ויליאם אורמסבי-גור
ויליאם ג'ורג' ארת'ור אורמסבי-גור (אנגלית: William George Arthur Ormsby-Gore; 11 באפריל 1885 – 14 בפברואר 1964) היה מדינאי אנגלי ששימש כשר המושבות הבריטי בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. ידיד הציונות.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויליאם אורמסבי-גור נולד בלונדון בשנת 1885. בן למשפחת אצולה, ותוארו ברון. בין השנים 1910 ל-1938 כיהן כחבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. בין השנים 1922 ל 1929 כיהן כתת-שר המושבות (בהפסקה קצרה בשנת 1924 בימי ממשלת הלייבור קצרת הימים בראשותו של רמזי מקדונלד). בשנת 1931 כיהן כשר הדואר, ובהמשך שנה זו ועד 1936 כיהן כשר העבודה. בין השנים 1936 ל-1938 כיהן כשר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברלין.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1941 ל-1944, שימש אורמסבי-גור כנציב עליון בדרום אפריקה (בהיותה של דרום אפריקה דומיניון עצמאי, היה הנציב העליון למעשה השגריר הבריטי בה). לאחר פרישתו מבית הנבחרים ומחיי הציבור עבר אורמסבי-גור לעסוק בעסקי הבנקאות של משפחתו. ויליאם אורמסבי-גור נפטר בשנת 1964.
קשריו לארץ ישראל ולעניין הציוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורמסבי-גור היה אוהד הציונות. בשנת 1917 הוא היה ממנסחיה של הצהרת בלפור. בשנת 1918 יצא עם ועד הצירים, משלחת של מנהיגים ואישים ציוניים בראשותו של חיים ויצמן, שבאה לארץ ישראל, בהסכמת הממשלה הבריטית, כדי לייעץ לשלטונות צבא הכיבוש ולסייע בפתרון בעיותיהם של יהודי הארץ ברוח הצהרת בלפור. אורמסבי-גור היה קצין הקישור בין המשלחת לבין שלטונות הצבא. בהיותו שר המושבות גילה עמדה אוהדת ליישוב ולתנועה הציונית. בפרוץ המרד הערבי הגדול (שקיבל ביישוב את הכינוי "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"), הביע דעתו כי יש דמיון מלא בין המצב בארץ ישראל לבין המצב באירלנד, הבהיר כי יחסו אל היהודים בארץ ישראל זהה ליחסו לפרוטסטנטים בצפון אירלנד וצידד בחלוקתה של ארץ ישראל בין תושביה. יחד עם זאת נקט הנציב העליון כלפי המאורעות לאחר פריצתן, בגיבויו של אורמסבי-גור, מדיניות תגובה מתונה ולא ניסה בשלב הראשון לדכאן באמצעים תקיפים כפי שדרשו ראשי הצבא הבריטי. גם מדיניות השפיטה והענישה הייתה סלחנית.
ב-29 ביולי 1936 ניסה אורמסבי-גור לפתור את הסכסוך בדרכים מדיניות והודיע על מינויה של ועדת פיל, אשר בשנת 1937 פרסמה את מסקנותיה והמליצה על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, כשהמדינה המוצעת ליהודים תהיה מדינה זעירה המשתרעת בעיקר על מישור החוף. שני הצדדים דחו את מסקנות הוועדה והסכסוך נמשך ביתר עוז.
בדיון שנערך בפרלמנט הבריטי בספטמבר 1936, לאחר כמה חודשי מאורעות, ציין אמנם אורמסבי-גור את ההבלגה הראויה לשבח שגילו היהודים בזמן המהומות חרף הפרובוקציות הערביות, אך יחד עם זאת השתדל להביע עמדה מאוזנת בסכסוך, ואמר כי לוועד הערבי העליון ולמועצה המוסלמית אין יד במעשי הטרור משום שהם איבדו את השפעתם על הציבור הערבי, והביע התנגדות למסירת נשק ליישובים היהודיים ללא פיקוח בריטי, מאחר שהדבר עלול להגביר את הטרור. רוב הנואמים בדיון חלקו על דבריו, מתחו ביקורת על הממשלה שלא נקטה באמצעים חריפים יותר להדברת הטרור, גינו את ניסיונו של אורמסבי-גור לחפות על המנהיגים הערבים וקראו להרשות הגנה עצמית יהודית.
בגבור ההתנגדות הערבית האלימה, חרף כל ניסיונות הפיוס והצעת החלוקה, ביקש אורמסבי-גור בשנת 1937 מצ'ארלס טגארט, מפקד משטרת כלכותה שבהודו ומומחה למלחמה בטרור לבוא לארץ ישראל על מנת לתאם בין זרועות הביטחון השונות ולארגן עבור שלטונות המנדט הבריטי את הגנת הארץ מפני המורדים מערביי ארץ ישראל ומפני הכוחות הערביים הבלתי סדירים שחדרו לארץ מצפון, מסוריה ומלבנון. ביוזמתו של טגארט הוקמה בשנת 1938 גדר הצפון והוקמו בכל רחבי הארץ על פי יוזמתו כ-60 מבצרים שנקראו מצודות טגארט, שהיה להן תפקיד חשוב בהגנת הארץ ובדיכוי המרד הערבי.
במאי 1938, כשלא נראה קץ לסכסוך העביר ראש הממשלה נוויל צ'מברלין את אורמסבי-גור מתפקידו ומינה במקומו כשר המושבות את מלקולם מקדונלד, האיש שפרסם את הספר הלבן של 1939.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם אורמסבי-גור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
