השעון

השעון

מידע כללי
מאת	יחיאל די-נור

השעון הוא ספרו של ניצול השואה יחיאל די-נור שנכתב תחת שם העט ק. צטניק. זהו הכרך הרביעי בסדרת "סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים", אשר עוסקת בנושא השואה. הספר נכתב תוך שימוש מרובה בגוף שני זכר - "אתה". בחלקים נכבדים מהספר זה "אתה" החווה את האירועים. מקובל כי הסדרה מכילה רכיבים אוטו-ביוגרפיים מעברו של די-נור. הספר כולל תיאורים גרפיים מזעזעים. הפרק האחרון נקרא "WIEDERGUTMACHUNG (שילומים)" ובניגוד ליתר הספר, נכתב בגוף ראשון. בסופו הוא מבקש חלקי גוף או חפצים של קרוביו המתים.

הספר חולק בעבר במהדורת שי מיוחדת על ידי משרד החינוך והתרבות לתלמידי תיכון בישראל בשנות ה-90 ונלמד לבגרות בספרות. המבוא למהדורה נכתב בידי הרב הראשי לישראל לשעבר וניצול השואה, ישראל מאיר לאו.

במקום תוכן עניינים, הספר מציג "שלבים". הפרק הראשון והלפני האחרון עוסקים שניהם ברחוב השדרה ובעולם שמחוץ לשואה. כל הפרקים באמצע מפרטים ט"ו שלבים^[1] בשואה. הפרק האחרון עוסק בשילומים.

בתחילת הספר מתרחשת ברחוב השדרה. הרחוב עומד בקרן-כיכר ומתואר מוני פרלשניק, ילד בן שש^[2] אשר רוכב על אופניו במהירות מופרזת, להנאתו. מעליו ניצב השעון החשמלי של העיר מטרופולי, שעון מדויק אשר כולם מכוונים את שעוניהם לפיו. התאריך הוא יומיים לפני ה-01.09.1939, יומיים לפני תחילת הלימודים ופרוץ מלחמת העולם השנייה. השדרה ריקה באותו היום ואישה יהודיה אחת מודאגת מההתנגשות בין משמרות הגבול. רוב העוברים והשבים מביטים בה בזעף ובטוחים שמדובר בבהלה מיותרת. חייל פולני שיכור עובר ברחוב וכולם מביטים בו בגאווה. כאשר עובר ברחוב יהודי בעל פיאות וזקן, נואם ארעי מטיח כלפיו את הטענה שהם היהודים מכרו את פולין להיטלר. החייל מחזק את דבריו והנואם מעיר שברגע שיושמדו כל היהודים, לא תהיה עוד מלחמה.

הפרק השני, "שלב א: הגברים של העיר מטרופולי" מספר את סיפורם של חמישה עשר גברים, אזרחי העיר הראשונה לכיבוש, הכורים יחד בור באדמה. חיילים גרמנים ניצבים מעליהם ומזרזים את עבודתם. חייל גרמני מציע עזרה אך במקום לעזור בכריית הבור הוא משתמש באת החפירה על מנת לחבול בחופר, אשר נורה לאחר מכן. הדובר מהרהר מדוע לכרות קבר לעצמו במו ידיו ואז מעלה במחשבותיו את קורותיו האחרונות. הוא עזב אישה בפרידה כואבת לאחר הפקודה להיאספות גברים וכעת מתאר לו במחשבתו את דבריה אליו, להשתדל שלא למות. האהובה המחשבתית זועקת אליו לא לגרום למותו במו ידיו ושכל עוד הוא חופר, הוא חי. לשאר הגברים החופרים מחשבות דומות. לבסוף נורים חמישה-עשר הגברים ורק הדובר נותר, על מנת לכסות את הגופות באדמה. הוא מתקשה בהערמת עפר על פני רעו, אשר נדמה לו כמביט בו ותוהה "מדוע? מדוע עשו זאת?". מיד לאחר מכן נשמעת הקריאה "הייל היטלר!".

שני הפרקים הבאים, "מבצע-זקנים" ו"מבצע-ילדים" מתארים לקיחת אנשים לקרונות אשר נשלחים לאושוויץ. הזקנים הולכים בהדרת פנים ואין להם סיכוי לברוח, הילדים הם ילדים שהוריהם נלקחו בעבר לאושוויץ. התינוקות מועמסים בצורה ברברית, "הגרמני העומד בפתח המשאית משלשל שק ארוך לארץ. המביאים מטילים את התינוקות אל פי השק. עוד. עוד. עד מלואו". הפרקים נגמרים בשאלות התאורטיות של הנותרים בגטו, שאלות מסוג "וכי מדוע ישלחו אותנו לאושוויץ?", הרי אנחנו כשירים לעבודה.

שלבים ד, ה, ו-ו' עוסקים במשלוח הדובר עצמו לאושוויץ, הגעתו ושילוחו לתא-גזים. שלבים ז-יד מתארים את חיי היום-יום באושוויץ הכוללים:

• עוצר בלוקים, במהלכו אסיר לא מצליח להתאפק ומשתין בבלוק. שאר האסירים ממהרים להצביע על האשם ל'משרתי-הבלוק' אשר דואגים להביא את האשם לתנור-לבנים.
• הענשת אסירים בכבילה לתנור-לבנים והכאתם למוות.
• הפרק "שלב י: תפילה באושוויץ" עוסק כולו בתהליך קבלת מנת המרק. הוא כולל הסבר על תפילת האסירים, לקבלת קערת מרק גדולה, ממנה המרק לא יישפך.
• הליך מפקד הערב באושוויץ.
• מקרה מיוחד בו הדובר מקדיש לאהובתו פירור מתוך מנת הלחם היומית שלו ותוהה לגורלה. פירור הוא היקר שבקורבנות אושוויץ, לדעת הדובר.
• פרק "שלב יג: המיפקד לקרימאטוריון" מתאר את היום שלמחרת הסלקציה הגדולה באושוויץ, בו מוקראים מספרי האסירים אשר יילקחו לקרימאטוריום. שני אסירים עמיתים משקרים זה לזה ומבטיחים איש לרעהו שהם נראים טוב בעוד כל אחד חושב בסתר שהאסיר השני נראה רע, אך לא רוצה להעציבו. הדובר מביט בעשן העולה מהקרימטוריום ומהרהר שזה לא יכאב, הרי העשן עולה בשקט למרום. המספרים אשר מוקראים נלקחים על ידי משרתי-הבלוק לקבוצה נפרדת. ברחבת-המפקד עומדים הנותרים, מביטים באלו שנלקחו ותוהים מדוע אינם צועקים, הם הרי יודעים לאן הם נלקחים. הדובר נשאר במחנה.
• דיון במקורות היהודים בין אסיר לרב, בעודם שוהים בבלוק הבידוד. בלוק הבידוד משמש לכליאת אסירים המיועדים לקרימטוריום, בשעה שקיים עומס על הקרימטוריום. הדיון התייחס לאיסור העבר של הרבי למרוד בנאצים כיוון שיש בכך איסור התאבדות. האסיר פרבר מנסה לומר שהוא צדק ברצונו הפרטי למרוד, כי הם גם כך מיועדים כעת למות. הם ממשיכים בדיון על סיפור יעקב ועשיו.

הפרק "שלב טו: השחרור" מתאר אסיר העומד לבדו על חורבות אושוויץ. המחנה מתואר כצונן ומת, בעוד בעבר היה אש חיה. הוא שב אל יקיריו ורוצה לצעוק שהשחרור הגיע, אך לא נותר שם איש. האסיר פונה אל הר האפר, שם נמצאים יקיריו. הוא מנסה לחבוק אותם בזרועותיו, אבל מצליח רק לטבול ידיו עמוק בתוך האפר. הוא מתרומם ומבין שהוא, היחיד בכל המחנה אשר יכול להשמיע קול, חייב לספר על זוועות אושוויץ לפני שהכל קפא. הוא נשבע באפר לשמש כקולם של הקורבנות.

בפרק לפני האחרון, "סוף ברחוב השדרה", עומד האסיר המשוחרר מאושוויץ ברחוב השדרה ומביט בנער הרוכב על אופניו. מוני פרלשניק, אחיו של האסיר, היה רוכב גם הוא על אופניו אך נרצח. העוברים והשבים משפילים את עיניהם למראהו, כאילו מרגישים אשמה. בבתי היהודים מתגוררים אנשים אחרים ובביתו של האסיר עצמו מתגוררת אישה אשר סוגרת את הדלת בפניו. דבר לא השתנה מ-1939 ל-1945, רק היעלמם של היהודים. הם כבר לא יופיעו שם יותר. השעון עדיין קיים אך כבר לא מראה את הזמן עבור האסיר המשוחרר, זמנו ניתק בעבר מהשעון וכעת הוא זמן של כוכב לכת אחר. כעת זורם זמנו של האסיר באופן מוזר גם 'בפנים', במספר החרוט על זרועו וגם 'מחוץ' - ברחוב השדרה. האסיר לא הגיע לרחוב לתבוע דבר, אולם קשה לו להינתק מהרחוב. איש מיהודי מטרופולי לא שרד, מלבדו.

הפרק האחרון בספר נקרא "WIEDERGUTMACHUNG (שילומים)" ובניגוד ליתר הספר, נכתב בגוף ראשון. ניתן לראותו כאפילוג של היצירה כולה, על אף שהוא יכול לעמוד בפני עצמו כיחידה נפרדת^[3]. הדובר מתאר את אמו, אחותו ואביו. הוא מתאר מאפיינים בולטים שלהם, שיערה הבלונדיני של אחותו אשר נלקח לריפוד, נעלו של אביו אשר נמצאת בערימת נעלי נספים וביטחונה של אמו שהוא לעולם לא יבצע מעשה שגוי. הוא חושב "האמת, אמא שאת לא היית לוקחת כסף תמורת קטנך השרוף?" ומסביר לאחותו שרוצים לשלם לו כסף תמורתה והוא לא בטוח כמה שווים תלתליה. לבסוף הוא מבקש רק חפצים הקשורים למשפחתו המתה.

עלילת הספר מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. .הספר מספר על מסעו של אדם בשואה ומהלכו לאורך כל המלחמה כלומר בין השנים 1939-1945.

המסע של כותב הסיפור הוא ארוך. הוא מתחיל בפולין בעיר מטרופולי שבה רואים גילויי אנטישמיות מעט לפני פרוץ המלחמה. האנטישמיות מובאת בספר בצורה של חייל שמתבטא כנגד היהודים ומסתיים בפתרון הסופי . לאחר מכן הכותב מתאר את בורות הירי, הוא מספר על  גברים בעיירה הראשונה שנכבשה בפולין כשהם חופרים בורות ירי בזמן שהנאצים מזרזים אותם. הפרק הראשון מתרחש בשנת 1939 והוא מדבר על ילד יהודי בפולין, בעיירה מטרופולי בימים לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה. בפולין של לפני המלחמה חיו 3.4 מיליון יהודים, את השואה שרדו רק כמאה אלף בערך.

בהמשך הספר מסופר על טרנספרים לאושוויץ. הטרנספר הראשון היה  של זקנים שהולכים בהדרת פנים ואילו בטרנספר הילדים, הילדים היו ילדים שהוריהם כבר נשלחו לאושוויץ. טרנספרים של ילדים וזקנים התרחשו במהלך הסיפור והם הכינוי הכולל לשילוחם של קורבנות המשטר הנאצי בתקופת השואה, בעיקר לשילוחם של יהודים, מבתיהם או ממקומות הריכוז שלהם בערים, ביישובים ובגטאות למחנות ריכוז והשמדה.^[4]

שלושה פרקים עוסקים בשילוחו של הדובר עצמו לאושוויץ ושילוחו לתאי הגזים. אושוויץ-בירקנאו היה הגדול במחנות ההשמדה של הנאצים ובו נרצחו מיליון ומאתיים אלף אנשים. במחנה השתמשו בשיטת תאי הגזים כדי ליישם את הפתרון הסופי. באושוויץ השתמשו בקופסאות ציקלון למטרת הרג היהודים. המספר מתאר את התהליך שעבר, את הצפיפות והתנאים הנוראים, ההבטחות השקריות שהיו דבר נפוץ בשואה. לדוגמה הנאצים היו אומרים ליהודים שהם הולכים למקום טוב,  למרות שצעדו ישר להשמדתם, לדוגמה השלט "העבודה משחררת".^[5]

בהמשך מסופר על האס אס שהם לבשו חולצות חומות, מדים שחורים, חבשו כובעי מצחייה מעוטרים בגולגולת ובצלב עצמות, ונעלו מגפי צבא גבוהים. תפקידם היה להגן על המפלגה מפני מעשי חתרנות ולבצע את המדיניות הנאצית. מפקדם היה היינריך הימלר. לאחר מכן המספר כותב על שלבים בחייו באושוויץ כמו תהליך קבלת המרק, העונשים, שאלות קיומיות שהיו לו וההרגשה לאחר הסלקציה.

גם את החוקים האכזריים שהנאצים קבעו למחנות הם לא קיימו וכך נוצר מצב שאנשים נהפכו למוזלמנים. הכותב מקדיש לאהובתו פירור לחם באחד הלילות באושוויץ ואומר שהיא בוודאי נמצאת במחנה ריכוז גרמני לנשים.-רוונסבריק. המספר אומר שישנם לילות שבהם האסיר מתפלל להילקח לקרמטוריום כדי להפסיק את הסבל.^[6]

בפרק האחרון, מעט לאחר שחרור אושוויץ, המספר נמצא על חורבות אושוויץ ומדבר על משפחתו שאינה נמצאת.

האפילוג מספר על מה שהתרחש בשנות 50, בעת חתימת הסכם השילומים, שהוא הסכם בין ממשלת מערב גרמניה לממשלת ישראל, בו הכירה גרמניה בכך שהמשטר הנאצי הוא האחראי לשואה על העם היהודי .

בהמשך מסופר על תזמורת אושוויץ שהיא חבורה של אסירים שנבחר לנגן כאשר שאר האסירים יוצאים ליום העבודה או לתאי הגזים.^[7]

הסכם השילומים  בסתיו של שנת 1949, עם ייסוד הרפובליקה הגרמנית בשטחי הכיבוש של בעלות הברית המערביות, למדינה הגרמנית הצעירה עוד לא הייתה ריבונות מלאה בכל התחומים. חוקי הכיבוש נותרו בתוקף, וביטולם היה בגדר הבטחה שהייתה תלויה בשורה של הסדרים פוליטיים ופיננסיים. אחד התנאים לריבונות גרמנית מלאה נגע לפיצויים שישולמו לקורבנות השואה. ברמה העקרונית, ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל הייתה מעוניינת לקבל פיצויים מגרמניה, אך תחילה היא לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן ישיר עם נציגים גרמניים. אך המשא ומתן החל בתחילת שנת 1952, בעיר האג שבהולנד.

בישראל הסכם השילומים הוא נושא רגיש במיוחד שכן גם באותה תקופה הייתה התנגדות רבה להסכם, התנגדות זו הוביל יושב ראש האופוזיציה מנחם בגין.

על פי הוראותיו העיקריות של הסכם השילומים גרמניה המערבית תשלם למדינת ישראל 3 מיליארד מארק גרמני וכן 450 מיליון מארק לאיגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה. סכום השילומים יועמד לזכות מדינת ישראל כדי לרכוש סחורות ושירותים בגרמניה המערבית וזאת במטרה ליישב ולשקם פליטים יהודיים במדינת ישראל. השילומים נפרסו כך שהחל ממועד כניסתו של ההסכם לתוקף, 27 במרץ 1953, ועד 31 במרץ 1954, התחייבה גרמניה לשלם 200 מיליון מארק, בתשע שנות הכספים (אפריל-מרץ) שלאחריה 310 מיליון מארק בכל שנה, ובשנה העשירית 260 מיליון מארק. לגרמניה הייתה אף אפשרות להודיע מראש, במהלך תקופת ההסכם, שאינה יכולה לעמוד בהסדר השילומים, ולבקש לפרוס אותם בשיעורים מופחתים. לממשלת גרמניה הייתה אף האפשרות לשלם את התשלומים בטרם זמנם.^[8]

הביקורות על הספר מסכימות על פי רוב כי מדובר בספר עוצמתי וחשוב אשר נכתב בתמציתיות מרובה. הרב ישראל מאיר לאו, רבה הראשי של ישראל לשעבר, כתב במבוא לספר "ק. צטניק הכותב בדם-התמצית שבו זועק את זעקת המיליונים: לזכור! לזכור ולא לשכוח!!!". ד"ר אברהם גרין מהמנהל הפדגוגי במשרד החינוך כתב "אל יפקד נכס תרבותי זה, "השעון", מעולמנו הרוחני". ד"ר גדעון תלפז כתב ב"מעריב" ב-24.09.1971 "הספר הצנום הזה, הספר הנורא הזה הוא מגילת העדות.. לא עוד תוכל להישאר שווה נפש". יונה בחור פרסם במעריב ב-09.12.1966 כי בספר קיים "דיווח מדויק על זוועות השואה".