתקופה המודרנית

בשנת 1993 נחשפו בגִ'ינְגְמֶן שבמחוז חוביי מצבורים של טקסטים עתיקים על גבי ספרי במבוק, בתוך קברים ממדינת צ'וּ. ספרים אלו מתוארכים לסוף תקופת המדינות הלוחמות, בסביבות 300 לפנה"ס, ולפיכך קדמו למאורע שריפת הספרים. פיסות הבמבוק של צ'ו מגְווֹדְייֵן והקובץ של מוזיאון שאנגחאי כוללים ציטוטים מפסקאות של הקלאסיקה של המסמכים אשר לא היו ידועות עד כה.

פיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה שנמסרו לחוקרים באוניברסיטת צִ'ינְגְחְווָה ב-2008 כוללות את הפרק "תיבת הזהב" (金滕) בתצורה כמעט זהה לזו המופיעה ב"טקסט החדש", וכמה פרקים נוספים שאינם מופיעים בגרסה המוכרת כיום. שניים מאותם פרקים נוספים, "יש סגולה אחת לכל" (咸有一德) ו"הענקת תואר ליְוֵּ'ה" (說命), מוכרים מגרסת הטקסט הישן בלבד, אולם בגרסת הטקסט הישן התוכן שלהם שונה לחלוטין מזה המופיע בפיסות הבמבוק העתיקות. בכך מאשרת התגלית הארכאולוגית כי הפרקים הייחודיים של ה"טקסט הישן" של מֵיי דְזֶה הם זיוף^[2]. בכרך 9 של הטקסטים של פיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה, כפי שפורסם בנובמבר 2018, נחשף כי גם הפרק "הציווים של גְ'יונְג" (冏命) זוייף בגרסת הטקסט הישן, ותוכנו המקורי היה שונה מזה המוכר כיום.^[3]

תוכן ותיארוך

הפרקים מקובצים לארבעה חלקים המייצגים תקופות שונות: שלטונו האגדי-למחצה של יו' הגדול, שושלת שְׂיָה, שושלת שָׁאנְג ושושלת ג'וֹאוּ. החלק על שושלת ג'וֹאוּ ממלא יותר ממחצית מהספר. חלק מפרקי הטקסט החדש הם בין הדוגמאות הקדומות ביותר לפרוזה סינית, והם מתעדים נאומים משנותיה הראשונות של שושלת ג'וֹאוּ בסוף המאה ה-11 לפנה"ס. למרות ששלושת החלקים האחרים מתיימרים לתעד חומר מוקדם יותר, מאמינים רוב החוקרים כי אפילו פרקי הטקסט החדש בחלקים הללו חוברו מאוחר יותר מאלו שבחלק על שושלת ג'וֹאוּ, כאשר הפרקים שמיוחסים לתקופות הקדומות ביותר מתוארכים למעשה למאות השלישית והרביעית לפני הספירה.

מבנה הפרקים

מלבד מספר פרקים מאוחרים, הפרקים מתעדים נאומים רשמיים של מלכים או דמויות חשובות אחרות. רוב הנאומים נחלקים לחמישה סוגים, כפי שניתן להבין גם מכותרתם:

התייעצויות (謨 mó) בין המלך לשריו. (שני פרקים)
הנחיית (訓 xùn) המלך על ידי השרים. (פרק אחד)
הכרזות (誥 gào) של המלך לאנשיו. (שמונה פרקים)
נאומים (誓 shì) של השליט באירוע לחימה. (שישה פרקים)
ציוויים (命 mìng) של המלך לכפוף נקודתי. (שבעה פרקים)

במסורת הסינית הקלאסית מופיע סוג נוסף של מסמך: "קאנון" (dian 典).

סוּ שְׁה (1037-1101) הצליח לבודד שמונה הכרזות משושלת ג'ואו הקדומה אל אנשי שאנג, אולם שלושה מתוך שמות הפרקים שציין אינם מוכרים מן הטקסט שהגיע לימינו.

צֶ'ן מֶנְגְגְ'יָה (1911-1966) מציין כי הכרזות וציוויים נבדלות רק בכך שציוויים בדרך כלל כוללים הענקת חפצים יקרי ערך, אדמות או משרתים לממוענים.

במקרים רבים נאומים פותחים בביטוי "לכאורה אמר המלך" (王若曰), אשר מופיע גם בכתובות ברונזה מתקופת שושלת ג'ואו המערבית, אולם לא נמצאים בטקסטים עתיקים אחרים שהגיעו לימינו. חוקרים רואים בכך סימן למקורם של המסמכים בתסריטי נאום אשר נועדו להיקרא על ידי פקיד בשם המלך.

הסידור המסורתי של הפרקים

הפרקים ביצירה מקובצים בארבעה חלקים:

יו' הגדול
שושלת שְׂיָה
שושלת שָׁאנְג
שושלת ג'וֹאוּ

שני החלקים הראשונים מכילים שני פרקים כל אחד בגרסת הטקסט החדש, ועל אף שהם מתיימרים לתעד את החומר הקדום ביותר ביצירה, החל מהאלף ה2 לפנה"ס, מאמינים רוב החוקרים כי הם נכתבו במהלך תקופת המדינות הלוחמות.

החלק על שושלת שאנג מכיל חמישה פרקים. השניים הראשונים מביניהם: "נאומו של המלך טָאנְג" ופָּאן גֶנְג מתארים את כיבוש שיה בידי שאנג ואת ההגירה של ההנהגה שלהם לבירה חדשה (שכיום מזוהה באָן-יָאנְג).

מרבית החלק על שושלת ג'ואו עוסק בשלטונו של המלך צֶ'נְג מג'ואו (שלט 1040-1006 לפנה"ס) ובדודיו, הדוכס מג'ואו והדוכס משָׁאו. ארבעת הפרקים האחרונים בגרסת הטקסט החדש מתייחסים לתקופות מאוחרות יותר בג'ואו המערבית ובראשית תקופת האביבים והסתוים.

פרקי "הקלאסיקה של המסמכים"
חלק	פרק ב"טקסט החדש"	פרק בחלוקה המסורתית של "הטקסט הישן"	כותרת
虞書 הכתובים של יוּ'	1	1	堯典	Yáo diǎn	הקאנון של יָאו
	1	2	舜典	Shùn diǎn	הקאנון של שׁוּן
		3	大禹謨	Dà Yǔ mó	ההתייעצויות של יוּ' הגדול
	2	4	皋陶謨	Gāo Yáo mó	ההתייעצויות של גָאו יָאו
	2	5	益稷	Yì jì	יִי וגִ'י
夏書 הכתובים של שְׂיָה	3	6	禹貢	Yǔ gòng	התשורות של יו'
	4	7	甘誓	Gān shì	הנאום בגָאן
		8	五子之歌	Wǔ zǐ zhī gē	שירי חמשת הבנים
		9	胤征	Yìn zhēng	מסע ענישה להמלך ג'ונְגְקָאנְג מיִין
商書 הכתובים של שָׁאנְג	5	10	湯誓	Tāng shì	נאומו של טָאנְג
		11	仲虺之誥	Zhònghuī zhī gào	ההכרזה של ג'ונְגְחְווֵי
		12	湯誥	Tāng gào	ההכרזה של טָאנְג
		13	伊訓	Yī xùn	ההנחיות של יִי
		14–16	太甲	Tài jiǎ	השבועה הגדולה חלקים 1,2,3
		17	咸有一德	Xián yǒu yī dé	הסגולה נמצאת בכל
	6	18–20	盤庚	Pán Gēng	פָּאן גֶנְג חלקים 1,2,3
		21–23	說命	Yuè mìng	הציוויים של יְוֵּ'ה, חלקים 1,2,3
	7	24	高宗肜日	Gāozōng róng rì	יום הקורבן המשלים של המלך גָאודְזונְג
	8	25	西伯戡黎	Xībó kān lí	הכיבוש של רוזן המערב את מדינת לִי
	9	26	微子	Wēizǐ	וֵיי דְזְה
周書 הכתובים של ג'וֹאוּ		27–29	泰誓	Tài shì	הנאום הגדול, חלקם 1,2,3
	10	30	牧誓	Mù shì	הנאום במוּ
		31	武成	Wǔ chéng	סיום המלחמה
	11	32	洪範	Hóng fàn	התוכנית הגדולה
		33	旅獒	Lǚ áo	כלבי הציד של לוּ'
	12	34	金滕	Jīn téng	תיבת הזהב
	13	35	大誥	Dà gào	ההכרזה הגדולה
		36	微子之命	Wēizǐ zhī mìng	הציוויים של וֵיידְזְה
	14	37	康誥	Kāng gào	ההכרזה של קָאנְג
	15	38	酒誥	Jiǔ gào	ההכרזה על היין
	16	39	梓材	Zǐ cái	בולי עץ קטאלפה
	17	40	召誥	Shào gào	ההכרזה של הדוכס משָׁאו
	18	41	洛誥	Luò gào	הכרזת לְווֹ
	19	42	多士	Duō shì	קצינים רבים
	20	43	無逸	Wú yì	נגד נוחות מפוארת
	21	44	君奭	Jūn shì	אדון שְׁה
		45	蔡仲之命	Cài Zhòng zhī mìng	הציוויים של צָאי ג'ונְג
	22	46	多方	Duō fāng	מקומות רבים
	23	47	立政	Lì zhèng	הקמת ממשל
		48	周官	Zhōu guān	הפקידים של ג'ואו
		49	君陳	Jūn chén	אדון צֶ'ן
	24	50	顧命	Gù mìng	הציוויים של הצוואה
	24	51	康王之誥	Kāng wáng zhī gào	ההכרזה של המלך קָאנְג
		52	畢命	Bì mìng	הציוויים של בִּי
		53	君牙	Jūn Yá	אדון יָה
		54	冏命	Jiǒng mìng	הציווים של גְ'יונְג
	25	55	呂刑	Lǚ xíng	העונשים של לוּ'
	26	56	文侯之命	Wén hóu zhī mìng	הציוויים של המרקיז וֶן
	27	57	費誓	Fèi shì	נאום פֵיי
	28	58	秦誓	Qín shì	נאום צִ'ין

תיארוך הפרקים בטקסט החדש

כפי הנראה לא כל פרקי הטקסט החדש נכתבו באותה תקופה בה אירעו האירועים שהם מתעדים. הפרקים עוסקים בתקופות שמן הקיסרים יאו ושון ועד תחילת תקופת האביבים והסתוים, כאשר שישה מן הפרקים עוסקים בדמויות שקדמו לעדויות הראשונות שיש בידינו על כתב בסין, הלא הן עצמות הניחוש של שלהי תקופת שאנג. ומעבר לכך, הפרקים העוסקים בתקופות הקדומות ביותר, הם הקרובים יותר בשפתם ליצירות קלאסיות מימי המדינות הלוחמות.

חמש ההכרזות של ג'ואו מציגות את השפה המיושנת ביותר, ודומות מאוד גם בדקדוק וגם באוצר המילים לכתובות שנמצאו על כלי ברונזה מתקופת שושלת ג'ואו. ביחד עם פרקים קשורים כגון "אדון שְׁה" ו"הציוויים של הצוואה", מחשיבים רוב החוקרים את הצוואות לתיעוד נאומים של המלך צֶ'נְג מג'וֹאוּ, כמו גם אלו של הדוכס מג'ואו והדוכס משָׁאו, דודיו של המלך צֶ'נְג, שהיו שניהם דמויות מפתח בתקופת שלטונו במאה ה11 לפנה"ס. פרקים אלו מספקים הצצה אל הפוליטיקה והאידאולוגיות של התקופה, כולל תאוריית מנדט השמים המסבירה כיצד שתי השושלות הקודמות, שְׂיָה ושָׁאנְג החלו כמופתיות אך הוחלפו בשושלת אחרת משהפכו לבלתי ראויות, ומקנה לגיטימציה שלטונית לשושלת ג'ואו. הפרקים "בולי עץ הקטאלפה", "פקידים רבים", "נגד נוחות מפוארת" ו"מקומות רבים" נחשבים כמאוחרים יותר, ומתוארכים לשלהי תקופת ג'ואו המערבית. מיעוט מקרב החוקרים טוען כי כל הפרקים הללו הם תוצרים של מסורת מנציחה בשלהי תקופת ג'ואו המערבית או בתחילת תקופת האביבים והסתוים, על בסיס ההבדלים הלשוניים בין ההכרזות לבין כלי הברונזה.

הפרקים העוסקים בסוף תקופת שאנג ובמעבר משאנג לג'ואו משתמשים בשפה פחות מיושנת. ונראה כי כותביהם בתקופת האביבים והסתוים, תקופה של עניין מחודש בפוליטיקה ובנפילת שושלות, בנו אותם בתבנית הנאומים של תקופת שושלת ג'ואו. גם הפרקים המאוחרים יותר של תקופת שושלת ג'ואו מיוחסים לתקופה זו. לשונו של הפרק "פָּאן גֶנְג" (שחולק מאוחר יותר לשלושה חלקים) היא כפי הנראה בחצי הדרך בין השפה העתיקה של מסמכי ג'ואו המערבית לשפה של האביבים והסתוים. פרק זה הוא הנאום הארוך ביותר בקלאסיקה של המסמכים, והוא יוצא דופן בשימוש הנרחב שהוא עושה באנלוגיות.

לשונם של הפרקים העוסקים בקיסרים האגדיים, בשושלת שְׂיָה ובמעבר משְׂיָה לשָׁאנְג דומה מאוד לזו של קלאסיקות כגון המנציוס, מן המאה הרביעית לפנה"ס. הפרקים הללו מציגים דמויות שליטים לאחר אידיאליזציה, והעיסוק בפוליטיקה שמאפיין פרקים קדומים יותר הופך משני לעיסוק בתאוריות מוסריות וקוסמולוגיות, ונראה מדובר בתומכים של האסכולות הפילוסופיות של סוף תקופת המדינות הלוחמות. ייתכן שכמה מן הפרקים, ובעיקר "התשורות של יו'", נוצרו אף יותר מאוחר, בתקופת שושלת צ'ין.

השפעה במערב

כאשר הספר, ביחד עם קלאסיקות אחרות, תורגם לראשונה ללטינית בידי מתרגמים ישועים, הם קראו לקלאסיקה של המסמכים "ספר מלכים", כהתייחסות לספר מלכים בתנ"ך. הם ראו בשָׁאנְג דִי, "האל העליון" של שושלת שאנג, מקביל של האל בנצרות, והשתמשו בפסקאות מן הקלאסיקה של המסמכים בפרשנויות שלהם ליצירות אחרות.^[4]

תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, ואמריקאים בני זמנו כגון בנג'מין פרנקלין הכירו את הקלאסיקות הסיניות ורחשו להן הערכה, בעיקר על בסיס קשריהם עם הפיזיוקרטים הצרפתים בתקופת מגוריהם בצרפת.^[5] הייתה אף מלומדת אמריקאית שטענה כי המבנה של "ההכרזה הגדולה" דומה לזה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית, וציינה שלא מן הנמנע כי ג'פרסון קרא את תרגומו של גאוביל לקלאסיקה והושפע ממנו, אף אין כל הוכחה להשפעה כזו, או אף יכולת להוכיח אותה.^[6]

תרגומים

אנגלית

Legge, James (1865). The Chinese Classics, Vol. 3, The Shoo King, or the Book of Historical Documents (London: Frowde).
Karlgren, Bernhard (1948). "Glosses on the Book of Documents", Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities, 20/21: 39-315.
Karlgren, Bernhard (1950). "The Book of Documents", Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities, 22: 1–81.
Waltham, Clae (1971). Shu Ching: Book of History. A Modernized Edition of the Translation of James Legge (Chicago: Regnery).
Palmer, Martin (2014). Confucius: The Most Venerable Book (Shang Shu) (London: Penguin).

עברית

הספר מעולם לא תורגם לעברית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקלאסיקה של המסמכים בוויקישיתוף

הקלאסיקה של המסמכים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך מכיל כתב מזרח-אסייתי. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן סיני במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.

^ 書, "הכתובים" או "הספר" או "המסמכים" הוא קיצור ידוע לשמה של "הקלאסיקה של המסמכים"
^ "First Research Results on Warring States Bamboo Strips Collected by Tsinghua University Released". Tsinghua University News. Tsinghua University. 26 במאי 2011. אורכב מ-המקור ב-2011-07-25. {{cite web}}: (עזרה)
^ http://www.xinhuanet.com/local/2018-11/18/c_1123729605.htm
^ Meynard, Thierry (2015). The Jesuit Reading of Confucius : The First Complete Translation of the Lunyu (1687) Published in the West. Leiden; Boston: Brill. ISBN 9789004289772.
^ Aldridge, Alfred Owen (1993). The Dragon and the Eagle: The Presence of China in the American Enlightenment. Detroit: Wayne State University Press. ISBN 081432455X., p. 95-97.
^ Sarah Schneewind, "Thomas Jefferson's Declaration of Independence and King Wu's First Great Pronouncement," Journal of American-East Asian Relations 19.1(2012): 75-91.

[1] 書, "הכתובים" או "הספר" או "המסמכים" הוא קיצור ידוע לשמה של "הקלאסיקה של המסמכים"

[2] "First Research Results on Warring States Bamboo Strips Collected by Tsinghua University Released". Tsinghua University News. Tsinghua University. 26 במאי 2011. אורכב מ-המקור ב-2011-07-25. {{cite web}}: (עזרה)

[3] ttp://www.xinhuanet.com/local/2018-11/18/c_1123729605.htm

[4] Meynard, Thierry (2015). The Jesuit Reading of Confucius : The First Complete Translation of the Lunyu (1687) Published in the West. Leiden; Boston: Brill. ISBN 9789004289772.

[5] Aldridge, Alfred Owen (1993). The Dragon and the Eagle: The Presence of China in the American Enlightenment. Detroit: Wayne State University Press. ISBN 081432455X., p. 95-97.

[6] Sarah Schneewind, "Thomas Jefferson's Declaration of Independence and King Wu's First Great Pronouncement," Journal of American-East Asian Relations 19.1(2012): 75-91.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]