פדרציית הכדורגל הגרמנית

פדרציית הכדורגל הגרמנית
Deutscher Fußball-Bund

ענפי ספורט	כדורגל
תחום השיפוט	גרמניה
השתייכות	פיפ"א אופ"א
תאריך ההשתייכות	1904 (פיפ"א) 1954 (אופ"א)
מיקום המטה	פרנקפורט, גרמניה
יושב ראש	גרמניה ריינהרד גרינדל
תאריך ייסוד	1900
www.dfb.de

פדרציית הכדורגל הגרמנית (בגרמנית: Deutscher Fußball-Bund; ידועה גם כ"DFB") היא הגוף הממונה על ענף הכדורגל בגרמניה. ההתאחדות נוסדה רשמית ב-1900, והייתה לאחד מהגופים המייסדים של התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א ושל התאחדות הכדורגל האירופית אופ"א. ההתאחדות אחראית לכלל מבנה הליגות במדינה, וכן על נבחרת גרמניה בכדורגל ונבחרת גרמניה בכדורגל נשים. מטה ההתאחדות נמצא בעיר פרנקפורט.

החברה הבלעדית בהתאחדות היא ה-DFL (בגרמנית: Deutsche Fußball Liga; ליגת הכדורגל הגרמנית), שהיא האחראית על ניהולה של הבונדסליגה והבונדסליגה השנייה, בנוסף לחמש התאחדויות אזוריות ול-21 התאחדויות מדיניות, אשר אחראיות על ארגונן של הליגות החצי-מקצועניות והחובבניות. ההתאחדויות המדיניות מונות סכום כולל של מעל ל-25 אלף מועדונים ו-6.8 מיליון חברים רשומים, אשר הופכים את ההתאחדות הגרמנית להתאחדות הספורט הגדולה בעולם.

בשנים הראשונות טרם הקמתה של ההתאחדות, החל מ-1875 ועד לאמצע שנות השמונים של המאה ה-19, החלו משחקי הכדורגל בגרמניה לפי חוקי הרוגבי. בהמשך, החלו לקום במדינה מועדוני ספורט ששיחקו על פי חוקי הכדורגל, אשר החלו להתארגן ברמה האזורית והלאומית.

ב-28 בינואר 1900 נוסדה בעיר לייפציג פדרציית הכדורגל הגרמנית, במעמד הנציגים מ-86 מועדונים ברחבי המדינה. ההצבעה להקמת ההתאחדות הסתיימה ב-62 קולות בעד לעומת 22 קולות נגד (סך הכול 84 הצבעות). מהחלטותיה הראשונות של ההתאחדות החדשה הייתה איחוד הליגות האזוריות הרבות שפעלו טרם ההקמה לליגה לאומית אחת, ששוחקה לראשונה ב-1903.

בעת הקמתה של פיפ"א בפריז במאי 1904, לא נכחה ההתאחדות הגרמנית בין שבע הנציגות, אך עד ליישומו של תקנון פיפ"א ב-1 בספטמבר, הצטרפה גרמניה באמצעות מברק כמדינה המייסדת השמינית. משחקה הרשמי הראשון של נבחרת גרמניה בכדורגל שוחק ב-5 באפריל 1908, ובו נוצחה גרמניה 3–5 על ידי שווייץ בבזל.

לפני שנת 1914 היה שטחה של הקיסרות הגרמנית גדול יותר משטחה של גרמניה של היום, כאשר חבל אלזס-לורן והשטחים המזרחיים היו לחלק משטח הקיסרות. גבולות ההתאחדויות האזוריות נקבעו על פי קווי הרכבת המתאימים. כמו כן, מועדונים מחבל בוהמיה, שהיה אז לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, יכולים היו לשחק בליגה הגרמנית שכן מועדונים אלו הוקמו כגרמנים. בשל כך, ניתן היה למצוא מועדון כדורגל גרמני מהעיר פראג שאף סיים במקום השני בעונת הבכורה של הליגה. לעומת זאת, מועדונים מהמיעוט הדני בצפון שלזוויג סירבו להצטרף כחברות בהתאחדות הגרמנית.

תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה ויישומו של חוזה ורסאי אילצו את ההתאחדות הגרמנית להתאים את המבנה שלה למצב החדש. בשל כך, חבל הסאר, העיר החופשית דנציג וחבל הממל נותקו מגרמניה, וכן חלקים מפרוסיה המזרחית נחתכו בשל המסדרון הפולני.

התפקוד, הניהול והמבנה של ההתאחדות השתנו לחלוטין בימי גרמניה הנאצית. תחת נשיא ההתאחדות פליקס לינמן, פעלה ההתאחדות על פי עקרון ההאחדה. ההתאחדות, שמנתה חברים רבים מכל קצווי המפה הפוליטית, נאלצה להתאים עצמה לחוקים החדשים ולמבנה הגאו שהיה נהוג בתקופה זו. בישיבה כללית שנערכה ב-9 ביולי 1933 בברלין, הודיעה רשמית ההתאחדות על השינויים החדשים.

בהמשך, הנחילה ההתאחדות שינויים על פי הנהוג בגרמניה באותן השנים. בין היתר, הצדעה במועל יד הפכה לחובה, ויהודים ומרקסיסטים הורחקו מפעילות. ההתאחדות דאגה למחוק את הישגיהם של יהודים גרמנים. כך קרה שנמחק שיאו של גוטפריד פוקס, שכבש עשרה שערים בניצחונה של גרמניה 0–16 על רוסיה באולימפיאדת סטוקהולם (1912) שהפכו אותו למלך השערים של הטורניר וקבעו שיא עולמי חדש. ב-1972 ביקש מאמן הנבחרת הגרמנית בעת קביעת השיא, זפ הרברגר, מההתאחדות הגרמנית להזמין את פוקס כאורח כבוד למשחק ידידות מול רוסיה לכבוד 60 שנים להישג שקבע, דחה הוועד המנהל של ההתאחדות את הבקשה על מנת שלא ליצור תקדים מסוכן עם ההכרה בשיא - על אף שפוקס היה כדורגלן הנבחרת היהודי-גרמני ששרד מאותה התקופה.

לאחר הקמת ליגת הרייך הגרמני לפעילות גופנית על ידי השלטן הנאצי, התמנה נשיא ההתאחדות לינמן למנהל מחלקת הכדורגל, אשר לקחה את סמכויות הניהול בעוד ההתאחדות איבדה את רוב תחומי האחריות שלה, עד לפירוקה הרשמי ב-1940. הנבחרת הגרמנית רשמה הצלחה יחסית בטורניר מונדיאל 1934, בו סיימה במקום השלישי, אך שנתיים אחר כך נכשלה בטורניר הכדורגל של אולימפיאדת ברלין (1936), לאחר שהביסה את לוקסמבורג 9-0 בסיבוב הראשון אך הודחה כבר ברבע הגמר עם הפסד 0–2 לנורווגיה, כאשר אדולף היטלר יושב ביציע. בעקבות הכישלון איבדה ההתאחדות והכדורגל בגרמניה ממעמדו בעיני השלטון. מנהיג הנוער ברייך באלדור פון שיראך והנוער ההיטלראי השתלטו על כל תחום הנוער בכדורגל על חשבון המועדונים בעקבות עסקה עם האנס פון טשאמר אונד אוסטן, שהיה אחראי על כל הספורט בגרמניה מאז 1933. צעד זה השיל עוד יותר מכוחה ומסמכויותיה של התאחדות הכדורגל.

ב-1936 הגישה גרמניה הצעה לאירוח משחקי מונדיאל 1938, אך זכתה להצבעה אחת בלבד והאירוח ניתן לצרפת. בעקבות האנשלוס במרץ 1938, שסיפח את אוסטריה לגרמניה, עברה גם התאחדות הכדורגל האוסטרית לשליטה גרמנית. הרברגר, שהתמנה שנתיים קודם לכן למאמן הנבחרת, קיבל הוראה להשתמש בכדורגלנים אוסטרים כחלק מהסגל הגרמני. נבחרת אוסטריה העפילה לטורניר בצרפת, אך בעקבות האנשלוס לא שלחה נבחרת עצמאית לטורניר, ועקב כך מספר המשתתפות ירד ל-15. גרמניה הודחה בטורניר כבר בסיבוב הראשון, לאחר שוויון 1-1 מול שווייץ שגרר משחק חוזר, בו הפסידה גרמניה 2–4 והודחה. וילהלם הנמן, במקור כדורגלן נבחרת אוסטריה, כבש לזכות הגרמנים באותו המשחק. ההדחה המוקדמת הפכה את הכדורגל בגרמניה לשולי עוד יותר בעיני השלטון הנאצי. גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיכה הנבחרת הגרמנית במשחקיה הבינלאומיים, עד לשנת 1942.

לאחר תום המלחמה, פירקו בעלות הברית ארגונים גרמנים רבים. תורה של ההתאחדות הגרמנית, שפורקה רשמית כבר ב-1940, הגיע בנובמבר 1945. על אף שלא הייתה קיימת, הוחרמה ההתאחדות הגרמנית מכדורגל בינלאומי על ידי פיפ"א (יחד עם התאחדות הכדורגל היפנית). ההתאחדות האוסטרית לעומתן, הוקמה מחדש ושבה לפעילות עצמאית. הגרמנים עדיין זכו לייצוג בפיפ"א באמצעותו של איבו שריקר, שווייצרי ממוצא גרמני, שהיה המזכיר הכללי של הארגון מ-1932 ועד ל-1950.

בשנת 1948 הגישה שווייץ בקשה רשמית לפיפ"א להסרת החרם מההתאחדות הגרמנית, אך נענתה בסירוב. על אף הסירוב, המשיכו מועדונים שווייצרים לשחק מול מועדונים גרמנים, אך מנהג זה פסק בעקבות מחאה בינלאומית כנגד משחקים אלו. ב-7 במאי 1949, שבועיים טרם היווסדה של גרמניה המערבית ובעקבות פנייתה של התאחדות הכדורגל האנגלית, הסירה פיפ"א את החרם על המשחקים מול מועדונים גרמניים. עם זאת, קיום המשחקים עדיין נותר כפוף להחלטת השלטונות הצבאיים באותה התקופה.

ב-21 בינואר 1950 הוקמה פדרציית הכדורגל הגרמנית מחדש בעיר שטוטגרט. החלוקה למדינות ואזורים כבושים הביאה להקמת ההתאחדות מחדש על ידי ההתאחדויות האזוריות של מערב גרמניה בלבד. ההתאחדויות האזוריות של חבל הסאר ושל השטחים הכבושים על ידי צרפת נותרו מחוץ להתאחדות הגרמנית. בקונגרס פיפ"א שהתקיים ב-22 ביוני 1950, טרם משחקי מונדיאל 1950 בברזיל, הגישה התאחדות הכדורגל השווייצרית להשבתה של ההתאחדות הגרמנית כחברה שוות זכויות בפיפ"א. הבקשה התקבלה רק ב-22 בספטמבר 1950 בבריסל, כאשר הדחייה מנעה את השתתפותה של גרמניה במונדיאל, שהיה הראשון מאז תום המלחמה.

בשנים הראשונות לחלוקת גרמניה, הגישה גרמניה המערבית בקשה למנדט בלעדי על כל חלקי גרמניה המחולקת. ב-1955 הוועד האולימפי הבינלאומי העניק לגרמניה המזרחית הכרה מחוזית בלבד, כך שבטורנירי האולימפיאדה הבאים נשלחה המשלחת הכלל-גרמנית. לעומתם, פיפ"א הכירה בהתאחדות הכדורגל של גרמניה המזרחית כבר ב-1952, וההתאחדות הגרמנית נותרה כבעלת הסמכות על גרמניה המערבית בלבד.

לטורניר מוקדמות מונדיאל 1954 נשלחו שתי נבחרות נפרדות, נבחרת סארלנד ונבחרת גרמניה המערבית, שאף שובצו באותו הבית. גרמניה המערבית העפילה לטורניר הגמר, ורשמה הישג מרשים עם זכייה בתואר לאחר 2–3 על הונגריה החזקה במשחק הגמר. הזכייה נחשבה להישג גדול עבור ההתאחדות הגרמנית, ותרמה רבות לעלייה בפופולריות של הכדורגל בגרמניה באותן השנים. ב-1956 הצטרפה נבחרת סארלנד מחדש להתאחדות הגרמנית.

ההצלחה והעלייה בפופולריות של הכדורגל בגרמניה, הביא לחשש מצדן של ההתאחדויות האזוריות לאובדן ההשפעה והכוח שלהן. המבנה הישן והחובבני של הליגה, שהייתה מורכבת מחמש ליגות אזוריות ששלחו נציגה לטורניר גמר, המשיך לפעול לאורך זמן רב יותר מאשר במדינות כדורגל מתקדמות אחרות. על אף ההצעה להקמת רייכסליגה, ליגה לאומית ומקצוענית כוללת שעלתה שנים רבות קודם לכן, נדחתה ההצעה למעבר לליגה מקצוענית. כדורגלנים גרמנים ששיחקו מחוץ למדינה נחשבו לשכירי חרב ואף הורחקו מהנבחרת הגרמנית (אחד הבולטים בהם היה ברט טראוטמן, השוער ששיחק במנצ'סטר סיטי והחמיץ את זכייתה של גרמניה במונדיאל).

שינויים בגישה השמרנית הגיעו לאחר הכישלון היחסי במונדיאל 1962, בו הודחה גרמניה על ידי יוגוסלביה ברבע הגמר. בעלי תפקידים ותיקים החלו לפרוש לאחר הטורניר, ביניהם הנשיא פקו באוונס בן ה-75, ובעקבות הצעותיו של הרמן נויברגר - לימים נשיא ההתאחדות - הוחלט על הקמת ליגה בכירה, לאומית ומקצוענית, וכך יצאה לדרך הבונדסליגה ב-1963.

המעבר לכדורגל מקצועני הביא להתקדמות של גרמניה המערבית ולהפיכתה לאחת ממדינות הכדורגל המתקדמות בעולם. במונדיאל 1966 העפילה הנבחרת למשחק הגמר ובמונדיאל 1970 סיימה במקום השלישי.

שנות השבעים היו למוצלחות במיוחד. ההתאחדות הגרמנית נבחרה לארח את משחקי מונדיאל 1974, בו זכתה הנבחרת בתואר אלופת העולם בפעם השנייה בתולדותיה, שנתיים לאחר זכייתה באליפות אירופה ביורו 1972. ביורו 1976 העפילה הנבחרת עד לגמר הטורניר. ההצלחה המשיכה גם בעשור הבא, עם הזכייה ביורו 1980 וההעפלה לגמר מונדיאל 1982 ולגמר מונדיאל 1986. גרמניה נבחרה לארח טורניר גדול פעם נוספת ב-1988, אז אירחה את טורניר היורו. הזכייה במונדיאל 1990 לאחר ניצחון במשחק הגמר על ארגנטינה, הייתה האחרונה של הנבחרת כנציגת גרמניה המערבית בלבד.

איחוד גרמניה מחדש באוקטובר 1990, הביא לפירוקה של התאחדות הכדורגל של גרמניה המזרחית ואיחודה עם פדרציית הכדורגל הגרמנית, שייצגה עד אז רק את חלקה המערבי של המדינה. הנבחרת הגרמנית המאוחדת המשיכה להיות כוח דומיננטי בעולם הכדורגל, ומאז האיחוד ניתן למנות את הזכיות של הנבחרת המאוחדת ביורו 1996 ובמונדיאל 2014, וכן את העפלותיה למשחקי הגמר של יורו 1992, מונדיאל 2002 ויורו 2008. גרמניה אף זכתה לארח, לראשונה מאז איחודה, את טורניר מונדיאל 2006.

ההתאחדות הגרמנית זוקפת לעצמה גם עלייתה של נבחרת גרמניה בכדורגל נשים והפיכתה לאחת הבכירות בעולם. בין היתר, זכתה הנבחרת פעמיים ברציפות בגביע העולם בכדורגל נשים, ב-2003 וב-2007, ואירחה את הטורניר ב-2011. הזכייה ב-2007 הייתה היחידה בתולדות טורנירי המונדיאל - לגברים או לנשים - בה הנבחרת הזוכה לא ספגה כלל לאורך כל טורניר הגמר. בנוסף, גרמניה היא המדינה היחידה שזכתה הן במונדיאל הגברים והן במונדיאל הנשים. בזירה האירופית, הפגינה הנבחרת שליטה מוחלטת לתקופה ארוכה, לאחר שזכתה שש פעמים ברציפות באליפות אירופה בכדורגל נשים, בין 1995 ל-2013. עוד ב-1990, חודשים ספורים טרם איחוד גרמניה, הקימה ההתאחדות את הבונדסליגה לנשים. עד ל-1997 חולקה הליגה למחוז דרום וצפון, והחל מאותה השנה הפכה לליגה אחת מאוחדת.

בשנת 2015 נאלץ נשיא ההתאחדות דאז, וולפגנג נירסבאך, להתפטר מתפקידו בעקבות חשיפת פרשת שחיתות בה היה מעורב^[1]. במרכז הפרשה עמד תשלום בסך 6.7 מיליון אירו לפיפ"א, ששימש לכאורה כשוחד, על מנת לזכות באירוח מונדיאל 2006.

החברות הישירות היחידות בארגון הן ה-DFL (ליגת הכדורגל הגרמנית), האחראית על ניהולן של הליגות המקצועניות, וחמש ההתאחדויות האזוריות, המורכבות מ-21 ההתאחדויות של מדיניות, המחולקות על פי רוב על פי גבולות מדינות גרמניה השונות. הקבוצות המשתתפות בטורנירי הליגה הגרמנים השונים כפופות להתאחדויות המדיניות המכסות את אזוריהן. כיום, מעל ל-25 אלף מועדונים רשומים באותן ההתאחדויות. מועדונים אלו מרכיבים מעל ל-170 אלף קבוצות ומעל לשני מיליון כדורגלנים רשומים. בסך הכול מעל לשישה מיליון חברים רשומים בהתאחדויות אלו, מה שהופך את ההתאחדות הגרמנית לארגון הספורט בעל מספר החברות הגבוה ביותר בעולם. כמו כן, כ-870 אלף כדורגלניות במעל ל-8,600 קבוצות רשומות אף הן בהתאחדות הגרמנית.

חמש ההתאחדויות האזוריות ו-21 ההתאחדויות המדיניות המרכיבות את פדרציית הכדורגל הגרמנית הן:

• פרדיננד ופה (1900 - 1904)
• פרידריך וילהלם נואה (1904 - 1905)
• גוטפריד הינצה (1905 - 1925)
• פליקס לינמן (1925 - 1945)
• פקו באוונס (1949 - 1962)
• הרמן גסמן (1962 - 1975)
• הרמן נויברגר (1975 - 1992)
• אגידיוס בראון (1992 - 2001)
• גרהארד מאייר-ורפלדר (2001 - 2004)
• גרהארד מאייר-ורפלדר ותיאו צוונציגר (2004 - 2006)
• תיאו צוונציגר (2006 - 2012)
• וולפגנג נירסבאך (2012 - 2015)
• ריינר קוך וריינהארד ראובל (2015 - 2016)
• ריינהארד גרינדל (2016 - )

מדיה וקבצים בנושא פדרציית הכדורגל הגרמנית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של פדרציית הכדורגל הגרמנית (בגרמנית)

• פדרציית הכדורגל הגרמנית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• פדרציית הכדורגל הגרמנית, ברשת החברתית אינסטגרם
• פדרציית הכדורגל הגרמנית, סרטונים בערוץ היוטיוב
• האתר הרשמי של ההתאחדות (אנגלית/גרמנית/צרפתית)
• גרמניה באתר פיפ"א
• גרמניה באתר אופ"א
• אוריאל דסקל, כך המציאו את הכדורגל הגרמני מחדש, באתר כלכליסט, 7 ביולי 2010

כדורגל בגרמניה גרמניה
ניהול	פדרציית הכדורגל הגרמנית • קבוצות • אצטדיונים • תחרויות
תחרויות ליגה	בונדסליגה • הבונדסליגה השנייה • הליגה השלישית • הליגה האזורית • הבונדסליגה לנשים • הבונדסליגה השנייה לנשים • מבנה הליגות
תחרויות גביע	הגביע הגרמני • גביע הליגה הגרמנית • הסופר קאפ הגרמני • הגביע הגרמני לנשים
נבחרות	הנבחרת הלאומית • הנבחרת הצעירה • נבחרת הנשים