זאב וינשל

זאב וינשל

לידה	26 בדצמבר 1863 גרודנו, האימפריה הרוסית
פטירה	13 בדצמבר 1943 (בגיל 79) חיפה, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי חוף הכרמל
לימודי רפואה	האקדמיה הקיסרית לכירורגיה
תפקידים	רופא

בן-ציון זאב (ולדימיר) וֶיְנְשַל (26 בדצמבר 1863 – 13 בדצמבר 1943) היה רופא ופעיל ציבור בחיפה.

וינשל נולד בגרודנו שבתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, ברוסיה הלבנה (כיום בלארוס) לסיציליה (לבית אברהם קצנלבויגן) ושאול וינשל, בוגר בית המדרש לרבנים בווילנה, מורה, מזכיר מערכת העיתון "וסחוד" ורב מטעם הממשלה בטיפליס. וינשל התחנך במינסק והיה חבר באגודת חובבי ציון בעיר. הוא החל בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ועבר ללמוד באקדמיה צבאית רפואית, דבר שהיה נדיר למדי ליהודים בתקופה ההיא. בשנת 1888 קיבל תואר דוקטור לרפואה וב-1890 התקבל לעבודה כרופא בבית החולים לפועלים בסנקט פטרבורג. ב-1891 נשא לאישה את קרולינה לבית לנדאו, דודתו של לב לנדאו חתן פרס נובל לפיזיקה^[1].

בשל בעיות בריאות שוחרר משירותו בצבא האימפריה הרוסית ונשלח לקווקז לשמש כרופא ממשלתי. במסגרת עבודתו התמחה בבקטריולוגיה של טיפוס הבהרות, במחלות ובמגפות אחרות. בעקבות התפרצות מגפת הכולרה עבד מ-1902 בבאקו כבקטריולוג ורופא, ואחר כך ניהל יחד עם אשתו את בית הסגר הימי בזיק (Zığ, Baku) ואת בית-החולים למחלות מידבקות שלידו. במקביל שימש מזכיר הסתדרות הרופאים בעיר. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין רפואה.

וינשל כתב בעיתונים מקצועיים ובעיתונים כלליים (בכללם "פראבדה") וציוניים ברוסית. בין השנים 1917–1920 ערך את עיתונם של ציוני קווקז "Еврейский кавказский вестник" ("המבשר ליהודי קווקז").

בבאקו היה פעיל בוועד הציוני ושימש גם כיושב-ראשו. ככזה היה הנציג בקונגרסים ציוניים שונים (בשמיני, בעשירי ובאחד-עשר).

ב-1909 ביקר עם בניו בארץ ישראל. ב-1917 נבחר לסגן יו"ר הוועידה הציונית הקוקאזית וכחבר מועצת עיריית באקו. ביולי 1922 עלה ארצה, עבד כרופא ברחובות מיולי 1923 עד סיום חוזהו ביולי 1924^[2], כרופא סניטרי עירוני בתל אביב עד אפריל 1926, ולבסוף התיישב בחיפה ופתח קליניקה ברחוב הרצל^[3].

עם בואו לארץ היה חבר הוועד המרכזי של הסתדרות הרופאים, ובתחילת 1928 מונה ליו"ר סניפהּ בחיפה, תפקיד אותו אייש עד לשנת 1935 עת הוחלף על ידי ד"ר יצחק איצקוביטש^[4]. וינשל היה חבר באגודת לינת הצדק, שפעלה לטובת חולים עניים והקימה את "בית דינה"^[5] על שטח שנמסר לה בחכירה (במחיר נמוך מאוד) על ידי חברתו של אבא זיו.

גולת הכותרת של פעילותו הציבורית הייתה הקמתו של "תמנעה" (ברחוב חורב 7 באחוזה)^[6] בקיץ 1930. היה זה מוסד שהוקם במסגרת הסניף החיפאי של "הליגה למלחמה בשחפת"^[7] לילדים שחלו בשחפת או שבן משפחתם חלה בה. הליגה נוסדה מייסודו של ועד הבריאות שליד ההנהלה הציונית ובראשה עמד ד"ר אביגדור מנדלברג. שמו של המוסד הוא תרגום של המילה Preventorium – מוסדות שהיו נפוצים בתחילת המאה ה-20 (אחד הראשונים שבהם הוקם על ידי נתן שטראוס בניו ג'רזי). בפתיחת בית החולים היו בו כעשר מיטות אך עם השנים גדל מספרן והגיע ל-50 ב-1952^[8].

ילדיו המשיכו את דרכו הציבורית ועבודתו העיתונאית.

• אברהם היה עורך דין בחיפה ובמקביל הוציא לאור וערך את "הצפון", מקומון שדגל בהשקפות התנועה הרוויזיוניסטית. מאוחר יותר נבחר להיות סגן ראש עיריית חיפה.
• יעקב היה רופא בתל אביב, הוציא לאור עיתון בנושאי רפואה ובביתו החלה לפעול קופת חולים לאומית.
• אליעזר היה ממהנדסי חברת החשמל והקים ב-1928 את לשכת ה"כ"ח" (ה-"28") בארץ, שמטרתה הייתה הכרה ממלכתית בחיים הצבוריים של הציבור הרוויזיוניסטי.
• רות, ממייסדות הקורפורציה הציונית "שולמית", התחתנה עם עורך דין חיים גלובצקי שהתגייס לצבא הטורקי ויותר מאוחר עבד עם אחיה, אברהם. שניהם היו פעילים בתנועת החרות.

• 'וינשל, בן־ציון זאב (ולדימיר)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 199–200 (הספר בקטלוג ULI)
• גלילה רון־פדר-עמית, האגדה לבית וינשל: סיפורה של משפחה ציונית לוחמת, תל אביב: אדם, 1994
• נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, הפקולטה לרפואה על שם ברוך רפפורט – הטכניון, חיפה, 1998

• דוד תדהר (עורך), "ד"ר בן-ציון זאב (וולדימיר) וינשל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 602
• משפחת וינשל, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• אורי קיסרי, משפחה והשקפת עולם, מעריב, 21 בדצמבר 1962
• זאב וינשל, דף שער בספרייה הלאומית