חוקי אור-נמו

חוקי אוּר־נַמּוּ הם קובץ החוקים הקדום ביותר שנמצא בחפירות ארכאולוגיות. מקורו בתרבות השומרית העתיקה, ששלטה באזור דרום מסופוטמיה (כיום דרום עיראק) במשך אלפי שנים. הקובץ נכתב בתקופת השושלת השלישית של אור, בימיו של אור-נמו, מלך העיר אור, או בתקופת שלטון בנו, המלך שולגי, במאה ה-21-20 לפנה"ס. לא ידוע כמה חוקים היו בקובץ, בשלוש תעודות שנחשפו פוענחו כ-30 סעיפי חוק. החוקים בקובץ כתובים במתכונת של "אם-אז" והם משקפים תפיסה מגובשת של כללים אתיים-חברתיים. קיימת בהם העדפה לפיצוי הקורבן על פני הענשת הפוגע. קובץ חוקי אור-נמו הוא חוליה מרכזית בשורת קובצי חוקים עתיקים שהתגלו בחפירות במזרח הקרוב, שהמפורסם שבהם (ומאוחר, כ-300 שנה לאחר קובץ זה) הוא חוקי חמורבי, מבבל.

התעודה הראשונה הכוללת את חוקי אור-נמו נמצאה בחפירות ארכאולוגיות של משלחת מטעם אוניברסיטת פנסילבניה בתחילת המאה ה-20 באזור העיר ניפור. כחמישים שנה לאחר החפירה, בשנת 1952, מצאו אותה חוקרים באוסף המוזיאון הארכאולוגי באיסטנבול והעבירו אותה לניתוחו של הארכאולוג והאשורולוג שמואל נח קרמר. מדובר בתעודת טין שבורה, מיובש ולא צרופה, בגודל 20X10 ס"מ, כתובה באכדית ובה חלק מקובץ החוקים – פרק הקדמה ושרידים של 19 החוקים הראשונים, מהן ניתן היה לקרוא רק 5. לתעודה לא נלווה הקשר סטרטיגרפי, אך מניתוח אפיגרפי שלה נראה שנכתבה בתחילת התקופה הבתר-שומרית, בתחילת האלף השני לפנה"ס, אם כי לא נמצא בסיס להפריך את האפשרות שמקורה בטקסט מתקופה אור-נמו, שהוזכר בעצמו בהקדמה לתעודה. על בסיס ההנחה שלמסמך מעין זה צריכה להיות גם אחרית דבר, העריכו החוקרים שמדובר בתעודה אחת מני כמה שהרכיבו את מלוא קובץ החוקים^[1].

התעודה כללה שמונה עמודות טקסט שכל אחת מהן כוללת 44–48 תיבות לשוניות. נראה שכל שטח הצד הקדמי של התעודה (170 תיבות) הכיל את ההקדמה למסמך וכל שטח צידה האחורי (150 תיבות) הכיל חוקים שנכתבו בהמשך להקדמה^[2].

ההקדמה כללה שלושה קטעי טקסט עוקבים שעסקו במישור התאולוגי, ההיסטורי והאתי של הקובץ. בחלקו התאולוגי מובא תיאורה של העיר אור כמקום מושב המלוכה השולטת בשומר ובאכד. החלק ההיסטורי עסק בפועלו של המלך אור-נמו שהוביל לאחיזתו בשלטון בשומר ובאכד, בדגש על המלחמות עם יריבתה של אור – העיר לגש. החלק התאולוגי עוסק בפעליו של אור-נמו למיגור חוליים אתיים שונים של החברה והשלטון באור, בדגש על קביעת משקלים ומידות רשמיים להסדרת מסחר הוגן ושמירה על מעמדם של החלשים בחברה – אלמנות יתומים ועניים^[2].

מבין עשרות החוקים שנכתבו בצידה האחורי של התעודה, הצליחו החוקרים לשחזר רק חמישה. אלה עסקו בכישוף, החזרת עבד נמלט ועבירות של פגיעות גופניות^[2].

בשנת 1965 שלושה חוקרים אשורולוגים איתרו בתעודות שנמצאו לפני כן בחפירות בעיר אור, שני חלקים מלוח כתב יתדות אחד שגם הוא כלל חלק מקובץ חוקי אור-נמו. בתעודה זו נמצאו 39 סעיפי חוק, מתוכם 16 ניתנים לקריאה^[3]. גילוי ממצא זה אפשר בשנים שלאחר מכן, לשחזר ביתר דיוק את הכתוב בקובץ, אף שחלקים גדולים ממנו עדיין לא התגלו. ב-1969 פרסם י. פינקלשטיין קריאה ותרגום משולבים של שתי התעודות^[4].

עותק נוסף של קובץ חוקי אור-נמו נמצא בידי חוקרים במהלך 1979 בבדיקות של תעודות שנמצאו בחפירות בעיר סיפר. שרידי תעודה זו השלימו חלק משורות ההקדמה לקובץ ושישה מהחוקים. השורות המשלימות עסקו בפועליו של אור-נמו ובחוקים העוסקים בעונש לרצח, לשוד, לבעילה בכוח של אישה נשואה לפני שמימשה את נישואיה, אישה נשואה נואפת, עונש מאסר ופיצוי על שלילה חופש של אדם, חוקים הקשורים לעבדות, פיצוי על אונס בתולה ופיצוי על גרוש אישה^[5].

להלן החוקים אשר הצליחו לשחזר משלוש התעודות עד כה^[6][7]:

• אם אדם ביצע רצח, הוא יומת.
• אם אדם ביצע שוד, הוא יומת.
• אם אדם שלל את החופש (חוטף) של אדם אחר, הוא ישב במאסר וישלם 15 שקלי כסף.
• אם עבד מתחתן עם שפחה, אהובתו, והוא מסיים את תקופת עבדותו אסור לו לעזוב את בית בעל הבית.
• אם עבד מתחתן עם אשה חופשייה, הוא חייב להעביר את אחד מבניו לרשות בעליו ולהקצות לו חצי מרכושו הנייד. לא ניתן להפוך את שאר הבנים לעבדים ללא אישור המלך.
• אם אדם בועל בכוח אשת איש שנישואיה טרם מומשו, אותו אדם יומת.
• אם אשה נשואה מפתה גבר אחר, היא תומת, אך ישאירו בחיים את הגבר עמו שכבה.
• אם גבר בועל בכוח שפחה של אדם אחר, עליו לשלם חמישה שקלי כסף^[8] לבעל השפחה.
• גבר המתגרש מאשתו הראשונה, ישלם לה מינה^[9] אחד של כסף.
• אם גבר מתגרש מאלמנה לשעבר, ישלם לה חצי מינה של כסף.
• אבל, אם הוא מתגורר עם אלמנה מבלי להינשא לה, אינו חייב לה דבר.
• אם אדם שוכב עם אלמנה ללא הסכם נישואין הוא אינו חייב לשלם לה דבר.
• אם אדם האשים אחר בכישוף, ואותו אחר עבר בהצלחה את מבחן הנהר, על המאשים לשלם למואשם שלושה שקלי כסף.
• אם אדם מאשים אשת איש בניאוף והיא עברה את מבחן הנהר, על המאשים לשלם שליש מינה כסף.
• אם חתן מיועד נכנס לגור בבית חותן מיועד, אך הלה נותן את בתו לאדם אחר, החותן המיועד ישלם לחתן המיועד פי 2 (?) מהמתנות שהחתן המיועד קנה.
• אם שפחה ברחה אל מחוץ לגבולות העיר ואדם כלשהו מחזירה לבעליה, על בעליה לשלם לאותו אדם שני (?) שקלי כסף.
• אם אדם (באופן לא ידוע) גורם לאחר לאבד את רגלו, עליו לשלם לו עשרה שקלי כסף.
• אם אדם שובר את רגלו של אחר בתקיפה מכוונת של אלה, עליו לשלם לו חצי מינה כסף.
• אם אדם חותך את אפו של אחר בסכין, ישלם לו שני שלישים מינה כסף.
• אם אדם גורם לאחר לאבד את שיניו, עליו לשלם לו שני שקלי כסף (לשן).
• אם שפחה של אדם, המחשיבה עצמה לשווה לפילגש שלו, מקללת אותה, על אותו אדם לנקות את פי השפחה בקורט מלח אחד.
• אם אדם מעיד במשפט עדות שקר שהוכחה, עליו לשלם חמישה עשר שקלי כסף.
• אם אדם מסכים להעיד במשפט, אך מסרב להעיד בשבועה, עליו לפצות כאילו היה מעורב בתביעה זו.
• אם אדם מתנהג באופן בריוני, מגדל גידולים בשדה של אדם אחר ואותו אחר תובע אותו במשפט, אך אותו אדם ראשון מתעלם מהתביעה עליו לשלם לתובע את הוצאותיו (הוצאות התביעה).
• אם אדם מציף את שדהו של אחר, עליו לפצות אותו בכֻר^[10] שעורה על כל אִכֻ^[11] של שדה.
• אם אדם נותן (משכיר/מחכיר) את שדהו החקלאי לאחר ואותו אחר לא מגדל בה יבולים עד כדי הפיכת השדה לשממה. האדם השני ישלם לבעל האדמה שלושה כֻר שעורה על כל אִכֻ של שדה.

תעודות חוקי אור-נמו הן התעודות הקדומות ביותר של מסגרת חוקים ממסדית שנשתמרו בכל התיעוד הארכאולוגי בעולם. עם זאת, הן כנראה אינן המסגרת החוקית או האתית הראשונה בהיסטוריה האנושית. בתעודת קונוס עשויה טין מטעמו של מלך העיר לגש במאה ה-24 לפנה"ס, אֻרֻכַגִנַה (אנ'), נמצאו עדויות לרפורמה ממסדית רחבה שניהל המלך. משתמע מהתעודה שרפורמה זו כללה גם מסגרת חוקית וכללים אתיים המעידים על מערכת ערכים ברורה של טוב ורע (בעיני האלים) ושל סדר חברתי, אם כי התיעוד הישיר לחוקים אלה לא נחשף בחפירות ארכאולוגיות. בתעודה זו אף נמצאו התייחסויות דומות להתייחסות האתית בהקדמת חוקי אור-נמו בקשר לדאגה למוחלשים בחברה – יתומים, אלמנות ועניים^[12][13].

בהיבט התפתחות החוק בתרבויות המזרח הקרוב הקדום, נמצאים חוקי אור-נמו מבין הראשונים בסדרה של קובצי חוקים של התרבויות באזור ומשקפים התפתחות והשפעות גומלין בתפיסת החוק ובמידה רבה, כללים שנקבעו בקובץ זה שימשו לחקיקה של קבצים מאוחרים יותר^[14]. קובצי החוק המרכזיים בתרבויות המזרח הקרוב הקדום הם^[15]:

• תעודת הרפורמות של אורוכגינה במאה ה-24 לפנה"ס בלגש/שומר.
• חוקי אור-נמו במאה ה-21 לפנה"ס באור/שומר ונשתמרו גם בתקופה האכדית בדרום מסופוטמיה (ניפור, סיפר).
• חוקי אשנונה מהעיר אשנונה במאה ה-20 לפנה"ס.
• חוקי ליפית-אשתר של מלך העיר איסין במאה ה-19 לפנה"ס^[16].
• חוקי חמורבי במאה ה-18 לפנה"ס בבבל.
• החוק האשורי שנמצא בתעודות מאשור מהמאה ה-15 לפנה"ס.
• החוק החתי – שתי תעודות בהם קובץ חוקים של האימפריה החתית, כנראה מהמאה ה-14 לפנה"ס.
• מגוון רחב של חוקים וכללים אתיים במקרא.

בשאלת מועד הכתיבה המקורי של החוקים, עיון מאוחר של שמואל קרמר בתעודה מניפור העלה חשד, שאף שמדובר בתעודה שגיבורה המרכזי הוא אור-נמו, דקויות לשוניות, כגון השימוש בגוף שלישי וזיהוי שונה של סימני כתב היתדות מעיד על כתיבה עבור אור-נמו ולא בשמו. על רקע זה, העריך קרמר שקובץ החוקים נכתב למעשה בתקופת בנו של אור-נמו – המלך שולגי^[17].

מניתוח מבנה הטקסט של התעודות שנחשפו, ועל בסיס ההנחה שטקסט כזה צריך לכלול גם פרק אחרית דבר, אחרי פירוט החוקים, העריכו החוקרים כי כל תעודה שנחשפה היא אחת מתוך סדרת תעודות הכוללות את המסמך המלא^[1]. כמו כן, העריכו החוקרים שבמקור נכתב קובץ החוקים על מצבת אבן, בדומה למצבת חוקי חמורבי שנמצאה בבבל^[18].

החוקים עצמם כתובים בסגנון קזואיסטי (במתכונת של "אם-אז"), בניגוד לסגנון האפודיקטי במתכונת של ציווי, כמו בעשרת הדיברות. סגנון זה לא הופיע לראשונה בתעודות אור-נמו. בסוף שנות ה-60 התגלו בעיר אבלה שבצפון סוריה, מסמכים חוקיים המתוארכים למאות ה-23-25 לפנה"ס כתובים גם הם בסגנון קזואיסטי. כמו גם מסמכים רפואיים ועסקיים מהמרחב המסופוטמי של אותה תקופה^[19]. אף שמתכונת כתיבה זו נראית ממוקד למקרים מסוימים, יש בהם קביעת עקרונות גם למקרים מאותו סוג, כגון היחס לעדות שקר או היחס לאי עמידה בהסכמים. מבחינה זו, החוקים הקונקרטים משליכים מהפרט אל הכלל ומאחוריהם עומדים כללים אתיים כלליים יותר^[20].

בהשוואה לקובצי החוקים האחרים מהאזור, ציינו חוקרים במיוחד את הנטייה בחוקי אור-נמו להעדיף פיצוי של הקורבן על פני ענישה של הפוגע ובחוקים אלה לא ניכרת חשיבה במונחים של מידה כנגד מידה, כפי שניתן לראות בחוקי חמורבי ובחוקי ליפית-אשתר המאוחרים יותר^[21]. לכאורה, ניתן היה לחשוב שחוקים מאוחרים יותר יפגינו פחות אכזריות בעונשים, אולם בחוקי חמורבי נראים עונשים גופניים, כגון הטלת מום, הטבעה, שרפה וכדומה, במקרים של אבדות או פגיעה בגוף. יש הטוענים שהסיבה להופעה בולטת של עקרון "מידה כנגד מידה" (או "עין תחת עין") קשור להשפעה התרבותית של העמים המערב שמיים שחדרו למסופוטמיה ויסדו את התרבויות האכדית, הבבלית והאשורית. בתרבויות מערב שמיות, כגון הכנענית והאמורית עקרון ה"מידה כנגד מידה" היה נפוץ ושכיח^[22].

• חוקי אשנונה
• חוקי חמורבי
• חוקי ליפית-אשתר
• עשרת הדיברות
• חוקי התורה
• תרי"ג מצוות

• אברהם לבנון, קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, הוצאת א.ו.ר., חיפה, 1967.
• ה. סאגס, דברי ימי בבל, הוצאת ש. פרידמן, 1972.
• מאיר מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2010.

• חוקי אור-נמו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)