ז'אן-בדל בוקאסה

ז'אן-בדל בוקאסה
Jean-Bedel Bokassa

לידה	22 בפברואר 1921 בובנגי, אפריקה המשוונית הצרפתית
פטירה	3 בנובמבר 1996 (בגיל 75) בנגי, הרפובליקה המרכז-אפריקאית
מדינה	צרפת, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, Central African Empire
מקום קבורה	Berengo's Palace
מפלגה	התנועה להתפתחות חברתית של אפריקה השחורה
דת	נצרות קתולית
בן או בת זוג	Marguerite Green Boyanga Marie-Reine Hassen (1976–?) Alda Adriano Geday (4 במאי 1974–?) Gabriella Drimbo (אפריל 1975–?) Marie-Joëlle Aziza-Eboulia (18 בפברואר 1970–?) Astrid Elisabeth Van Erpe (3 במרץ 1962–1967) Nguyễn Thị Huệ (העשור של 1950–?) Annette Van Helst Marie-Jeanne Nouganga Éliane Mayanga בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
נשיא הרפובליקה המרכז-אפריקאית 1 בינואר 1966 – 21 בספטמבר 1979 (13 שנים)
פרסים והוקרה
צלב גדול של לגיון הכבוד Médaille commémorative de la guerre 1939–1945 National Order of Merit מסדר הכוכב של יוגוסלביה מדליה קולוניאלית מדליית הנצחה לשירות התנדבותי בצרפת החופשית Indochina Campaign commemorative medal צלב לוחם המחתרת המתנדב המסדר המלכותי אל-עלאווי המסדר הלאומי של הנמר המסדר הלאומי של חוף השנהב מסדר הגבורה המסדר הלאומי של האריה של סנגל מסדר הדגל הלאומי המסדר הלאומי של צ'אד מסדר העצמאות מסדר הנילוס Croix du combattant volontaire 1939–1945 Order of Operation Bokassa הצלב הגדול של המסדר המלכותי עלווי Grand Cordon of the National Order of the Leopard אביר בלגיון הכבוד צלב המלחמה לפעולות בזירות זרות הצלב הגדול של המסדר הלאומי של האריה של סנגל צלב המלחמה 1939-1945 מסדר ההצטיינות הלאומי מסדר ההצטיינות מסדר הכוכב המשווני מסדר ההצטיינות של קונגו עיטור ההכרה המסדר הלאומי של מדגסקר מסדר שני הנילוסים מסדר הכוכב היוגוסלבי הגדול מסדר כוכב אתיופיה
חתימה

ז'אן בדל בוקאסה (Jean-Bédel Bokassa; ‏22 בפברואר 1921 – 3 בנובמבר 1996) היה השליט הצבאי של הרפובליקה המרכז-אפריקאית החל מ-1966, וקיסר הרפובליקה מ-1976 ועד להדחתו ב-1979. בוקאסה היה ידוע כעריץ אכזר ונהנתן, שזכה על כך לגינוי נרחב ממדינות העולם. בדצמבר 1986 הוא הואשם בפשעים כקניבליזם, הטלת מומים, סדיזם, מעילות ושלושים ושמונה רציחות^[1] ב-12 ביוני 1987 נמצא בוקאסה אשם בכל האישומים, חוץ מאשמת הקניבליזם, ונגזר עליו גזר דין המוות. גזר דינו הומר במאסר עולם בבידוד, ב-1989 הופחת עונשו לעשרים שנים, וב-1993 יצא לחופשי במסגרת חנינה כללית.

בוקאסה נולד לראש אחד משבטי מ'בקה, באפריקה המשוונית הצרפתית. אביו, מגבונדאולו, היה אחראי לגיוס עובדים מהכפר עבור חברת כריית יערות צרפתית בשם "פורסטייר"; לאחר ששחרר כמה מאנשי הכפר שהיו בני ערובה בחברה הצרפתית, הוא הוצא להורג בכיכר העיר, כשבוקאסה היה בן 6 שנים בלבד. כשבוע לאחר מכן, אמו של בוקאסה התאבדה מצער, והשאירה אחריה עוד 11 ילדים מלבדו.

בוקאסה נשלח לבית ספר צרפתי של המיסיון הנוצרי במ'בקי. את כינויו "בדל" קיבל ממוריו מכיוון שחיבב במיוחד ספר דקדוק שנכתב על ידי צרפתי בשם בדל.

לאחר סיום לימודיו בשנת 1939, הצטרף בוקאסה לצבא הקולוניאלי הצרפתי.

ביולי 1940 הפך בוקאסה לרב-טוראי, ובנובמבר 1941 קודם לדרגת רב-סמל. לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את צרפת, נמנה בוקאסה על האפריקאים הרבים במושבותיה של צרפת באפריקה שהצטרפו לגנרל הצרפתי שארל דה גול ולצבא צרפת החופשית. דה גול הגיע ב-1941 לקונגו-ברזוויל במרכז אפריקה, ומשם שידר את "קריאת ה-30 ביוני" בה קרא לכל תושבי מושבות צרפת באפריקה להצטרף אליו, והבטיח להם כי יפעל למען עצמאות ארצותיהם עם תום המלחמה. מרבית הקצינים הצרפתים ששרתו אז באפריקה הצטרפו לגנרל דה גול, ועמם חייליהם האפריקאים. בוקאסה השתתף בכיבוש הבירה האפריקנית של ממשלת וישי בברזוויל שבקונגו. בוקאסה אף לחם עם כוחות הברית בצרפת נגד גרמניה לפני נפילת המשטר הנאצי.

לאחר המלחמה, בוקאסה התקבל לבית ספר לקצונה שבסנגל. עד לסוף שירותו ב-1953, לחם בקרבות הודו-סין (כיום וייטנאם) כמומחה לתשדורות רדיו, מקצוע שאותו למד במהלך שירותו הצבאי.

כהוקרה על שירותו הצבאי, זכה בוקאסה בחברות בלגיון הכבוד הצרפתי, ואף זכה לעיטור "צלב המלחמה", שניתן לחיילים המצטיינים במעשי גבורה.

במהלך שירותו בהודו-סין התחתן עם בחורה וייטנאמית, נוין טי הויה, ונולדה להם בת, בעלת אזרחות צרפתית. בוקאסה עזב את הודו-סין וחזר לצרפת ללא אשתו ובתו, כדי ללמד מגויסים אפריקנים על תשדורות רדיו. בשנת 1956 קודם בוקאסה לדרגת סגן משנה, וכעבור שנתיים קודם לדרגת סגן. עד ליולי 1961, השנה שבה קודם לדרגת סרן, שירת בוקאסה כעוזר טכני צבאי בברזוויל, ואחר כך בבנגי.

המושבה הצרפתית אובנגי שרי, חלק מאפריקה המשוונית הצרפתית, הפכה ב-1958 לטריטוריה חצי-אוטונומית, וב-13 באוגוסט 1960 הפכה למדינה עצמאית בשם הרפובליקה המרכז אפריקאית. ב-1 בינואר 1962 עזב בוקאסה את הצבא הצרפתי והצטרף לכוחות הצבא של הרפובליקה המרכז אפריקאית (CAR) כמפקד גדוד.

בוקאסה היה בן דודו של נשיא הרפובליקה המרכז אפריקאית דויד דאקו (David Dacko) ויש האומרים כי היה גם קרוב משפחה של אחיינו של הנשיא לשעבר ברתלמי בוגנדה. בגלל קרבתו לנשיא דאקו וניסיונו הצבאי הרב בשירות צרפת החופשית, בוקאסה התקדם במהירות בסולם הדרגות של הצבא והפך לקולונל הראשון של המדינה ב-1 בדצמבר 1964.

כקולונל, בוקאסה לעיתים קרובות הופיע בציבור בלבוש צבאי, עם כל עיטורי הגבורה שלו, על מנת להראות את חשיבותו למדינה, ובטקסים רשמיים הוא גם דאג להימצא תמיד בקרבתו של הנשיא דאקו. הנשיא דאקו לא חשש מבוקאסה, למרות מספר הפיכות צבאיות שהיו באפריקה באותה תקופה, ואף דחה בפומבי אפשרות כזו. למרות זאת, מכיוון שמקורבים לדאקו סברו שבוקאסה מסוכן, דאקו הקים כוח משטרתי מזוין שיהווה "משמר נשיאותי".

בשנים 65–1964, ממשלתו של דאקו ניצבה לפני מספר קשיים: המשק היה בקיפאון, הבירוקרטיה החלה להתפורר, וגבולות המדינה נפרצו על ידי לומומביסטים, המורדים בקונגו השכנה מדרום, ועל ידי מורדים לשחרור סודאן ממזרח. דאקו היה תחת לחץ מ"התנועה למען אבולוציה חברתית באפריקה השחורה" (MESAN). בניסיון לטפח מקורות תמיכה מן החוץ מלבד צרפת, הוא התחיל בפיתוח היחסים עם מאו דזה-דונג, מנהיג סין העממית. בעקבות זאת קיבלה הרפובליקה הלוואה ללא ריבית של 20 מיליון פרנקים צרפתיים. אך הדבר לא מנע התמוטטות כלכלית, גם בגלל שחיתות של פקידי ממשל. סין מצידה, החלה בתעמולה קומוניסטית בתוך המדינה הצעירה. לאור כל הבעיות הללו, בוקאסה החל לחשוב על הפיכה כנגד דאקו.

ביולי 1965, נשלח בוקאסה לפריז כחלק ממשלחת של המדינה. כשבוקאסה ניסה לחזור לרפובליקה, גילה שדאקו אסר על חזרתו. בוקאסה גיבש תמיכה מהכוחות הצבאיים של הרפובליקה ושל צרפת, שהצליחו לשכנע את דאקו לאפשר את חזרתו של בוקאסה. גם הנשיא הצרפתי שארל דה גול שוחח בטלפון עם דאקו, ואמר כי לא יעלה על הדעת ש"שותפו לנשק" לא יוכל לחזור לרפובליקה.

מאז חזרתו של בוקאסה לרפובליקה, המתיחות בינו לבין דאקו הלכה וגברה. בשלב מסוים דאקו תכנן להחליף את בוקאסה, שכיהן כיועצו האישי לענייני צבא, בלזאמו, שהיה מפקד המשמר המלכותי, ורצה לקדם קצינים בכירים שהיו נאמנים לממשלה. בוקאסה גילה את התוכנית של דאקו והחל להיערך להפיכה. הוא חשש מהמשמר הנשיאותי של דאקו ומאפשרות שהצבא הצרפתי יתמוך בו במקרה של הפיכה. לצידו של בוקאסה עמד סרן אלכסנדר באנזה (Alexandre Banza), שפיקד על מחנה צבאי, וכמו בוקאסה, הוצב עם הצבא הצרפתי בכל רחבי העולם. באנזה היה אדם חכם, שאפתן ומוכשר, והוא היה בעל תפקיד מרכזי בתכנון המהפכה.

ב-31 בדצמבר 1965, שעה וחצי לפני חצות, התחילה ההפיכה. מפקד המשמר המלכותי, לזאמו, פותה על ידי בוקאסה להגיע למטה שלו, שם בוקאסה ובאנזה הודיעו לו על ההפיכה, וכשהתנגד, נלקח על ידם למרתף תת-קרקעי. בוקאסה ובאנזה השתלטו על עיר הבירה בנגי בתוך מספר שעות. לאחר מכן מצאו את דאקו, עצרו אותו והכריחו אותו להתפטר רשמית מתפקידו. בבוקר, קציניו של בוקאסה הודיעו ברדיו על ההפיכה, ובוקאסה פנה לציבור בדברים הבאים: "מרכז אפריקנים! זהו קולונל בוקאסה מדבר אליכם. מאז 3 לפנות בוקר הצבא שלכם השתלט על הממשלה. הממשלה של דאקו התפטרה. זמן הצדק הוא בהישג יד, הבורגנות מבוטלת, עידן חדש של שוויון בין כולם החל. מרכז אפריקנים, בכל מקום אשר תהיו, תהיו בטוחים שהצבא יגן עליכם ועל רכושכם... תחי רפובליקת מרכז אפריקה!".

בימיו הראשונים בשלטון, בוקאסה עסק בעיקר בקידום עצמי בתקשורת המקומית. הוא הקים ממשלה חדשה בשם "המועצה המהפכנית", שביטלה את החוקה ופיזרה את האספה הלאומית, שאותה כינה "איבר חסר חיים שכבר לא מייצג את העם". בנאומו לאומה, בוקאסה טען כי בעתיד יהיו בחירות, חוקה חדשה, ואספה לאומית חדשה. הוא אמר גם שהוא יתפטר ברגע שיחסל את האיום הקומוניסטי, ייצב את הכלכלה ויעקור את השחיתות הפוליטית מהשורש. הוא אפשר לארגון MESAN להמשיך לתפקד, אבל אסר קיום של כל ארגון פוליטי אחר.

בחודשים הבאים חוקק בוקאסה מספר חוקים חדשים, ובהם: גברים ונשים בגילאי 18–55 צריכים לספק הוכחה כי הם עובדים, אחרת ייקנסו או ייאסרו. קבצנות הוצאה אל מחוץ לחוק, ו"משמרות מוסר" פטרלו בבירה בנגי, לפקח על מקומות בילוי. בוקאסה גם פיתח מערכת תחבורה ציבורית, וסבסד הקמה של שתי תזמורות לאומיות. הוא פיתח קשרי חוץ עם מנהיגים שונים, כמו ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, פוליטיקאי צרפתי בכיר ולימים נשיא צרפת, ניקולאה צ'אושסקו, שליט רומניה, מובוטו ססה סקו נשיא זאיר, ואידי אמין נשיא אוגנדה.

למרות שינויים חיוביים במדינה, בוקאסה התקשה להשיג הכרה בינלאומית לממשלתו החדשה. בוקאסה ניסה להסביר שההפיכה הייתה הכרחית מכיוון שסוכנים סינים קומוניסטים ניסו להשתלט על הממשלה, והוא היה חייב להתערב כדי להציל את המדינה מנפילה לידי הקומוניזם. הוא ביטל את היחסים הדיפלומטיים עם סין. בוקאסה גם טען כי ההפיכה הייתה הכרחית כדי למנוע שחיתויות נוספות בממשלה.

המדינה הראשונה שהכירה דיפלומטית בממשלתו של בוקאסה הייתה השכנה צ'אד, ונשיאה פרנסואה טומבלביי. בוקאסה וטומבלביי חתמו על הסכם לעזרה הדדית אם אחד מהם יהיה בסכנה של איבוד כוח בשלטון. זמן קצר לאחר מכן מדינות אפריקניות אחרות החלו להכיר דיפלומטית בממשלה החדשה. צרפת סירבה בתוקף להכיר בממשלה החדשה. לאחר מסע שכנועים, ואיום של בוקאסה לפרוש מאיחוד המטבע הצרפתי, הסכים הנשיא דה גול לבקר ברפובליקה המרכז אפריקנית; עבור ממשלתו של בוקאסה, ביקור זה היווה הכרה של ממשלת צרפת בממשלה החדשה.

בין בוקאסה לבאנזה הייתה מחלוקת על תקציב המדינה ונושאים נוספים. השניים לא הצליחו להגיע לפשרה, ובאנזה ניסה להשיג בסיס תמיכה בתוך הצבא. בוקאסה במקביל החל לתגבר את צבאו, בין השאר על ידי סיוע מהכוחות הצרפתיים. באנזה יצא באופן פומבי בביקורת על בוקאסה, ובוקאסה נישל אותו בהדרגה מתפקידיו. באנזה שיתף את סגן ז'אן קלוד מנדאבה בהפיכה שתכנן, כיוון שראה בו כתומכו. אלא שמנדאבה אמר לבאנזה שהוא תומך בו, אך נאמנותו היא לבוקאסה.

ב-8 באפריל 1969, באנזה הודיע למנדאבה כי הוא וחבריו יפעילו את ההפיכה למחרת. מנדאבה התקשר מיד לבוקאסה והודיע לו על התוכנית. למחרת, כשבאנזה ואנשיו נכנסו למחנה קסאי, המחנה שעליו פיקד מנדאבה, ארב לו האחרון, הכניס אותו לתא המטען במכוניתו, ולקח אותו ישירות אל בוקאסה. ב-12 באפריל נערך משפט ראווה, שבו באנזה הודה בתוכניתו, אך אמר כי לא התכוון להרוג את בוקאסה. הוא נידון למוות על ידי כיתת יורים, הוצא להורג, ונקבר בקבר לא מסומן. נסיבות מותו שנויות במחלוקת; ישנם מספר סיפורים על התעללויות קשות שעבר לפני שהוצא להורג.

בשנת 1971 בוקאסה קידם את עצמו לדרגת גנרל בשליטה מלאה, ובמרץ 1972 הכריז על עצמו כ"נשיא לכל החיים". הוא שרד עוד ניסיון הפיכה בדצמבר 1974, ועוד ניסיון התנקשות בפברואר 1976.

מכיוון שלרפובליקה היו משאבי טבע, בעיקר יהלומים ואורניום, מדינות כמו ארצות הברית וצרפת תמכו בבוקאסה. צרפת סיפקה למשטרו גיבוי פיננסי וצבאי, ובתמורה בוקאסה סיפק לצרפת אורניום, שהיה חיוני לצרפת באותה תקופה. נודע כי נשיא צרפת ד'אסטן אף קיבל מבוקאסה יהלומים במתנה, דבר שהוביל לירידה ניכרת בפופולריות שלו, וככל הנראה גם להפסדו בבחירות שנערכו בצרפת בשנת 1981 לפרנסואה מיטראן. בראיון שנערך לפני הבחירות טען ד'אסטן להגנתו כי הוא מכר את היהלומים ותרם את ההכנסות לקרנות צדקה ברפובליקת מרכז אפריקה. הוא גם הוריד בערכם של היהלומים וטען שהם לכל היותר תכשיטים וקישוטים, ושאינם ראויים להיקרא יהלומים. למרות זאת, ולמרות ששלח בהמשך חיילים צרפתיים להוריד את בוקאסה מהשלטון, הציבור הצרפתי לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה של ד'אסטן עם בוקאסה, שנתפס כדיקטטור אכזר.

שיתוף הפעולה עם צרפת הגיע לשיא עם טקס ההכתרה של בוקאסה לתואר "הקיסר בוקאסה הראשון". שר הביטחון הצרפתי שלח גדוד שלם כדי לאבטח את הטקס, וגם השאיל מטוסים לממשלה החדשה. טקס ההכתרה נמשך כיומיים, ועלותו הייתה כ-20 מיליון דולר, שליש מהתקציב השנתי של הרפובליקה המרכז אפריקנית. הטקס אורגן על ידי האמן הצרפתי ז'אן פייר דופון. הכתר של בוקאסה, שכלל יהלומים, עוצב על ידי הצורף הפריזאי קלוד ברטראנד. בוקאסה עצמו ישב על כס מלכות שהיה עשוי משתי טונות של זהב. בטקס ההכתרה השתמשו ב-28 אלף בקבוקי שמפניה מובחרים מצרפת. מנהיגים רבים בעולם ביקרו את הטקס בחריפות וראו בו בזבזנות משוועת, ומצאו תירוצים שונים כדי להיעדר ממנו.

מערכת היחסים בין צרפת לרפובליקה המרכז אפריקנית השתנתה באופן דרסטי כאשר המודיעין של צרפת גילה על נכונותו של בוקאסה להיות שותף של מועמר קדאפי בלוב. בדצמבר 1979, המועצה הצרפתית הפסיקה באופן רשמי את כל התמיכה בבוקאסה.

לאחר פגישה עם קדאפי, בספטמבר 1976, המיר בוקאסה את דתו לאסלאם, ושינה את שמו לסלאח א דין אחמד בוקאסה, כנראה על מנת להבטיח את המשך הסיוע הכספי מלוב. כאשר סיוע זה לא הגיע, בוקאסה המיר את דתו חזרה לנצרות קתולית.

בספטמבר 1976 בוקאסה פיזר את הממשלה והחליף אותה ב"מועצה המהפכנית המרכז אפריקנית". ב-4 בדצמבר 1976, בקונגרס MESAN, הנהיג בוקאסה חוקה חדשה, וביטל את הרפובליקה, לטובת הפיכתה למונרכיה האימפריה המרכז אפריקנית. בוקאסה ניסה להצדיק את המונרכיה בטענה שבצורה זו רפובליקת מרכז אפריקה "תבלוט" מעל שאר היבשת, ותהיה מוערכת יותר על ידי הקהילה הבינלאומית.

ב-4 בדצמבר 1977 בוקאסה הכתיר את עצמו בטקס רשמי כ"הוד רוממותו הקיסרית בוקאסה הראשון". תוארו המלא היה "הקיסר של מרכז אפריקה, מתוך הרצון של אנשי מרכז אפריקה, המאוחדים בתוך המפלגה הפוליטית הלאומית, MESAN". בשלב זה, אנשים רבים באימפריה ובשאר העולם המערבי ראו בבוקאסה מטורף, והתקשורת המערבית אף השוותה אותו לדיקטטור הידוע אידי אמין מאוגנדה. אפילו נפוצו שמועות, שהתבררו מאוחר יותר כלא נכונות, שבוקאסה היה אוכל מדי פעם בשר אדם.

למרות טענותיו של בוקאסה כי המונרכיה תהיה חוקתית, לא היו רפורמות דמוקרטיות משמעותיות שנעשו, ודיכוי מתנגדים נשאר נפוץ מאוד.

בינואר 1979 החלה שחיקה משמעותית בתמיכה הצרפתית בבוקאסה, לאחר מהומות בבנגי, שהובילו לטבח באזרחים. ב-17–19 באפריל קבוצה גדולה של תלמידי בית ספר יסודי נעצרה לאחר שהתלמידים מחו נגד התלבושת האחידה שנדרשו ללבוש על ידי הממשל. מאה ילדים מתו בתאי כלא קטנים, חלקם מחנק, וחלקם הוכו למוות. לאחר כיסוי מאסיבי של המקרה בעיתונות ברחבי העולם, נסללה הדרך להפיכה.

בערב ה-20 בספטמבר 1979, חיילים צרפתיים פלשו לאימפריה המרכז אפריקנית, ב"מבצע ברקודה". עד הבוקר למחרת השתלטו כוחות קומנדו צרפתיים וכמה מאות חיילי רגלים על שדה התעופה של בנגי, כמעט ללא התנגדות. ב-21 בספטמבר, בשעה 12:30 בצהריים, הכריז הנשיא החדש-ישן דוויד דאקו על נפילת האימפריה המרכז אפריקנית, והשבת רפובליקת מרכז אפריקה תחת נשיאותו. דאקו נשאר נשיא הרפובליקה עד להדחתו ב-1981 על ידי אנדרה קולינגבה.

בוקאסה ברח במטוסו לחוף השנהב, וחי ארבע שנים באביג'אן. לאחר מכן עבר לצרפת, והורשה להתיישב בביתו שבנורמנדי. צרפת העניקה לו מקלט מדיני, בגלל מחויבותה כלפי אנשי לגיון הזרים הצרפתי.

בדצמבר 1980, בוקאסה נשפט שלא בפניו בארצו, ונידון למוות על רצח של יריבים פוליטיים רבים. למרות זאת, בוקאסה חזר מהגלות בצרפת באוקטובר 1986. הוא נעצר מיד על ידי הרשויות המרכז אפריקניות, ונשפט על קניבליזם, בגידה, רצח ומעילה.

משפטו של בוקאסה הפך לציבורי ואמוציונלי, ונמשך כשבעה חודשים. בוקאסה אמנם זוכה מאשמת הקניבליזם, אך הורשע בשאר העבירות, וב-12 ביוני 1987 נידון למוות. שמונה חודשים לאחר מכן הומתק גזר דינו למאסר עולם על ידי הנשיא קולינגבה, ולאחר מכן אף קוצר עונשו ל-20 שנות מאסר.

ב-1993, עם חזרתה של הדמוקרטיה לרפובליקת מרכז אפריקה, הנשיא קולינגבה הכריז על חנינה כללית לכל האסירים, כאחד המעשים האחרונים שלו כנשיא, ובמסגרתה בוקאסה שוחרר ב-1 באוגוסט באותה שנה.

בוקאסה נשאר ברפובליקת מרכז אפריקה למשך שארית חייו. ב-1996 בריאותו הידרדרה, והוא מת מהתקף לב ב-3 בנובמבר באותה שנה, בגיל 75.

לבוקאסה היו 17 נשים מ-13 מדינות שונות, ובסביבות 50 ילדים. בימיו האחרונים הוא הכריז על עצמו כ"השליח ה-13" של ישו, ודיבר רבות על פגישות סודיות שלו עם האפיפיור.

• דן אבני סגרה, "היבשת השחורה", 1967

מדיה וקבצים בנושא ז'אן-בדל בוקאסה בוויקישיתוף

• ז'אן-בדל בוקאסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ז'אן-בדל בוקאסה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)