חואן מנואל פנג'יו
.jpg) | |||||||||||||||||
| לידה | 24 ביוני 1911 Balcarce, ארגנטינה  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 17 ביולי 1995 (בגיל 84) בואנוס איירס, ארגנטינה | ||||||||||||||||
| לאום | ארגנטינה | ||||||||||||||||
| תקופת הפעילות | ? – 17 ביולי 1995 | ||||||||||||||||
| פרסים והוקרה | פרס יהלומי קונקס (1980) | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
חואן מנואל פנג'יו דרמו (בספרדית: Juan Manuel Fangio Déramo [בארגנטינה מבוטא שם משפחתו "פנחיו"], 24 ביוני 1911 - 17 ביולי 1995) היה נהג מרוצים ארגנטינאי, שזכה חמש פעמים באליפות הפורמולה 1 בראשית שנות החמישים, שיא שהחזיק מעמד 47 שנים עד שנשבר על ידי מיכאל שומאכר. האליפויות הושגו עבור ארבע קבוצות שונות. חבר בהיכל התהילה של האליפות ונחשב בעיני רבים לאחד מנהגי המרוצים הטובים בכל הזמנים[1][2].
פנג'יו נשר מבית הספר בגיל צעיר והחל לעסוק במכונאות רכב. בשנת 1934 החל להשתתף במרוצי מכוניות מקומיים ובשנת 1940 הוכתר כאלוף ארגנטינה. בשנת 1948 החל להתחרות במרוצי גרנד פרי ברחבי אירופה. הצטרף לאליפות הפורמולה 1 עם הקמתה, בשנת 1950. בשנת 1957 זכה באליפות החמישית, כשהוא בן 47. האלוף המבוגר ביותר בתולדות התחרות.
לאחר פרישתו מונה למנהל של "מרצדס ארגנטינה" ומאוחר יותר מונה לנשיא של כבוד לכל חייו. עסק בשיפוץ ובנייה של רכבי מרוץ ישנים, המוצגים במוזיאון הנושא את שמו בעיר הולדתו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לורטו פנג'יו והרמניה דרמו היגרו, בנפרד, לארגנטינה מנפת קייטי, שבמחוז אברוצו, איטליה ונישאו באוקטובר 1903. ב-24 ביוני 1911 נולד חואן מנואל, ילדם הרביעי מתוך שישה[3]. כילד, הצטיין באיגרוף ובכדורגל. בגיל 13 עזב את לימודיו בבית הספר והחל לעבוד כעוזר מכונאי[4]. בגיל 16 חלה בדלקת ריאות קשה, בעקבותיה נאלץ לשכב במיטה כחודשיים. בגיל 21 התגייס לשירות חובה בצבא. לאחר שחרורו מהצבא הקים יחד עם אחיו, טוטו, מוסך בו עסק בתיקון כלי רכב ללקוחותיו. במקביל ניסה לבנות מכונית מרוץ מחלקי רכבים שהיו ברשותו.[5].
קריירת המרוצים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל לעבודתו במוסך החל להתחרות במרוצי מכוניות מקומיים. בשנת 1934 השתתף לראשונה בתחרות, כשהוא נוהג בפורד מודל A משנת 1929 ששיפץ בעצמו. המרוצים שנערכו בארגנטינה באותה תקופה היו שונים מהמרוצים האירופאים - הם היו ארוכים יותר והתקיימו בעיקר בדרכי עפר. בשנת 1940 ניצח את הגרנד פרי של הצפון, מסלול באורך של כ-10,000 קילומטר, שהחל בבואנוס איירס עבר דרך הרי האנדים, הגיע ללימה בירת פרו וחזרה לבואנוס איירס. התחרות הורכבה ממקטעים שונים ונמשכה כשבועיים. בסיום אותה שנה הוכתר לאלוף ארגנטינה, הישג עלו חזר שנה לאחר מכן[6].
מלחמת העולם השנייה הביאה לעצירה בפעילות הספורטיבית של פנג'יו, שהתמקד בהפעלת המוסך שבבעלותו. הוא נסע בקביעות לדרום המדינה, שם רכש משאיות ונגררים, רק עבור הצמיגים שלהם, שהפכו להיות מצרך מבוקש מאוד בעקבות המלחמה. בשנת 1946 שב להתחרות והשתתף בשני מרוצים. שנה לאחר מכן השתתף בשישה מרוצים וניצח במחציתם.
פורמולה 1 ומרוצי מכוניות ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרוץ הגרנד פרי הבינלאומי הראשון בו לקח חלק היה הגרנד פרי הצרפתי בריימס, שהתקיים ביולי 1948. פנג'יו החל את המרוץ מהמקום ה-11, אך בהמשך נאלץ לפרוש. ב-29 באוקטובר במהלך הגרנד פרי הדרום-אמריקאי, שהתקיים בין בואנוס איירס לקראקס, התהפך עם מכוניתו במורד אחד ההרים. במהלך ההתהפכות דניאל אורוטה, נהג המשנה שלו, הועף מהרכב. מאוחר יותר מצא אותו פנג'יו כשהוא ללא רוח חיים. בעקבות מותו של אורוטה שקל פנג'יו לפרוש מהמשך התחרות, אך לבסוף שוכנע להמשיך.
x.JPG)
באפריל 1949 שב להתחרות באירופה ולקח חלק בגרנד פרי של סן-רמו, כשהוא נוג במזארטי 4CLT. הוא ניצח את שני מקצי התחרות ורשם ניצחון בסיכום הכולל של האירוע. במהלך השנה התחרה בשישה מרוצי גרנד פרי נוספים וניצח ארבעה מתוכם[7].
אליפות הנהגים בפורמולה 1 עשתה את הבכורה בשנת 1950. פנג'יו הצטרף לאליפות כנהגה של קבוצת אלפא רומיאו, לצידו של ג'וזפה פארינה. הוא ניצח שלושה מרוצים, מתוך שבעה בעונה, אך הפסיד את התואר לפארינה שניצח גם הוא שלושה מרוצים אך צבר יותר נקודות. במרוצים שלא היו חלק מסבב האליפות[8]. בעונת 1951 ניצח את הגרנד פרי השווייצרי, הצרפתי. לקראת גרנד פרי ספרד, המרוץ האחרון בעונה, הוביל את האליפות בפער של שתי נקודות בלבד על פני אלברטו אסקרי נהגה של קבוצת פרארי. במרוץ עצמו השיג את הניצחון השלישי בעונה וזכה בתואר האליפות בפער של 6 נקודות.
לקראת עונת 1952 שונו התקנות באליפות והוגבל נפח המנוע המותר לשימוש. כתוצאה מהשינוי פרשה אלפא רומיאו מהאליפות ופנג'יו נותר ללא רכב להתחרות בו. במהלך חודש יוני השתתף בשני מרוצים בצרפת ובאירלנד, כשהוא נוהג ברכב של קבוצת BRM הבריטית. פנג'יו אמור היה לנהוג עבור קבוצת מזארטי במרוץ שהתקיים במונזה יום אחרי המרוץ באירלנד, אך הוא החמיץ את טיסת ההמשך שאמור היה לקחת ונעצר בפריז. הוא החליט לעבור את המרחק בנסיעה ונהג לאורך כל הלילה עד שהגיע אל המסלול מותש כשעה וחצי לפני תחילת התחרות. הוא זינק מהמקום האחרון ובסיבוב השני איבד את השליטה על רכבו ונזרק מהרכב שהתהפך מספר פעמים. כתוצאה מהתאונה פונה לבית החולים, כשהוא סובל מפציעות רבות, ביניהן שבר בצוואר. הוא לא שב להתחרות במהלך העונה וחזר לארגנטינה לתקופה של החלמה.
לקראת עונת 1953 שב להתחרות עבור קבוצת מזארטי. הוא התקשה להתמודד עם הדומיננטיות של אסקרי, האלוף המכהן, שזכה בתואר בפעם השנייה ברציפות. ניצחון בגרנד פרי האיטלקי, שסיים את העונה, הבטיח לו את המקום השני. בהמשך השנה השתתף במרוץ קרארה פאנאמריקה (Carrera Panamericana), מסלול באורך 3,200 קילומטר לרוחבה של מקסיקו. הוא נהג בלנצ'יה D24 וסיים את המרוץ אחרי חמישה ימים כמנצח[9].
את עונת 1954 החל כנהג מזארטי וניצח את המרוצים בארגנטינה ובלגיה. עם כניסתה של מרצדס לאליפות, במהלך העונה, עבר להתחרות עבורה. הוא ניצח ארעה מרוצים נוספים וסיים כאלוף בפעם השנייה. בשנה זו נבחר לספורטאי השנה בארגנטינה ("אולימפיית זהב"). גרנד פרי ארגנטינה פתח את עונת 1955 התקיים בתנאי חום קיצוניים. טמפרטורת האוויר הגיעה ל-40 מעלות צלזיוס ואילו המסלול עצמו הגיע לחום של 57 מעלות. פנג'יו סיים את המרוץ כמנצח בפער של כדקה וחצי מהמקום השני. הוא ניצח שלושה מרוצים נוספים והשלים זכייה שנייה ברציפות באליפות. במהלך חודש יוני השתתף במרוץ 24 השעות של לה מאן, במהלכו התרחשה תאונה קטלנית שהובילה למותם של למעלה מ-80 צופים שהיו בקהל ופציעתם של כ-120 צופים נוספים. בעקבות התאונה פרשה מרצדס מהמשך התחרויות עד סוף השנה ופנג'יו לא שב להתחרות במרוץ הלה מאן.
בעונת 1956 עבר להתחרות בקבוצת פרארי, עמה זכה בתואר האליפות הרביעי. למרות ההצלחה לא נוצרו קשרים טובים בינו ובין אנצו פרארי ובסיום העונה שב להתחרות עבור מזארטי. מאזרטי עדיין עשתה שימוש בדגם ה-250F, אותו הדגם עמו זכה באליפות שלוש עונות קודם לכן. בפתיחת העונה השיג שלושה ניצחונות רצופים. בגרנד פרי הגרמני, שלושה מרוצים לסיום העונה, היה יכול להבטיח זכייה באליפות. הוא זינק מהפול פוזישן, אך במעלך ההקפה השלישית נעקף על ידי צמד נהגי פרארי מייק הות'ורן ופטר קולינס. במהלך ההקפה ה-13, לאחר שלקח שוב את ההובלה, נכנס לעצירה ברחבת הטיפולים כשהוא מוביל בפער של 30 שניות. עיכוב בטיפול של הצוות הטכני, אפשר לצמד נהגי פרארי לעקוף אותו בשנית. הוא שב למסלול כשהוא במקום השלישי בפער של 50 שניות מאוחרי צמד המובילים. פנג'יו החל לצמצם את הפער בעקביות ובסיבוב הלפני אחרון עלה שוב למקום הראשון וניצח את המרוץ בפער של 3 שניות. הניצחון הקנה לו את תואר האליפות הרביעי ברציפות. בדיעבד הסתבר שזהו גם הניצחון האחרון בקריירה.
בעונת 1958 התחרה בשני מרוצים בלבד. בגרנד פרי הצרפתי, מרוץ הפרישה שלו, זכה למחווה מיוחדת מצד הות'ורן. נהגה של פרארי, שהוביל את המרוץ ועמד בפני ניצחון האט לפני קו הסיום על מנת לאפשר לפנג'יו להשלים 50 הקפות.
החטיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1957 יזם המשטר הקובני, בראשותו של הגנרל פולחנסיו בטיסטה, קיום של מרוץ גרנד פרי במדינה. המרוץ לא נכלל בסבב אליפות הפורמולה 1. פנג'יו ניצח את מרוץ הבכורה בשנת 1957 וקבע את הזמן הטוב ביותר בדירוג לקראת המרוץ של 1958. ב-23 בפברואר נכנסו שני אנשים חמושים, חברים בארגון "26 ביולי" שהקים פידל קסטרו, למלון לינקולן בהוואנה וחטפו את פנג'יו באיומי רובה. מטרת החטיפה הייתה למשוך את תשומת לב התקשורת העולמית לפעילותם על ידי חטיפת דמות ספורטיבית בכירה. למרות הידיעות, שהופצו בעולם, הורה בטיסטה על קיום המרוץ כמתוכנן. שוטרים נשלחו להקים מחסומי דרכים בכבישים ונערכו חיפושים נרחבים בשדות תעופה[10].
פנג'יו הועבר בין שלושה בתי מסתור. חוטפיו אפשרו לו להאזין ברדיו לשידור המרוץ ולצפות בטלוויזיה בסיקור התאונה שהתרחשה במהלך המרוץ[11]. חוטפיו ניהלו עמו שיחות בו פרשו לפניו את משנתם הפוליטית, אך הוא הביע את חוסר התעניינותו בנושא. לאחר ששוכנע שחייו אינם בסכנה פיתח סימפטומים של תסמונת סטוקהולם ולאחר מכן הביע הזדהות עם מטרות החטיפה. לאחר סיום המרוץ, 29 שעות לאחר שנחטף, הועבר פנג'יו לשגרירות ארגנטינה[12][13].
החוטפים ביקשו להוביל לביטול המרוץ ועל ידי כך להביך את שלטונו של בטיסטה. המרוץ אמנם התקיים בסופו של דבר, אך רבים בקובה ראו בעובדה שהמשטרה לא הצליחה לאתר את החוטפים כסימן לאוזלת ידו של השלטון[14]. המהפכה הקובנית שהתרחשה בשנת 1959 הובילה לביטול המרוץ בשנים הבאות. בשנת 1999 תועד סיפור החטיפה תועד בסרט שנקרא "מבצע פנג'יו" (בספרדית: Operación Fangio)[15].
לאחר הפרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרישתו עבד כאיש מכירות של חברת מרצדס בארגנטינה. בשנת 1974 מונה למנהל הראשי של מרצדס ארגנטינה ובשנת 1987 מונה לנשיא של כבוד לכל החיים.
בשנת 1986 נפתח "מוזיאון חואן מנואל פנג'יו". המוזיאון המשתרע על פני שטח של כ-4,600 מ"ר מהווה משכן לדגמי מכוניות מרוץ, רפליקות, גביעים ומזכרות הקשורים למרוצי מכוניות. המוזיאון מרוחק חמישה רחובות בלבד מהמקום בו נולד פנג'יו. חלק ניכר מכלי הרכב המוצגים במוזיאון שופצו והורכבו על ידי פנג'יו עצמו במהלך השנים שלאחר הפרישה.
בשנת 1990 נבחר להיכל התהילה של ספורט המוטורי.
ב-15 ביולי 1995 נפטר בבית החולים בו אושפז בעקבות דלקת ריאות ואי-ספיקת כליות[16].
ביולי 2013 נמכרה במכירה פומבית מרצדס W196R מודל 1954, שבה נהג פנג'יו במהלך עונת הבכורה של מרצדס באליפות. המכונית נרכשה על ידי אספן ששילם תמורתה כ-30 מיליון דולר, סכום שיא לרכב באותו הזמן[17].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פנג'יו מעולם לא התחתן. במהלך שנות החמישים ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אנדראה ברואט, ממנה נפרד בשנת 1960. בשנת 2000 אדם בשם אוסקר "קאצ'ו" אספינוסה (Oscar Cacho Espinosa) טען כי הוא בנם המשותף של פנג'יו וברואט. טענות דומות עלו מצד רובן ואסקס. ביולי 2015 הורה בית המשפט בארגנטינה על הוצאת גופתו של פנג'יו מקברה לצורך עריכת בדיקת אבהות[18]. בעקבות הבדיקה קבע בית המשפט כי אספינוסה הוא בנו של פנג'יו[19]. חודשיים לאחר מכן הכיר בית המשפט גם בוואסקס כבנו של פנג'יו[20].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חואן מנואל פנג'יו-היכל התהילה, באתר Formula1.com
- מוזיאון חואן מנואל פנג'יו
- ירון אדרי, חואן מנואל פנחיו - 100 שנים לאגדה, באתר וואלה, 22 ביוני 2011
- חואן מנואל פנג'יו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חואן מנואל פנג'יו, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- חואן מנואל פנג'יו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שלומי פרידמן, פורמולה 1: הנהגים הגדולים ביותר, אוטו, 30 באוקטובר 2013
- ^ אלן הנרי, היריב האחרון של מיכאל שומאכר, באתר הארץ, 28 ביולי 2002
- ^ Obituaries: Juan Manuel Fangio, Independent, 18 July 1995
- ^ Juan Manuel Fangio - Developed Childhood Interest In Cars
- ^ Juan Manuel Fangio - Pieced Together Own Race Car
- ^ Juan-Manual Fangio - Bio, www.grandprixhistory.org
- ^ Tercera Parte 1943-1949
- ^ בשנים הראשונות של אליפות הפורמולה 1 התקיימו מרוצים שלא נחשבו לצורך חישוב הנקודות באליפות
- ^ Lancia Wins Big Road Race. Townsville Daily Bulletin, 25 November 1953
- ^ Cuban Rebels Kidnap Argentine Auto Racer, The Newburgh News, 24 February 1958
- ^ Rebels let Fangio see crash on TV, The Bulletin, 26 February 1958
- ^ Fangio Released by Rebels, The Glasgow Herald, 26 February 1958
- ^ Kidnapped in Cuba, ESPN.co.uk, 20 July 2010
- ^ Fangio Kidnapping Convinces Many Batista Powerless, The Free Lance-Star, 26 February 1958
- ^ Operación Fangio (בספרדית)
- ^ Juan Manuel Fangio dead at 84, Motorsport.com, 5 August 1995
- ^ ניר בן זקן, המשומשת החבוטה שנמכרה בכמעט 30 מיליון דולרים, באתר מאקו, 14 ביולי 2013
- ^ Argentine F1 legend Juan Manuel Fangio exhumed, BBC.co.uk, 8 August 2015
- ^ DNA test confirms Espinoza as Fangio's son, Motorsport.com, 9 December 2015
- ^ DNA test confirms Vázquez as Fangio’s son, Buenosairesherald.com, 4 February 2016