וילהלם פריק
 | |||||
| לידה | 12 במרץ 1877 אלזנץ (אנ'), ממלכת בוואריה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג | 16 באוקטובר 1946 (בגיל 69) נירנברג, אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה | ||||
| מדינה |  גרמניה הנאצית | ||||
| מקום קבורה | ונצבאך | ||||
| השכלה | |||||
| מפלגה | המפלגה הנאצית, German Völkisch Freedom Party, תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| מסדר הדם | |||||
| חתימה |  | ||||
  | |||||
וילהלם פריק (בגרמנית: Wilhelm Frick; 12 במרץ 1877 – 16 באוקטובר 1946) היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, בדרגת רייכסלייטר במפלגה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריק נולד בגרמניה, בנו של מורה. התחנך במינכן ולמד משפטים באוניברסיטת היידלברג. סיים את לימודיו בשנת 1901, והצטרף לשירות המדינה בבוואריה בשנת 1903, כעורך דין בתביעה המשטרתית המקומית. התקדם בתפקידיו, ובשנת 1923 היה מפקד המשטרה במינכן. בתפקידו זה סייע למפלגה הנאצית במרידה המכונה הפוטש במרתף הבירה, בה ניסו אדולף היטלר ואריך לודנדורף להקים בבוואריה ממשלת ימין קיצוני, ולאחר מכן להשתלט על גרמניה כולה. הפוטש נכשל, ופריק נעצר והועמד למשפט. הוא נדון ל-15 חודשי מאסר על תנאי, ופוטר משירות המדינה. הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1924 והחל לעבוד כסוכן ביטוח.
במאי 1924 נבחר לרייכסטאג, ופעל בתיאום עם הנאצי גרגור שטראסר, אשר היווה דמות בולטת במפלגה הנאצית, ואף בן תחרות להיטלר (ומסיבה זו גורש מן המפלגה לאחר עלייתה לשלטון ונרצח בליל הסכינים הארוכות בשנת 1934). מונה לתפקידים שונים, ובהם שר הפנים והחינוך של מדינת תורינגיה בשנת 1930. במסגרת תפקידו כשר, הוא שינה את שמו של בית הספר הבאוהאוס להמכון המאוחד להוראת אמנות ופיטר את כל המורים בבית הספר. תפיסתו של גרופיוס, מייסד בית הספר, אדריכלות בינלאומית ועיצוב מודרני לא נלמדו יותר. במאי 1930 הכריז פריק על קמפיין "נגד התרבות כושית - למען המסורות הלאומיות הגרמניות". בהוראתו, 70 ציורים, אקספרסיוניסטיים ברובם, הוצאו מתערוכת הקבע של מוזיאון וויימאר שלוס ומנהל מוזיאון המלך אלבט (König-Albert-Museum), הילדברנד גורליט, פוטר בשל הצגת אמנות מודרנית.[1]
כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה בשנת 1933 מונה פריק לשר הפנים. היה זה אחד משלושה מינויים של המפלגה הנאצית בממשלתו הראשונה של היטלר, שעקב הנסיבות שהביאו למינויה, כללה בעיקר שמרנים כפרנץ פון פאפן אשר קיוו כי על ידי אחיזה במשרות בקבינט ניתן יהיה למנוע מן המפלגה הנאצית השלטת דיקטטורה במדינה.
בעקבות שריפת הרייכסטאג, ב-27 בפברואר 1933, הכריזו הנאצים על משטר חירום, ובמהרה קיבלו את "החוק לסיום מצוקת העם והרייך", אשר נתן להיטלר ולנאצים סמכויות דיקטטוריות, וקבר סופית את רפובליקת ויימר ואת הניסיון להקמת רפובליקה דמוקרטית בגרמניה. לפריק, כשר הפנים, היה חלק ממשי באירועים אלו, ובחיסולה של הדמוקרטיה הגרמנית, ובמיוחד בחיסול האוטונומיה של מדינותיה הנפרדות של גרמניה, שהביא לריכוז כח עצום בידי הממשל המרכזי.
באפריל 1934 ביקר פריק בארץ ישראל ביקור "פרטי".[2] הוא ביקר בירושלים כתחנה במסע הכלולות שלו.[3]
פריק היה אף בין האחראים לחקיקת חוקי נירנברג אשר הפלו כנגד היהודים והיו בין הצעדים שהובילו אל השואה ואל השמדתם הפיזית של היהודים בכל מקום אליו הגיעו הנאצים.
בין היתר היה פריק ראש המשטרה האזרחית הגרמנית, ובעל הסמכויות לפקד על מחנות הריכוז, אולם היינריך הימלר נטל לידיו תפקיד זה בשנת 1936. משנת 1940 ואילך, היטלר לא דן בסוגיות חשובות עם פריק והתעלם משאילתות שהגיש לו הלה. יוזף גבלס ציין ביומנו מספר פעמים שלדעת היטלר לא דבק פריק באידאולוגיה הנאצית כראוי ולא עמד בקצב ההתפתחויות. העובדה שהיטלר סלד מפריק קשורה גם, ככל הנראה, לרפורמה שיזם פריק בתחום המנהל ברייך, אותה ביקש פריק ליישם. כוונתו הייתה להגדיר באופן ברור יותר את חלוקת הסמכויות בתוך ובין המשרדים והרשויות ואף לבטל משרות ותפקידים, שהיו מיותרים בעיני פריק. יוזמה זו עמדה בסתירה למהות המשטר הנאצי שביסס את כוחו על חלוקה עמומה של סמכויות, שיצרה תחרות בין רשויות ובין נושאי תפקידים.
באוגוסט 1943 הדיח היטלר את פריק מתפקידו כשר הפנים ללא מתן הסבר והועבר לשמש כשר בלי תיק. לבסוף מונה לתפקיד של "הפרוטקטור" של בוהמיה ומוראביה, תפקיד טקסי בעיקרו. לאחר הכיבוש הגרמני, במרץ 1939 כונתה צ'כיה בשם "הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", ובה שלט "פרוטקטור". עד לכניסתו של פריק לתפקיד היה הפרוטקטור קונסטנטין פון נויראט מדינאי שמרן, שהיה בעל שליטה מועטה במהלך העניינים. בפועל שלטו בשטחי הכיבוש אנשי ה-SS, ריינהרד היידריך וקורט דליגה, שביצעו במקום פשעי מלחמה נוראים, כפו על האוכלוסייה עבודות כפייה, ופעלו להשמדת היהודים. בשטחי הפרוטקטורט פעל גטו טרזין ששימש כתחנת מעבר בדרכם של יהודי מערב אירופה ומרכזה אל מחנות ההשמדה במזרח.
לאחר המלחמה נעצר פריק, והובא למשפט על פשעיו בפני הטריבונל שדן במשפט פושעי המלחמה בנירנברג. הוא היה היחיד מבין הנאשמים שסירב להעיד. הורשע בתכנון, ייזום ועריכת מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות. נידון למוות, והוצא להורג בתליה ב-16 באוקטובר 1946. מילותיו האחרונות היו "תחי גרמניה הנצחית".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- וילהלם פריק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
וילהלם פריק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- וילהלם פריק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Zalampas, Sherree Owens, 1937-, Adolf Hitler : a psychological interpretation of his views on architecture, art, and music, Bowling Green, Ohio: Bowling Green University Popular Press, 1990, עמ' 54
- ^ http://www.jta.org/1934/04/11/archive/german-consulate-confirms-fricks-visit-to-palestine
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 1, עמ' 13.
| הנאשמים במשפט פושעי המלחמה בנירנברג | ||
|---|---|---|
| נשפטו לגזר דין מוות | ארנסט קלטנברונר • ארתור זייס-אינקווארט • מרטין בורמן (מת זמן רב לפני תחילת המשפט, אך נידון) • הרמן גרינג (התאבד לפני ההוצאה להורג) • אלפרד רוזנברג • אלפרד יודל • וילהלם קייטל • וילהלם פריק • הנס פרנק • פריץ זאוקל • יוליוס שטרייכר • יואכים פון ריבנטרופ |  |
| נידונו למאסר | ולטר פונק (מאסר עולם) • אריך רדר (מאסר עולם) • רודולף הס (מאסר עולם) • באלדור פון שיראך (20 שנה) • אלברט שפר (20 שנה) • קונסטנטין פון נויראט (15 שנה) • קרל דניץ (10 שנים) | |
| זוכו מכל אשמה | הנס פריטשה • היילמאר שאכט • פרנץ פון פאפן | |
| לא נידונו | רוברט ליי • גוסטב קרופ | |