חומרא וקולא

חומרא וקולא הם שני כיוונים קוטביים בפסיקת הלכה ובמנהגים, כאשר חומרא היא פסיקה שלרוב אוסרת ומחייבת ואילו קולא היא פסיקה שלרוב מתירה ופוטרת.

להגדרות אלו חשיבות הלכתית, המתבטאת, בין השאר, בקביעה ההלכתית כי "ספק דאורייתא לחומרא" ו"ספק דרבנן לקולא".

לעיתים החומרא והקולא משמשים כמדד לפסיקת הלכה.^[1] כך, למשל, נקבע הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא", כלומר בספק בדין מהתורה יש להחמיר ובספק בדברי חז"ל יש להקל.

גם בשיטת הלימוד יש נפקא מינה לחומרא ולקולא. כך נקבע הכלל^[2] "לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן", כלומר: כאשר ניתן ללמוד היקש – אחת מדרכי ההיסק המדרשיות – להחמיר או להקל, בוחרים באפשרות המחמירה.^[3]

ישנם מספר מצבים בהם נפסק שיש לנקוט בגישה מחמירה או שהוגדר שטוב להחמיר:

• חומרות לכתחילה – מצבים בהם ההלכה נקבעה מראש כך שיש עדיפות לקיום מצווה בדרך מסוימת אך הדבר לא חובה. כך, לדוגמה, יש הנוהגים בחג הסוכות להחמיר ולא לאכול או לשתות דבר מחוץ לסוכה, אף על פי שמן הדין מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה.^[4]
• סייגים – דינים שנתחדשו על ידי חכמי הדורות כדי לעשות סייג למצוות. סייגים רבים נקבעו כגזירה מחייבת.
• חששות – כאשר במצב של ספק לעיתים חוששים לצד המחמיר. ישנם חששות שנקבעו להלכה, בתוכם הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא", אך יש חששות שהם רשות בידי הרוצה להחמיר.

ישנם גם מצבים בהם כתבו הפוסקים שאין ראוי להחמיר. למשל במקום בו יש "הפסד ממון" לישראל אחר אין זו מידת חסידות להחמיר. (למעט ל"גדולי החכמים")^[5]

בתלמוד הירושלמי נקבעו שני תנאים הקובעים את ערכה החיובי של החמרה בדין:

א. שאין המחמיר סובר שזהו עיקר הדין, אלא יודע שזוהי חומרא.

חומרא הנובעת מטעות בדין אינה טובה – והאריך לגנותה רבי חיים ויטאל בהקדמתו לספרו עץ חיים, וכתב שהיא נובעת מכפירה בתורת הרזים:

חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו, כי בסיבת היותם מואסים בעץ חיים אין הקב"ה עוזר אותם, והם שוגים^[6] בפרטי עץ הדעת טוב ורע ומהפכים אותו לרע, ומטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר^[7]

ב. שאין המחמיר מבזה אחרים שמקילים.^[8]

על נידון כעין זה השיב המבי"ט^[9]: ”ראינו אנשים חכמים, ידועים וכשרים אשר הם נפרשים ממנו, ממאכלינו ומשתינו, וכליהם מכלים שונים ועושים במה לעצמם... ובסעודות של מצוה אינם רוצים להזדמן אפילו לקרוביהם. מבשרם לא יאכלו, ואחר כל ירוק ידרושו (יאכלו רק מן הצומח ולא בשר ודגים) ויש בה חילול התורה בפני האומות, כי חושבים אותנו לשתי תורות. על כן יצאתי לפניהם לשחר פניהם... אל נא יהיו חסידים הרבה ודי להם מה שאסרה תורה... ומפני שהיה נמשך מחומרות אלו מחלוקות בסעודות של מצוה ובין איש לאשתו...”

בספרות ההלכה מופיעים לעיתים ביטויים בשבח החומרא, וחוזר בה הביטוי "המחמיר תבוא עליו הברכה". דברים בשבח הנטייה הנפשית להחמיר נכתבו גם בספר כף החיים: ”וכל איש אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידוּת ביותר וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל-כך תאוה נפשו לילך אחר הקוּלות.”^[10]
גם בספר מסילת ישרים, המונה את סולם המעלות בעבודת ה', נכתב^[11] שמעלת הפרישות כוללת את היות האדם מחמיר בדינים וחש לדברי יחיד במחלוקת, אם דברי היחיד הגיוניים, אפילו כשההלכה נפסקת לא כמותו. בהקשר זה, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק סייג את ההמלצה להחמיר בחומרות רשות, ואמר ש'חשש' לא נמנה בין החומרות אשר בהכרח טוב להחמיר בהן, אמנם אם אדם חושש לצד המחמיר של הספק עליו להחמיר אך רק בגלל האפשרות שכך הוא הדין. וכן יש דעה שאסור להחמיר ולא לאכול דבר שנתבטל בשישים "והוי כמו אפיקורסות".^[12]

מנגד, יש מצבים שבהם נאסר להחמיר: רבן גמליאל ביקר את מעשהו של רבי אלעזר בן עזריה, שהחמיר וקרא קריאת שמע בשכיבה כדברי בית שמאי, וזאת משתי סיבות:

א. בנימוק שאין לעשות כדברי בית שמאי. וביאר את חומרת הדבר במסילת ישרים^[13]: ”שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי.”

ב. בנימוק "שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות"^[14] – כיוון שהחומרא גורמת טעות בדין, יצא שכרו בהפסדו.

אמנם, בדבריו של רבי אלעזר בן עזריה (שגם הם הובאו בפוסקים) מופיע טעם חיובי להחמיר: ”משל לאחד שאומרים לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים.” לחלק מהפירושים^[15] הכוונה שאותו אחד מחמיר ולא מגלח את זקנו אפילו באופנים המותרים, כריאקציה כנגד עבירתם של אחרים על "לא תשחית את פאת זקנך" – כלומר, בתער.^[16] החפץ חיים בהקדמה לקונטרסו בנושא זה, הקרוי "תפארת אדם", מעודד גישה זו.

ישנן פעמים שהחומרא מביאה לידי קולא, כגון אדם המקבל על עצמו חומרות בדיני כשרות, אך בעקבות כך מודיע להוריו שלא יאכל בביתם, תוך פגיעה בכבודם.

מקובלת הסברה כי כיום נפוצה יותר בציבור החרדי המגמה להחמיר בעניינים שונים, כגון צניעות וכשרות; ולעומת זאת במגזר הדתי לאומי המצב לא אחיד, ובפלגים מסוימים החומרות נפוצות יותר ובאחרים פחות. הרב אורי שרקי טען כי הרצון להחמיר הפך לעיתים ל"נטייה כרונית חולנית".^[17]

פעמים שהפרעה טורדנית-כפייתית מביאה אנשים לידי חומרות קיצוניות שאינן נובעות מהקפדה הלכתית אלא מאובססיה.^[18]

• חומרא דרבי זירא
• מהיות טוב אל תקרא רע

• בנימין בראון, 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה'
• ספר הדרכה מקיף ופרטני בענייני חומרא וקולא באתר דרכי נועם http://www.dnoam.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=547476
• האם אדם רשאי להחמיר על עצמו בכל חומרה שירצה? באתר הלכה יומית
• הרב מרדכי גרינברג, יהדות: על חומרות יתרות, באתר ערוץ 7, 24 במרץ 2011, ערוץ 7
• מידע על חומרא בקטלוג הספרייה הלאומית