וולט קון

וולט קון

לידה	27 באוקטובר 1877 ברוקלין, ארצות הברית
פטירה	13 ביולי 1949 (בגיל 71) וייט פליינס, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות וודלואן
מקום לימודים	בית ספר טנדון להנדסה באוניברסיטת ניו יורק
תחום יצירה	ציור
צאצאים	Brenda Kuhn

וולטר פרנסיס קון (באנגלית: Walter Francis Kuhn;‏ 1877-1949) היה צייר אמריקאי ומארגן תערוכת הארמורי המפורסמת בשנת 1913, שהייתה התצוגה הגדולה ביותר באמריקה של המודרניזם האירופי.^[1]

קון נולד 27 באוקטובר 1877 בעיר ניו יורק, בברוקלין ליד המים,^[2] למשפחה ממעמד הפועלים, ונחשף למגוון חוויות צבעוניות על קו המים. אף כי אהב לצייר בצעירותו, שום דבר ברקע שלו לא הצביע על קריירה עתידית באמנות. עבודותיו הראשונות של קון היו כבעל חנות לתיקוני אופניים וכמשתתף במרוצי אופניים מקצועי. אולם בגיל חמש עשרה מכר וולטר קון את רישומיו הראשונים למגזין והחל לחתום את שמו "וולט". בשנת 1893, כשהחליט שהוא ירוויח מלימוד פורמלי, הוא נרשם לשיעורי אמנות במכון הפוליטכני בברוקלין.

בשנת 1899 יצא קון לקליפורניה עם שישים דולר בכיסו. עם הגעתו לסן פרנסיסקו, הוא הפך למאייר של מגזין WASP. ברגע זה הוא החליט, שירצה לצמוח ובסופו של דבר להתפרנס כאמן, ולכן עליו לחשוף את עצמו בפני האמנים הוותיקים והאמנים המודרניים של אירופה. בשנת 1901, בגיל עשרים וארבע, יצא קון לפריז. שם למד אמנות זמן קצר, לפני שיצא לאקדמיה המלכותית במינכן. כשהיה בבירת בוואריה הוא למד אצל היינריך פון ציגל, חבר באסכולת ברביזון. הוא יצא לטיולי רישום בהולנד וסייר במוזיאונים של ונציה. במהלך שהות של שנתיים באירופה, קון ראה לראשונה גם את עבודתם של האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים.

בשנת 1903 שב לניו יורק והועסק כמאייר בכתבי העת המקומיים. בשנת 1905 ערך את התערוכה הראשונה שלו במועדון סלמגונדי, וביסס את עצמו גם כקריקטוריסט וגם כצייר רציני. באותה השנה השלים את האיורים הראשונים שלו למגזין "לייף". בין חבריו היו קריקטוריסטים ומאיירים כולל גאס מאגר ופופ הארט.^[3] הוא גם יצר "טקסט -קומיקס" בעצמו, סידרה מצוירת שנקראה "ויסק" (1919-1909).

כאשר בית הספר לאמנות בניו יורק עבר לפורט לי, ניו ג'רזי בקיץ 1908, הצטרף קון לפקולטה. עם זאת, הוא לא אהב את שהותו בבית הספר, ובתום שנת הלימודים חזר לניו יורק. שם התחתן עם ורה ספייר. זמן קצר לאחר מכן נולדה בת, ברנדה קון. ידידות חשובה נוצרה באותו הזמן עם האמן ארתור דייוויס, שגם מילא תפקיד משמעותי בתולדות האמנות האמריקאית.

בשנת 1909 הייתה לקון תערוכת יחיד ראשונה בניו יורק. בשנים שלאחר מכן הוא השתתף בהקמת התאחדות הציירים והפסלים האמריקניים, הארגון שהיה האחראי בסופו של דבר לתערוכת הארמורי. קון שימש כמזכיר הביצוע והוטל עליו לצאת ולמצוא אמנים אירופאים שישתתפו בתערוכה. הוא, דייוויס והאמן וולטר פאץ' ערכו סיור באירופה בשנת 1912 כדי למצוא את הדוגמאות הטובות והנועזות ביותר לאמנות חדשה, שיציגו בפני הקהל בניו יורק.

תערוכת הארמורי בשנת 1913, שהציגה אמנות מודרנית אירופאית ואמריקאית כאחד, הביאה למחלוקת היסטורית וניצחון ארוך טווח. פרסום חכם וסנסציוני, הביא לנתוני נוכחות של יותר מ -200,000 איש בתערוכה, ומכירות של יותר מ־44,000 $, ועלו הרבה מהציפיות של היזמים.^[4] לאחר האירוע בניו יורק, תערוכת הארמורי נדדה לשיקגו ולבוסטון, תוך כדי משיכת תשומת לב רחבה. "לקון היה כישרון לקידום ופרסום", ציין מבקר האמנות רוברט יוז. התערוכה חסרת התקדים הזו הדגימה שאמריקאים עשויים להיות פתוחים לאמנות מודרנית וכי יש לכך שוק פוטנציאלי גדול. קון שיחק תפקיד מרכזי באירוע תרבותי מהפכני זה.

בעקבות התערוכה, קון שימש כיועץ אמנותי לעורך הדין והאספן ג'ון קווין וסייע בהקמת האוסף הייחודי שלו לאמנות מודרנית, שנמכר לאחר מותו של קווין בשנת 1924. הוא גם הציג במועדון של ויטני והפך לאמן מוערך במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית.

עבודתו של קון בשנות העשרה של המאה העשרים הראתה לרוב את השפעת הציירים האירופיים המודרניים שאת אומנותם סייע לקדם. "פולו גראונד" (1914), למשל, מכיל הדים חזקים של ראול דופי. מבקרים אחרים ציינו זיקה לאנדרה דריין ולאקספרסיוניסטים הגרמנים. עם זאת בסוף העשור, ציורי קון הפכו שוב לייצוגיים באופן מסורתי, אף כי מעולם לא פעל כדרכו של ריאליסט אקדמי. דיוקנאותיו וטבע הדומם מורכבים מאפקטים ציוריים רחבים, צבעים חזקים ומרקמים עבים.

בשנת 1925, קון כמעט מת מכיב בתריסריון. לאחר החלמה קשה, הוא הפך למדריך בליגת הסטודנטים לאמנות בניו יורק. בשנת 1933 ארגן האמן את הרטרוספקטיבה הראשונה שלו. בשנים אלה החל לפקפק בנאמנותו הקודמת למודרניזם האירופי. בנסיעת אירופה ב -1931 עם מארי וו. אברל הרימן, מתומכיו הנלהבים ביותר, הוא סירב להצטרף לביקורים בסטודיו של פיקאסו, ז'ורז 'בראק ופרננד לוגר. עם זאת, הוא גם לא רצה ליישר קו עם המחנה האנטי-מודרניסטי כמו תומאס הארט בנטון וריאליסטים חברתיים בעלי אופי פוליטי. בפוליטיקה האמנותית של היום, קוהן נתפס בין שני קצוות.

בשנות הארבעים של המאה העשרים, התנהגותו של קוהן החלה לקבל מאפיינים לא-סבירים. הוא הפך ליותר בלתי מעורער ומרוחק מחברים ותיקים. הוא גם היה מתוסכל מחוסר תשומת הלב שעבודותיו קיבלו.

ב־13 ביולי 1949 הוא נפטר לפתע מכיב מחורר. הוא נקבר בבית העלמין וודלון בברונקס, ניו יורק.

וולט קון זכור היום בגלל תפקיד המפתח בתכנון התערוכה. למרבה האירוניה, אדם שהיה בחזית התנועה המודרנית ונתפס כתומך באמנות חדשה הרפתקנית בשנת 1913, הפך בגלל מחויבותו המתמשכת - לדמות של אמן שמרני על ידי הדורות הבאים של האמנים. עם זאת, יש לו מקום חשוב בהיסטוריה של האמנות האמריקאית כקריקטוריסט מיומן, צייר, מאייר ופסל. אף על פי שהרס רבים מציוריו המוקדמים, עבודותיו שנותרו הם עוצמתיות ומהוות חלק מאוספי האמנות האמריקניים הגדולים ביותר.

דיוקנאותיו של בדרני הקרקס הם כמה מהיצירות הזכורות ביותר, באמנות האמריקאית של המאה העשרים. הם מזכירים את דיוקנאות שחקני הקומדיה דל'ארטה שנעשו על ידי הציירים הצרפתיים מאות שנים קודם לכן. ״הקומיקאים הטרגיים״ (1916) באוסף מוזיאון הירשהורן ו״הליצן הלבן״ (1929) באוסף הגלריה הלאומית לאמנות הם תמונות מייצגות ונחשבות לציוריו המכובדים ביותר.

מדיה וקבצים בנושא וולט קון בוויקישיתוף

• וולט קון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• וולט קון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)