זכויות מים

זכויות מים מתייחסות לזכות של משתמש לעשות שימוש במים ממקורות מים, כדוגמת נהר, נחל, פלג, מעיין, אגם או מי תהום. באזורים בהם יש שפע מים ומעט משתמשים מערכת החקיקה בנושא אינה מורכבת או שנויה במחלוקת. באזורים אחרים, בייחוד באזורים של אקלים צחיח שבו נהוג להשקות, זכות השימוש במים היא מקור לעימותים, הן משפטיים והן פיזיים. חלק ממערכות החקיקה מתייחסות למים הזורמים על פני השטח ולמי תהום באותה צורה, בעוד שמערכות אחרות מיישמות עקרונות שונים ביחס לשניהם.

קיימים הבדלים יסודיים בין אופי והמקור לזכויות מים בארצות שונות. בדרך כלל מבוססות זכויות המים על חוק המים המיושם באותה ארץ, ובצורה הבסיסית הן מסווגות כזכויות מבוססות קרקע או זכויות מבוססות שימוש.

חלק מהמדינות מרשות ליחידות מנהליות לקבוע חוקי מים עצמאיים. לדוגמה לכל מדינה וטריטוריה בארצות הברית יש מערך חוקי מים משל עצמן הקובע את זכויות המים שעשויות להיות מבוססות קרקע או מבוססות שימוש או שניהם.

כמה מזכויות המים מבוססות על בעלות על הקרקע. לדוגמה, מערכות שיפוט רבות של המשפט המקובל מכירות בזכות המים לבעלי הגדות, המוגנת על פי דיני הקניין. זכות המים לבעלי הגדות קובעת רק שלבעלים של גדות של מקור מים יש זכות ל"זרם מים שלא הוקטן או שונה".^[1]

בפינלנד הבעלות על גופי המים היא בדרך כלל פרטית, מצב שונה מאשר במרבית מדינות האיחוד האירופי, אבל פינלנד גם מיישמת את העיקרון במשפט הרומי של aqua profluens (מים זורמים), שעל פיו אין זכות בעלות או קניין על מים הזורמים בחופשיות בגופי מים. משמעות עיקרון זה שעל פי הוראות חוק המים הפיני בעלים של גופי מים אינם יכולים למנוע הטיה של המים לחקלאות, לתעשייה, לשימושים עירוניים או לצריכה ביתית ואינם יכולים לאסור על שימוש בגופי מים למטרות נופש.

בכמה תחומי שיפוט מוענקות זכויות המים ישירות לקהילות והמים נשמרים על מנת להבטיח קיבולת מספקת לצמיחה עתידית של אותה קהילה. לדוגמה קליפורניה מעניקה לקהילות ומשתמשים אחרים במים בתחומי אגני ניקוז מעמד מועדף על פני זכויות מים לפי שימוש, רק משום שהם שוכנים היכן שהמים בוקעים וזורמים בטבעיות. דוגמה נוספת של זכויות מים מבוססות קהילה היא זכויות המים של פואבלו. כפי שמוכר בקליפורניה, מוענקות זכויות מים של פואבלו ליישובים בודדים (למשל פואבלו) לכל הנחלים והנהרות הזורמים דרך היישוב ולכל האקוויפרים של מי התהום השוכנים מתחת לאותו יישוב. זכותו של הפואבלו מתרחבת על פי צורכי היישוב ועשויה לספק את צורכיהם של יישובים המסופחים אחר-כך ליישוב. אף שקליפורניה מכירה בזכות המים של הפואבלו, הן שנויות במחלוקת. כמה מלומדים וערכאות שיפוטיות מודרניים טוענים כי דוקטרינת זכויות מי הפואבלו חסרת בסיס היסטורי בחוק המים הספרדי או המקסיקני.^[2]

זכויות מבוססות שימוש אינן קשורות לקרקע ובמקום זאת מסתמכות על השאלה האם למשתמש במים יש גישה חוקית למקור המים. ככלל, זכויות המבוססות על שימוש קשורות לזיקת הנאה, וניתנות להעברה לכל אחד. במשפט המקובל זכויות המבוססות שימוש חלות רק על נתיבי מים בני שיט שבהן יש זיקת הנאה משוערת, המתייחסים אליה לעיתים קרובות כאל שיט משועבד.

זכויות מים מוקצבות הן זכויות מים מבוססות שימוש הנפוצות ביותר בארצות הברית והנפוצות ביותר במדינות מערביות שבהם המים מצויים במשורה. "דוקטרינה ההקצבה מעניקה למי שבפועל הסיט את המים ומשתמש בהם לעשות זאת ובתנאי שהשימוש במים הוא הגיוני ולמטרות מועילות", בלא קשר לשאלה האם אותו אדם הוא בעלים של קרקע הצמודה לאפיק המים. "בין כמה משתמשים חוק התיעדוף קובע 'ראשון בזמן הוא בעל זכות ראשונים.'"

המערכת המודרנית של הקצבת זכויות מים מאופיינת על ידי חמישה עקרונות:

1. זכות בלעדית ניתנת למשתמש המקורי, וכל זכויות היתר הבאות מותנות בזכויות קודמות.
2. כל זכויות היתר מותנות בשימוש מועיל.
3. ניתן להשתמש במים בקרקע שבסמוך למקור המים או בקרקע שאינה צמודה למקור המים
4. מותר להטות את המים בלא להתחשב בהצטמקות הפלג או הנהר.
5. הזכות להשתמש במים תאבד בשל חוסר שימוש.

שימוש מועיל מוגדר כשימוש עבור חקלאות, תעשייה או שימוש עירוני. שימוש לצורכי סביבה, כדוגמת שמירה על גוף המים ובעלי החיים המשתמשים בו, לא נחשבו בתחילה כשימוש מועיל בכמה מדינות, אבל התקבלו באזורים מסוימים. כל זכות במים מוגדרת על פי הקצאה שנתית ותאריך ההקצאה. כאשר זכות מים נמכרת היא כוללת גם את תאריך ההקצאה הראשוני.

לא תמיד מיישמים זכויות מים מוקצבות באופן בלבדי, כפי שקיים בחוקי קליפורניה המכירה בצורות שונות של זכויות מים במקביל רק עבור מים הזורמים על פני השטח. היא מכירה במערך זכויות מים נפרד למי תהום.

בתקופת האימפריה הרומית החוק היה שאנשים יכולים לקבל זכויות זיקת הנאה זמניות למים זורמים. זכויות אלו היו תלויות בבעלות על הקרקע, ונמשכו כל עוד השימוש נמשך.^[1] תחת החוק הרומי קרקע לא הייתה בבעלות אזרחים, כולה הייתה שייכת ל"רפובליקה" ונשלטה על ידי פוליטיקאים.

בימי הביניים המשפט המקובל של אותה תקופה התייחס לכל פלגי המים המתוקים כסטטיים, שמשמעותו שבעלי אדמות היו בעלים של חלקים של נהרות, בצירוף כל הזכויות הנלוות. בעלי אדמות יכלו גם לתבוע פיצויים בשל אובדן מים שהוטו במעלה הזרם. למי שלא היה בעל אדמה לא היו זכויות שימוש, אלא אם השיג תביעת חזקה.^[1]

במשך הזמן התפתחו הזכויות מזכויות מבוססות קרקע לזכויות מבוססות שימוש, מה שאפשר למי שלא היו בעלי הקרקע להיות בעלים של זכויות בנות אכיפה. כללי השימוש ההגיוני התפתחו בחלק מהמדינות.

זכויות המים בישראל נקבעו על ידי חוק המים, תשי"ט–1959,^[3] ובו נקבע:

1. מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ.
2. מקורות המים כוללים הן מים הזורמים על פני השטח והן מי תהום.
3. כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק המים.
4. זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע או העובר בה או בגבולה.
5. זכותו של אדם לקבל מים ממקור מים עומדת לו כל עוד אין בקבלתם כדי המלחת המקור או דלדולו.
6. כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים להלן; בטלה המטרה – פקעה הזכות למים:
   1. צורכי בית
   2. חקלאות
   3. תעשייה
   4. מלאכה, מסחר ושירותים
   5. שירותים ציבוריים
   6. שמירה ושיקום של ערכי טבע ונוף, לרבות מעיינות, נחלים ובתי גידול לחים (סעיף זה נוסף לתיקון בחוק משנת 2004).

• מערכות אפלאג' להשקיה
• חלוקת מימי הנילוס
• המלחמה על המים

• Whose right to water? School resource on water rights.
• Outcome of the international experts’ meeting on the Right to Water (UNESCO)