ויולטה פארה

ויולטה פארה
Violetta Parra

ויולטה פארה
לידה	4 באוקטובר 1917 סן קרלוס, צ'ילה
התאבדה	5 בפברואר 1967 (בגיל 49) סנטיאגו דה צ'ילה
שם לידה	Violeta del Carmen Parra Sandoval
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי של סנטיאגו דה צ'ילה
מוקד פעילות	צ'ילה
תקופת הפעילות	1939–1967 (כ־28 שנים)
סוגה	נואבה קנסיון
סוג קול	מצו-סופרן
שפה מועדפת	ספרדית, צרפתית
כלי נגינה	גיטרה, אקורדיון, כלי הקשה, נבל, צ'רנגו, קואטרו (כלי נגינה)
חברת תקליטים	EMI-Odeon, Alerce, וורנר מיוזיק גרופ
צאצאים	Isabel Parra, Ángel Parra
פרסים והוקרה	היכל התהילה של כותבי השירים הלטיניים (2014)
www.violetaparra.cl
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ויולטה פארה (Violetta Parra; נולדה ב-4 באוקטובר 1917 בסן קרלוס, כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לקונספסיון, נפטרה ב-5 בפברואר 1967 בסנטיאגו דה צ'ילה) הייתה מוזיקאית, זמרת ואומנית צ'יליאנית.

אביה של ויולטה היה מורה למוזיקה. מאמה היא קיבלה את המורשת של שירי העם הצ'ילאניים. ילדותה של ויולטה עברה עליה בכפר, בתנאים של עוני, יחד עם שמונה אחים ואחיות, ביניהם המתמטיקאי והמשורר ניקאנור פארה, ורוברטו פארה, "El tío Roberto", זמר ומלחין.

ויולטה החלה להלחין כבר בגיל 12, והחלה ללמוד הוראה בסנטיאגו. בתקופה זו היא הלחינה יצירות בסגנון בולרו, קורידו וטונאדה והופיעה במקומות שונים.

בשנת 1938 היא התחתנה עם לואיס סרסדה. מנישואין אלה נולדו שני המוזיקאים איסבל פארה ואנחל פארה. בשנת 1954 היא נסעה לפולין ולברית המועצות, ואחר כך חיה שנתיים בפריז. בפריז הקליטה את שיריה ונפגשה עם אומנים רבים, עד שחזרה לצ'ילה. ב-1958 היא החלה ליצור יצירות אומנות פלסטית, וללמד מוזיקה ואומנות ברחבי המדינה.

בשנת 1961 היא נסעה יחד עם שני ילדיה לארגנטינה, ומשם לפינלנד, שם השתתפה בפסטיבל הנוער של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי. לאחר נסיעה זו נשארה שוב למשך שלוש שנים בצרפת.

בשנת 1965 נסעה לשווייץ וצילמה סרט דוקומנטארי על יצירתה, ואז חזרה לצ'ילה ופתחה יחד עם שני ילדיה את מרכז התרבות ב-La Reina, רובע מזרחי בסנטיאגו. במרכז זה הכיר אותה ויקטור חרה והושפע ממנה. במרכז התרבות זה היא שמה קץ לחייה, כנראה בהשפעת האהבה שלה לג'ילבאר פאבר, חלילן שווייצרי.

תרומתה העיקרית של ויולטה פארה היא אוסף המוזיקה העממית של צ'ילה, שהיווה בסיס לנואבה קנסיון, תנועת המוזיקה החדשה בצ'ילה ובדרום-אמריקה בכלל. השיר Gracias A La Vida ("תודה לחיים"), שמוכר בעיקר דרך הביצוע של מרסדס סוסה הוא השיר האחרון שכתבה לפני שהתאבדה.

בתחילת שנות ה-60, כשכבר הייתה לה קריירה בינלאומית פורחת כזמרת-יוצרת, החלה ויולטה פארה ליצור סדרה של ציורים, פסלים ורקמות שהושפעו מהמוזיקה שלה. הארפילרים שלה - רקמות ענקיות - הן המורכבות ביותר מבין היצירות הללו: דימויים בהשראת אמנות פרה-קולומביאנית, מספרים סיפורים מלאי רגש נצחי. הם מראים נשים, גברים או חיות שנאספו בסצנות חגיגיות, היסטוריות או רוחניות. תפרי צמר עבים, פיסות מקרמה וצמה סרוגה משמשים להענקת תלת מימד לדמויות. הצי הקרב הראשון (1964) מתאר את המאבקים של צ'ילה במהלך מלחמת האוקיינוס השקט (1879-1884), כאשר הגיבור הלאומי קפטן ארתורו פראט מניף בגאווה בדגל צ'ילה כשספינתו, ה-Esmeralda, טובעת. ב-El circo (1961), מתאר קבוצה של דמויות צבעוניות שרות ורוקדות, אולי שיכורות מהאדים הבוקעים מקנקן גדול במרכז, או אולי נפלו קורבן לרעות הנשפכות מתיבת פנדורה המוזרה הזו. הארפילרים של פארה היו כלי להעברת רגשות עמוקים שהיו פרטיים ומשותפים, מקומיים ובינלאומיים, וקשורים לתרבות גבוהה ונמוכה כאחד. יצירותיה הוצגו בביאנלה ה-59 בוונציה, בתערוכה "חלב של חלומות".^[1]

מדיה וקבצים בנושא ויולטה פארה בוויקישיתוף

• ויולטה פארה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר ספוטיפיי
• ויולטה פארה, באתר Last.fm (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר AllMusic (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר Discogs (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר SecondHandSongs
• קרן ויולטה פארה
• דיסקוגרפיה
• סרט על חייה משנת 2011
• ויולטה פארה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ויולטה פארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)