ועידת ח'רטום

ועידת ח'רטום

ועידת ח'רטום. משמאל לימין: המלך פייסל, גמאל עבד אל נאצר, עבדאללה סלאל, סבאח א-סלים א-סבאח ועבד א-רחמן עארף
עיר	ח'רטום
מדינה	סודאן 1956 רפובליקת סודאן
תאריכים	29 באוגוסט 1967 – 1 בספטמבר 1967 (4 ימים)
עילה	תוצאות מלחמת מלחמת ששת הימים
תוצאה	קביעות מדיניות משותפת למדינות ערב כלפי מדינת ישראל: לא להכרה בישראל לא למשא ומתן עם ישראל לא לשלום עם ישראל
משתתפים
ערב הסעודית המלך פייסל מצרים גמאל עבד אל נאצר ירדן המלך חוסיין לבנון שארל חילו תימן עבדאללה סלאל כווית סבאח א-סלים א-סבאח עיראק עבד א-רחמן עארף סודאן אסמאעיל אל-אזהרי

ועידת ח'רטום נערכה בסוף אוגוסט 1967 בעיר ח'רטום, בירת סודאן. הוועידה התכנסה בעקבות מלחמת ששת הימים והשתתפו בה מנהיגי שמונה מדינות ערביות. ההצהרה שנוסחה בסופה (1 בספטמבר)^[1] הנחתה את המדיניות הערבית כלפי מדינת ישראל עד מלחמת יום כיפור.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים פעלה מצרים לקיום ועידת פסגה כלל ערבית כדי להשיג תמיכה במדיניות של מאמץ צבאי ופוליטי משולב כנגד ישראל ולקבל סיוע כספי ממפיקות הנפט^[2]. בתחילת אוגוסט התכנסו שרי החוץ של מדינות ערב בח'רטום לצורך הכנת פסגה של ראשי המדינות^[3].

הוועידה התקיימה מ-29 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1967 והשתתפו בה ראשים של שמונה מדינות, בהם: פייסל, מלך ערב הסעודית, נאצר נשיא מצרים, חוסיין, מלך ירדן, שארל חילו נשיא לבנון, נשיא עיראק עבד א-רחמן עארף, מלך כווית סבאח א-סלים א-סבאח, ואסמאעיל אל-אזהרי נשיא סודאן^[4]. מנהיג אלג'יריה, חורי בומדיין, לא הגיע לוועידה בגלל התנגדותו למהלך של נאצר ושלח במקום זאת את שר החוץ שלו^[5]. סוריה החרימה את הוועידה, הגם ששר החוץ שלה נכח ברוב הוועידה^[6]. ערביי ישראל כלל לא הוזמנו, אך אחמד שוקיירי השתתף כנציג אש"ף ופרש לקראת סוף הדיונים בגלל התנגדותו להחלטות. הוועידה פעלה לחיזוק האחדות הערבית אל מול ישראל אך גם בתוכה, בין השאר בכך שגמאל עבד אל נאצר התחייב לחדול מלהפיל את המונרכים של מדינות המפרץ והוחלט על סיום המלחמה בתימן והעברת סיוע ממפיקות הנפט למצרים וירדן. סעודיה התחייבה לסיוע שנתי של 50 מיליון ליש"ט, כווית - 55 מיליון ליש"ט ולוב - 30 מיליון ליש"ט. 90 מיליון ליש"ט יועדו למצרים ו-45 מיליון לירדן. סוריה שהחרימה את הוועידה לא קיבלה סיוע^[7].

עם זאת, עלו בוועידה עימותים בין ערביים. שוקיירי הביע התנגדות לטענות המלך חוסיין לשליטה בגדה המערבית ויצר בכך עימות עם חוסיין^[8].

מצרים הובילה את הוועידה להחלטה שתקדם פעילות דיפלומטית להביא את ישראל לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על עצם הבחירה לקדם מהלכים פוליטיים ודיפלומטיים, לא הייתה מחלוקת. אולם, גמאל עבד אל נאצר הכיר בכך שקידום פעילות כזאת מחייבת הצגת עמדה פחות נוקשה בעיני העולם ועל כן הוביל להחלטה שאינה כוללת דרישות להמשך המאבק המזוין ולפתרון הבעיה הפלסטינית. הוא טען שהמשך הצגת דרישות מעין אלו תביא בפועל לסיפוח ישראלי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והעריך שאם מדינות ערב יביעו הסכמה להחלטה המתגבשת של מועצת הביטחון של האו"ם, שבנובמבר הבשילה לכדי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, המעצמות ילחצו על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו וכך יהיה ניתן להביא להשבת השטחים ללא הכרה בישראל וללא הענות לדרישת ישראל להסכם שלום. קו זה נועד בין השאר לסנדל את המלך חוסיין ולמנוע ממנו מלהגיע לשלום נפרד עם ישראל. לקו זה התנגדו אחמד שוקיירי וסוריה שהחרימה בשל כך את הוועידה, כמו גם עיראק ואלג'יריה. הם דרשו להמשיך במאבק לפתרון הבעיה הפלסטינית^[9].

נאצר הוביל את הוועידה להחלטה שתדגיש את הנכונות של הערבים לפתרון דיפלומטי ותתעלם מהדרישות של אחמד שוקיירי. אולם לאור העמדה של שוקיירי שזכתה לתמיכה של נציגי עיראק ואלג'יריה, הושגה פשרה על פיה הוכללו בהחלטה הקביעות:

• לא להכרה בישראל
• לא למשא ומתן עם ישראל
• לא לשלום עם ישראל

שנודעו כשלושת הלאווים, ואזכור הזכויות של הפלסטינים (מבלי לקבוע דרכים מעשיות להשגת זכויות אלו). נאצר הסכים לפשרה זו על מנת להשיג החלטה מוסכמת שתאפשר התקדמות בערוץ הדיפלומטי^[10].

1) הוועידה מאשררת את האחדות הערבית, אחדות הפעולה והצורך בתיאום והסרת המחלוקות. המלכים, נשיאים ונציגים של ראשים אחרים של מדינות ערב אישרו את עמידת מדינותיהם לצד ויישום הכרזת הסולידריות הערבית בפסגה הערבית השלישית בקזבלנקה.

2) הוועידה הסכימה על הצורך לרכז את המאמצים להעלמת התוצאות התוקפנות על הבסיס שהאדמות הכבושות הן אדמות ערביות והעול של השגת האדמות מחדש מוטל על כל מדינות ערב.

3) ראשי המדינות הערביות הסכימו לאחד את מאמציהם הפוליטיים בזירה הבינלאומית והדיפלומטית להעלמת התוצאות של התוקפנות ולהבטיח את נסיגת הכוחות התוקפניים הישראלים מהאדמות הערביות שנכבשו מאז ההתקפה של ה-5 ביוני. דבר זה יעשה בתוך המסגרת של העקרונות הראשיים להן מדינות ערב מחויבות, כלומר:

• לא לשלום עם ישראל
• לא להכרה בישראל
• לא לעריכת משא ומתן עם ישראל

והתעקשות על זכויותיהם של הפלסטינים בארצם.

4) הוועידה של שרי אוצר, כלכלה ונפט ממליצה שהשעיה של שאיבת נפט תשמש כנשק בקרב. אולם לאחר בדיקה מעמיקה, הוועידה הגיעה למסקנה ששאיבת נפט יכולה לשמש בעצמה כנשק חיובי מכיוון שהנפט יכול לשמש לחיזוק הכלכלות של מדינות ערב שנפגעו ישירות "מהתוקפנות", כך שמדינות אלה תוכלנה לעמוד איתן במערכה. הוועידה החליטה על כן לחדש את שאיבת הנפט, מכיוון שהנפט הוא משאב חיובי היכול לשמש להשגות המטרות הערביות. הוא יכול לתרום למאמצים לאפשר למדינות ערב שנחשפו לתוצאות התוקפנות ועקב כך סבלו מהפסד משאבים כלכליים לעמוד איתן ולהעלים את תוצאות התוקפנות. יצרניות הנפט ישתתפו במאמצים לאפשר למדינות הנפגעות לעמוד איתן אל מול הלחצים הכלכליים. [בעקבות הוועדה הסתיים אמברגו הנפט של מלחמת ששת הימים והוחלט להקים את אועפ"ק.]

5) משתתפות הוועידה אישרו את התוכנית שהוצעה על ידי כווית להקים קרן כלכלית וסוציאלית לפיתוח על בסיס המלצות ועידת בגדד של שרי אוצר, כלכלה ונפט ערביים.

6) המשתתפים הסכימו על הצורך לנקוט באמצעים הנדרשים לחזק את ההכנות הצבאיות ולהתכונן לכל התפתחות.

7) הוועידה החליטה להאיץ את חיסול הבסיסים הזרים במדינות ערב.

בישראל ראו בהחלטות ועידת ח'רטום אישוש לטענה שפני הערבים להמשך המאבק נגד ישראל וכי אין פרטנר למשא ומתן לשלום^[4]. ממשלת ישראל הוציאה החלטה המחויבת להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב, אך קובעת שאל מול סירוב הערבים לשאת ולתת על הסכם שלום, ישראל תעמוד "בעמדות החיוניות לביטחונה ולהתפתחותה הבלתי מופרעת של ישראל"^[11]. גולדה מאיר הגדירה את החלטות ועידת ח'רטום כקריאה להשמדת ישראל והוכחה לכך שהעמדה הערבית לא השתנתה^[9]. ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, הגיב להחלטות הוועידה בעת שביקר בתעלת סואץ ואמר: "כשאין הידברות, אין דרך אלא לחפש ולמצוא גבולות טבעיים, ואין גבול טבעי מתעלה זו - תעלת סואץ"^[12]. אבא אבן שלל את הפרשנות שהערבים גילו מתינות בוועידה^[13]. תגובה דומה נשמעה מהנרי קיסינג'ר שראה בהחלטות ועידת ח'רטום סימן לקיצוניות שהשתלטה על העולם הערבי לאחר מלחמת ששת הימים. פרופסור ויליאם קוונדט אמר שהעמדה הערבית הוקשחה בוועידה. היו גם אישים בעולם הערבי, כמו עבד אל עזיז רמאדאן, שהציגו את הוועידה כסתימת הגולל על כל פתרון פוליטי.

מנגד, אחמד שוקיירי הגיב להחלטות הוועידה כתבוסה שנייה של הערבים לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים. לטענתו, הוועידה היא התחלה של ויתורים פוליטיים גדולים וויתור על המאבק לשחרור פלסטין^[9]. בהתבטאויות של אישים ערביים נאמר שהחלטות ועידת ח'רטום שוללות הסכם שלום עם ישראל, אולם אינן שוללות הגעה למצב של אי לוחמה^[14].

התקשורת בארצות הברית ציינה את השינוי בעמדה הערבית וראתה בכך התפתחות חיובית^[15]. עמדה דומה הופיעה בדו"ח שהוגש לנשיא לינדון ג'ונסון והובעה על ידי גורמים מערביים שונים^[16].

לאחר קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ותחילת שליחותו של גונאר יארינג, ביקש המלך חוסיין לכנס ועידה ערבית נוספת, בטענה שהחלטות ועידת ח'רטום כבר אינן רלוונטיות למצב החדש שנוצר. ככל הנראה, חוסיין הרגיש שהחלטות ועידת ח'רטום אינן מאפשרות לו מספיק גמישות במשא ומתן עם יארינג^[17]. תגובת פייסל, מלך ערב הסעודית, הייתה שלילית. דבריו הביעו את העמדה שהחלטות ועידת ח'רטום היוו את קצה גבול הוויתורים של הערבים וועידה נוספת צריכה להתכנס רק כדי להחליט על כישלון הניסיונות להגיע לפתרון פוליטי וחזרה למאבק מזוין^[18].

ד"ר מתי שטיינברג ויהושפט הרכבי מסבירים כי סעיף 29 לאמנה הלאומית הפלסטינית, המגדיר כי לפלסטינים הזכות להיות קובעי קו המדיניות הערבית בסכסוך, נוסף בעקבות כישלונו של נציג אש"ף שוקיירי לשכנע את מדינות ערב לאמץ את הרעיון המובע בו. עמדת אש"ף הייתה שכשם שמדינות ערב אחרות כאלג'יריה, תוניסיה, לוב ומרוקו תבעו לעצמן במאבקן זכות בלעדית להגדיר את שאיפותיהם להגדרה עצמית ותפקידן של מדינות ערב הוגבל לסיוע, כך יש ליתן זכות ראשונים זו גם לאש"ף.^[19] בהמשך, החלטה ברוח זו התקבלה בוועידת הפסגה השישית באלג'יריה בנובמבר 1973, ובה נקבעה המחויבות להחזרת הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני בהתאם לקביעת אש"ף, בהיותו הנציג היחיד של העם הפלסטיני, ואושרהבהחלטת הפסגה השביעית ברבאט באוקטובר 1974.^[20] בכך הכתירו מדינות ערב את אש"ף להיות המכתיב של הקו הבינערבי בשאלה הפלסטינית (ירדן הסתייגה מהחלטה זו באלג'יריה אך הצטרפה אליה בהמשך ברבאט). מתי והרכבי מסבירים כי קבלת עיקרון זה אמנם חשוב ברמה התאורטית, אך ברמה המעשית מדינות ערב קבעו לעצמן את מדיניותן בסכסוך, תוך התחשבות בקונזנסוס הערבי בעניין אש"ף.

המגבלות שנכללו בשלושת הלאווים הביאו להבנה בינלאומית רבה לעמדה הישראלית שעמדות הערבים אינן ריאליסטיות ובכך תרמו ככל הנראה למניעת השגת הסדר^[9].

בוועידת ח'רטום החליטו מנהיגי המדינות הערביות - לראשונה - לנקוט דרכים מדיניות ודיפלומטיות להשבת אדמותיהם "הכבושות". עד אז דובר תמיד על "שחרור" האדמות ו"השמדת מדינת ישראל" בדרכים צבאיות. הדעות חלוקות לגבי המשמעות המעשית של שינוי זה בטון הערבי. בני מוריס הציג את החלטות הוועדה כמסמור עמדה סרבנית שטרפדה כל מהלך לשלום באזור למשך עשור. יהושפט הרכבי טען שהחלטות ועידת ח'רטום מבטאות מחויבות להשמדת מדינת ישראל. לדבריו, הערבים דחו את האפשרות של משא ומתן עם ישראל "לא בגלל שהם העדיפו דרך אחרת לשלום"^[21]. לפי עמדה זאת, הטון הערבי שלפחות כלפי חוץ הוצג כמתון יחסית בוועידת ח'רטום לא היווה יותר מניסיון לקדם לחץ בינלאומי לנסיגה ישראלית כמו שאירע לאחר מלחמת סיני.

לעומת זאת, היו שראו בהחלטות הוועידה יותר מפתח להשגת הסדר בין ישראל למדינות ערב. אבי שליים הציג את הוועידה כנקודת מפנה בעמדה הערבית. לטענתו, הערבים פירשו את שלושת הלאווים כ-"לא לשלום רשמי עם ישראל, אך לא דחייה של השלום, לא למשא ומתן ישיר, בלא לסרב למשא ומתן עקיף, לא להכרה דה יורה בישראל אך קבלת התקיימותה כמדינה^[21]. שלמה גזית מעלה את השאלה האם ישראל החמיצה הזדמנות לפתוח בדיאלוג עם מדינות ערב בפרשנותה המחמירה של המשמעות של החלטות ועידת ח'רטום^[15]. אלן הארט, הידוע כמבקר חריף של ישראל, טען שהחלטת ועידת ח'רטום נתנה לחוסיין ונאצר אור ירוק להתקדם בזהירות לקראת הסדר עם ישראל ואילו המנהיגים הישראלים רצו בשלום תמורת שטחים ולא היו מתעלמים מהשינוי בעמדה הערבית שהשתקפה בהחלטת ח'רטום, ההיסטוריה הייתה אחרת^[10].

• Essential Documents: Khartoum Resolution, Council on Foreign Relations
• נפתחה ועידת חארטום, דבר, 30 באוגוסט 1967, המשך
• יוסף חריף, "עמדת ראשי מדינות ערב מחזקת עמדת ישראל לא לשוב למצב הקודם", מעריב, 4 בספטמבר 1967