הרס יצירתי

הרס יצירתי הוא מונח מתחום הכלכלה המתייחס לתהליך של חדשנות במוצרים ובתהליכים, כאשר יחידות ייצור חדשות מחליפות מערכות מיושנות. את המונח, במשמעותו המודרנית, טבע הכלכלן האוסטרי ג'וזף שומפטר. בספרו Capitalism, Socialism & Democracy^[1] שפורסם בשנת 1942. לפי שומפטר, ההרס היצירתי הוא המקור לצמיחה כלכלית. בשנות התשעים, הרחיב הכלכלן קלייטון כריסטנסן את המושג "הרס יצירתי" עם תאוריית החדשנות המשבשת.

כלכלנים מעטים התמקדו בדינמיות וביצרנות חסרות התקדים של המערכת הקפיטליסטית. למעשה, אחד מהמעטים שכתבו בהרחבה על נושא זה היה קרל מרקס, אשר שיבח את המערכת הקפיטליסטית, אותה כינה גם "הבורגנות", אך בה בעת התייחס בשלילה לתחרות העזה בין עסקים, אשר גורמת לעסקים מוצלחים להחליף עסקים פחות מוצלחים בתדירות גבוהה.

להבדיל ממרקס, התייחס שומפטר לעובדה זו כאל דבר חיובי. שומפטר טען שצמיחה כלכלית מגיעה בעיקר מחידושים ויוזמות אשר גורמים לקפיצות מדרגה בצמיחה.

שומפטר טען כי היזם גורם להרס יצירתי בכך שהוא הורס בהתמדה את הדרכים המוכרות והמסורתיות בהן נעשו דברים. רעיונות, טכנולוגיות, מיומנויות וציוד קיימים הופכים בהתמדה למיושנים בגלל היוזמה. פעולה זו של הרס ויצירה היא, לדבריו, הגורם המניע את הקדמה ואת השיפור ברמת החיים עבור הכלל.

שומפטר טען כי הבעיה העיקרית עם תהליך ה"הרס היצירתי" שמחולל הקפיטליזם היא שהוא גורם ליצירתם של מתנגדים רבים החשים מאוימים בגלל השינויים הרבים. במילים אחרות, פיתוח וקדמה מביאים עמם איכות חיים ושגשוג, אך לרוב הם מחוללים גם פיטורי עובדים וסגירת מפעלים, שהצורך בהם הסתיים עם התמורות והפיתוחים השונים.

תורת ההרס היצירתי מתייחסת לכלכלה כתהליך אורגני ודינמי, מה שעומד בניגוד מוחלט למודלים של כלכלה מסורתית. שיווי משקל כלכלי חדל להיות מטרתם של תהליכי שוק. במקומו דינמיקות רבות משתנות כל הזמן או מוחלפות בחדשנות ותחרות.

יזמים ועובדים בטכנולוגיות חדשות ייצרו בהכרח חוסר שיווי משקל ויבליטו הזדמנויות רווח חדשות. יצרנים ועובדים המחויבים לטכנולוגיה ישנה יותר, יהפכו להפסדיים עקב אי ההצלחה בתחרות על נתח שוק.

בעיני שומפטר, פיתוח כלכלי הוא תוצאה טבעית של כוחות פנימיים בשוק ונוצר על ידי ההזדמנות לחפש רווח.

בתהליך ההרס היצירתי, משנות חברות חופשיות סדרים כלכליים ותעשייתיים ומתאימות עצמן לצרכים וליכולות של חבריהן. כפי שמשתמע מהמילה "הרס", התהליך גורם בהכרח להיווצרותם של "מפסידים" ו"מנצחים". עוד בתקופת המהפכה התעשייתית בבריטניה, בין הנפגעים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים).

ענף החקלאות בראשית המאה ה-21 מסוגל לייצר מזון לכ־7 מיליארד בני אדם באמצעות 2% בלבד מכח העבודה, אולם לפני 150 שנה נזקקו החקלאים ליותר מ־40% מכח העבודה על מנת לייצר מספיק מזון לאוכלוסיית העולם שהייתה אז קטנה בהרבה. פיטורי הענק בענף החקלאות, שהתרחשו עם התפתחות האמצעים והיכולות, הובילו להקצאת עובדים יעילה יותר בתעשיות חדשות ומתפתחות, אשר נזקקו לידיים מיומנות והיו מוכנות לשלם משכורות גבוהות בהרבה משקיבלו בעבודתם בחקלאות. התעשיות הללו הצעידו את האנושות קדימה, אך גם הן חוו בהמשך התייעלות ופיטורים המוניים – עד לשלב הבא של הקדמה האנושית.

בספרם Creative Destruction- why companies that are built to last, underperform the market- and how to successfully transform them^[2], משווים ריצ'רד פוסטר ושרה קפלן בין חברות תעשייתיות לשוק ההון. לדבריהם, ניתן לראות פער ניכר בביצועים לאורך זמן. הסיבה העיקרית היא בדרך בה הם מאפשרים את תהליכי ההרס היצירתי, מנהלים אותם ושולטים בהם.

חברות נבנות על הנחת ההמשכיות. שוקי ההון נבנים על ההנחה ההפוכה - הנחת אי ההמשכיות. המיקוד שלהם הוא על יצירה והרס. השוק מעודד יצירה מהירה ונרחבת ומכאן התעשרות גדולה יותר. חברות מצוינות מצליחות לשרוד, אך אינן יכולות להרוויח בטווח הרחוק. הסיבה לכך היא בקרת תהליכים: התהליכים שעוזרים להן לשרוד, הם גם אלה שמונעים מהם את הצורך בשינוי.

במאמרה, Three key ways for companies to succeed in the Fourth Industrial Revolution, מציינת מיקי טסוסאקה שהחברות המצליחות ביותר הן אלה שחוקרות הזדמנויות עתידיות ולא אלה שמישמות מודלים עסקיים קיימים. ה"חוקרים" (Explorers) גדלים מהר יותר ויהיו בעלי ערך גבוה יותר מהמישמים (Exploiters). על מנת להצליח בכך, לדברי טסוסאקה, נדרשים מנהיגים אשר יאפשרו הרס יצירתי בתוך החברה וזאת על מנת לא להיות קורבן שלו.

• יזמות
• חדשנות משבשת

• Capitalism, Socialism& Democracy- Josef A. Schumpeter