ויליאם פירס רוג'רס

ויליאם פירס רוג'רס
William Pierce Rogers
	ויליאם פירס רוג'רס
לידה	23 ביוני 1913; נורפוק, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	2 בינואר 2001 (בגיל 87); בת'סדה, מרילנד, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	אוניברסיטת קולגייט; בית הספר למשפט קורנל ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	22 בינואר 1969 – 3 בספטמבר 1973; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	ריצ'רד ניקסון
	→ דין ראסק הנרי קיסינג'ר ←
	23 באוקטובר 1957 – 20 בינואר 1961; (3 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	דווייט אייזנהאואר
	→ הרברט בראונל, הבן רוברט קנדי ←
	20 בינואר 1953 – 23 באוקטובר 1957; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	דווייט אייזנהאואר
	→ רוס ל. מלון לורנס וולש ←
פרסים והוקרה
	מדליית החירות הנשיאותית
חתימה

ויליאם פירס רוג'רס (באנגלית: William Pierce Rogers;‏ 23 ביוני 1913 – 2 בינואר 2001) היה מדינאי אמריקאי שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא ריצ'רד ניקסון וכן היה התובע הכללי והמשנה לתובע הכללי של ארצות הברית תחת הנשיא דווייט אייזנהאואר.

בישראל ידוע רוג'רס במיוחד בשל ניסיונות התיווך שלו בסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר שימש כמזכיר המדינה בממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

ראשית חייו

רוג'רס נולד בעיירה נורפוק במדינת ניו יורק. מאחר שאמו מתה בהיותו נער, גדל רוג'רס בבית סבו בעיירה קנטון במדינת ניו יורק.

רוג'רס השלים את לימודי המשפטים באוניברסיטת קורנל והוסמך לעסוק במקצוע עריכת הדין ב-1937. משנת 1938 עד שנת 1942 עבד תחת התובע הכללי תומאס דיואי כתובע במשפטים העוסקים בפשע מאורגן בניו יורק. הצטרף לצי האמריקני בשנת 1942, לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. שירת על סיפון נושאת המטוסים "אינטרפיד", ואף השתתף בקרב אוקינאווה.

קריירה מוקדמת

לאחר המלחמה שב והשתלב בקריירה ציבורית. כעורך דין צעיר שימש כיועץ לוועדת הסנאט שבדקה את ממצאי "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית". לבקשת הסנאטור (דאז) ריצ'רד ניקסון בחן את המסמכים הנוגעים לאלג'ר היס, בכיר במשרד החוץ האמריקני שנחשד בהעברת מידע מסווג לברית המועצות. הוא מסר לניקסון כי היס שיקר, וכי ההאשמות כנגדו מבוססות. ניקסון המשיך בפעולה כנגד היס, וצבר בכך מוניטין ויוקרה אשר קידמו את הקריירה שלו.

ב-1950 רוג'רס הפך לשותף במשרד עורכי דין גדול בניו יורק, וריכז את סניף המשרד בוושינגטון. במשרד זה עבד במהלך כל חייו, בכל עת שבה לא שימש בתפקיד ציבורי.

רוג'רס הצטרף לממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר כסגן התובע הכללי בשנת 1953, ולאחר מכן שימש כתובע הכללי בין השנים 1957 ו-1961. הוא נותר ביחסים קרובים עם סגן הנשיא דאז, ניקסון, לאורך כל תקופת הנשיאות של אייזנהאור, ויעץ לו כאשר הועלו כנגדו האשמות על שימוש בלתי חוקי בקרנות, האשמות שקרובות היו לסיים את הקריירה של ניקסון, ובמהלך התקופה שבה סבל אייזנהאור מבעיות רפואיות, שחייבו את ניקסון לאחריות מוגברת כסגן הנשיא, אשר על פי החוקה של ארצות הברית הוא יורשו של הנשיא, אם הנשיא מת במהלך מילוי תפקידו.

במסגרת תפקידו כתובע הכללי, תרם רוג'רס תרומה לנושא זכויות האדם כאשר היה מעורב במשבר ליטל רוק, שבו נדרשה התערבות של "המשמר הלאומי" על מנת לאכוף את החלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית בנוגע לחינוך המעורב בבתי הספר. כן היה מעורב בחקיקת "חוק זכויות האזרח" משנת 1957, ובייסוד מחלקת זכויות האזרח במשרד המשפטים האמריקני.

מזכיר המדינה

רוג'רס שירת כמזכיר המדינה בממשל ניקסון בין 22 בינואר 1969 ו-3 בספטמבר 1973. עם סיום התפקיד זכה ב"מדליית החירות הנשיאותית", אות הכבוד הגבוה ביותר הניתן לאזרח בארצות הברית.

תקופת שירותו כמזכיר המדינה עמדה בסימן מתחים בין רוג'רס ובין היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר. רוג'רס נבחר לתפקיד בשל היותו איש סודו של ניקסון, והיה בעל ניסיון מסוים, אם כי לא רב, בנושאים בינלאומיים. קיסינג'ר היה בעל ההשפעה הממשית על מדיניות החוץ, וחתר תחת מעמדו של רוג'רס עד כדי כך שהצליח להחליפו בתפקידו, לאחר תחילת כהונתו השנייה של ניקסון כנשיא.

אל מול תוכניותיהם של קיסינג'ר וניקסון לניצחון במלחמת וייטנאם, היה רוג'רס לרוב גורם ממתן. כך התנגד רוג'רס להפצצות על קמבודיה בשנת 1969, אך דעתו לא התקבלה. הכוח המניע מאחורי מדיניות החוץ האמריקנית בשנים אלו היה קיסינג'ר. לרוג'רס נודע על פעולות חשובות כהסכם לצמצום החימוש עם ברית המועצות, או הפעולות לנירמול היחסים עם סין לעיתים קרובות כאשר הייתה הפעולה בבחינת עובדה מוגמרת.

עם זאת, נותר רוג'רס במהלך כל כהונתו איש סודו ואמונו של ניקסון, אך הצליח לצלוח בשלום את פרשת ווטרגייט ולצאת ממנה כששמו נקי.

ניסיונות התיווך בין ישראל והערבים

במהלך שירותו כמזכיר המדינה, ניסה רוג'רס מספר פעמים לתווך בין ישראל ובין מדינות ערב. בראשית 1969 נכנס ניקסון לתפקידו, והחל לגלות עניין רב בנעשה במזרח התיכון. 1969 הייתה שנת בחירות, אך מיד לאחריהן, ב-9 בדצמבר 1969 פרסם רוג'רס את תוכניתו, שהתבססה על הסכמה אליה הגיעו נציגים אמריקנים וסובייטים בשיחות ביניהם.

התוכנית, שהתייחסה במיוחד לסכסוך שבין ישראל ומצרים כללה את נסיגתה של ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וזאת במסגרת משא ומתן על הסדרי שלום, שיושג בתיווכו של שליח האו"ם גונאר יארינג, ועל בסיס האמור בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. על פי התוכנית יובטח חופש השיט בתעלת סואץ, על מעמדן של שארם א שייח ורצועת עזה יקיימו הצדדים משא ומתן, וירושלים תימסר לניהול נציגי שלוש הדתות הגדולות. במקביל, פרסם השגריר האמריקני באו"ם, יוסט, תוכנית מפורטת להסדר עם ירדן על בסיס תוכניתו של רוג'רס. על פי תוכנית יוסט, תיסוג ישראל נסיגה מלאה, ולירדן יינתן מעמד שווה לזה של ישראל בירושלים, ולפליטים תינתן בחירה בין פיצוי כספי ובין חזרה למדינת ישראל.

גולדה מאיר דחתה את שתי התוכניות מכל וכל. בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס קבעה כי "אם נקבל את תוכנית ארצות הברית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", והאשימה כי רוג'רס מנסה לשבות את לב הערבים על חשבון התמיכה בישראל. לטענת הגורמים הישראלים, לא ניתן לקבל תוכנית שלא כללה בסופה חתימה על הסכמי שלום פורמליים, וכן פגיעה במעמד ישראל בירושלים.

בראשית יוני 1970 נפגש רוג'רס עם השגריר הרוסי אנטולי דוברינין. השניים דנו במצב במזרח התיכון. מלחמת ההתשה בתעלה הביאה להתערבות גוברת והולכת של שתי המעצמות, כאשר "יועצים" סובייטים הפעילו טילים ומטוסי קרב באזור התעלה. החשש להסתבכות ולעימות ישיר בין המעצמות הצריך פעולה מיידית. ב-19 ביוני 1970 פרסם רוג'רס תוכנית נוספת. לפי התוכנית תכנס לתוקף בתעלה הפסקת אש למשך 90 יום, ובמהלכה ייערכו שיחות על בסיס החלטה 242 לקראת הסכם שלום. בתחילה דחתה ישראל את התוכנית, כשם שדחתה את קודמתה, אך לאחר שמצרים וירדן הודיעו על קבלת היוזמה, ולאחר קבלת הבטחות מניקסון כי לא תידרש נסיגה לגבולות יוני 1967, כי נסיגה תתבצע רק לאחר חתימת הסכמי שלום, וכן הבטחות התואמות את עמדת ישראל בעניין הפליטים הערבים ובעניין החימוש, הודיעה גולדה מאיר כי היא מקבלת את החלק ביוזמה העוסק בהפסקת האש, וכן תקבל את השליח יארינג, אך אינה מקבלת את החלקים שעמדו בבסיס היוזמה הקודמת, וזאת בראשית אוגוסט 1970. תשובה זו הביאה, למעשה, לסיומה של מלחמת ההתשה.

מאמצי התיווך של גונאר יארינג חודשו, אך על אף שהפעם הצליחו להביא להסכמתו של הנשיא המצרי החדש, אנואר סאדאת להכיר בישראל ולחתום עמה על שלום, תמורת החזרת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לא הצליח המתווך השוודי להחתים את הצדדים על חוזה שלום, והצעה מפורטת שהגיש, ב-8 בפברואר 1971 נדחתה על ידי ישראל.

במאי 1971 ביקר רוג'רס בקהיר וניסה להשפיע על השליט המצרי החדש, אנואר סאדאת כי יחדש את המשא ומתן. בסמוך לביקור ביצע סאדאת שינויים פרסונליים בממשלו, והרחיק ממנו את סגנו, עלי צברי שהיה איש אמונה של ברית המועצות. נראה היה כי פעולות אלו מדאיגות את ברית המועצות אשר יזמה מיד לאחר מכן ברית לידידות ושיתוף פעולה עם מצרים שתוקפה לחמש-עשרה שנים. ברית זו הקשתה מאוד את המשך מאמצי התיווך של רוג'רס.

תוכנית שלישית שהגיש רוג'רס באוקטובר 1971 שבה ונדחתה על ידי ישראל.

גולדה מאיר לא הסתירה את דעתה על רוג'רס וקבעה כי הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום. "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו".

לאחר פרישתו מתפקיד מזכיר המדינה

לאחר התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר, בשנת 1986 עמד רוג'רס בראשה של ועדת החקירה, שכונתה "ועדת רוג'רס". הוא היה בין הראשונים שמתחו ביקורת על הדרך שבה נאס"א מנהלת את אמצעי הבטיחות בתוכנית מעבורת החלל. בין יתר החברים בוועדה היו האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג וסאלי רייד, הגנרל דונלד קוטינה, והפיזיקאי ריצ'רד פיינמן.

רוג'רס מת כתוצאה ממחלת לב בינואר 2001, בבתסדה, מרילנד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם פירס רוג'רס בוויקישיתוף

ויליאם פירס רוג'רס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)