חיסיון עיתונאי

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין היסטוריה, אין התייחסות מחוץ לגבולות ישראל. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

חיסיון עיתונאי, הקרוי גם ״חיסיון עיתונאי-מקור״, הוא כלל ראייתי אשר פוטר עיתונאי מהחובה לחשוף במשפט או בחקירה את זהות המקור שמסר לו מידע, אלא אם בית המשפט הפעיל את סמכותו והורה להסיר את החיסיון. דהיינו, מדובר על חריג לעיקרון הבסיסי של דיני הראיות, לפיו כאשר אדם נקרא למסור עדות הוא מחויב לספק כל ראיה קבילה הנמצאת ברשותו אשר שייכת לעניין.

החיסיון העיתונאי אינו מצומצם רק לחשיפת המקור, ישנו חיסיון גם על המידע העיתונאי ועל המסמכים שנאספו במסגרת מחקר עיתונאי. במידה ולא היה חיסיון על החומר, ישנו סיכוי שיחשפו גם המקורות.

באנגליה, צרפת, שוודיה, גרמניה וברוב המדינות בארצות הברית החיסיון העיתונאי מעוגן בחקיקה. לעומת זאת בקנדה, בדומה לישראל, החיסיון העיתונאי איננו מעוגן בחוק אלא קיים כחיסיון יציר הפסיקה. בכל המדינות האמורות החיסיון הוא יחסי, קרי ניתן להסירו בתנאים מסוימים. התנאים שונים ממדינה למדינה. כמו כן בכל המדינות האמורות לעיל ישנם הסדרים בחקיקה אשר מספקים הגנה לחיסיון העיתונאי בהפעלת סמכויות חקירה וחיפוש.^[1]

העמדה לפיה חיוני להקנות לעיתונאי הגנה מפני החובה לגלות את מקורות המידע שעליהם הוא נסמך, נובעת מן ההנחה כי מקור עיתונאי עלול להירתע מלהעביר מידע או אף להיפגע אם ייחשף. כך נקבע כי בלעדי החיסיון שיגן מפני חשיפת המקור תיווצר רתיעה מפני הגילוי של המידע, ורתיעה זו מונעת מידע מן הציבור. עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות.

לא קיימת הגדרה עבור המושג ״עיתונאי״ לצורך הגדרת המושג ״חיסיון עיתונאי״. ישנה עמדה הגורסת כי הרעיון לפיו ההחלטה מיהו ״עיתונאי״ תיוותר לשיקול דעת השר או רשות, הוא טעות, והוצעה הגדרה המפרטת באופן מפורש מיהו עיתונאי, כך ש'עיתונאי' יהיה מעמד שייקבע על פי קריטריונים ברורים וכך ניתן יהיה לדעת מראש מתי חל חיסיון עיתונאי ומתי לאו.

מטרת החיסיון העיתונאי היא לספק הגנה לעיתונאי מפני הפעלת לחץ שמטרתה לגלות את זהות המקור ואת המידע שמסר אותו מקור. האינטרס לשמירה על המקור העיתונאי הוא חשיבות המקור לצורך העבודה העיתונאית, לצורך חופש העיתונות, לצורך קיומה של זכות הציבור לדעת וכן למען המשך קיומה של עיתונות מבקרת וחוקרת. משכך, מדובר באינטרס ציבורי במשטר דמוקרטי. בנוסף, קיומו של החיסיון העיתונאי מאפשר חופש ביטוי, מגן על חופש העיסוק של העיתונאים וכלי התקשורת וכן מגן על זכותו של המקור לפרטיות.

יודגש, כי תכלית החיסיון העיתונאי אינה להגן על האינטרס של המקור מפני פגיעה בו (למשל זכותו לפרטיות), אלא לאפשר פעילות יעילה ותקינה של העבודה העיתונאית. לצורך כך יש להבטיח את נכונותם של מקורות עיתונאיים לספק מידע לעיתונות. אלה צריכים לפעול בידיעה כי לא תיחשף זהותם בבתי משפט אלא במקרים חריגים. תכלית החיסיון העיתונאי היא פונקציונלית לפעילות הפרסונלית העיתונאית. הנזק שנגרם למקור בשל חשיפתו אינו רע כשלעצמו, אלא רע אינסטרומנטלי בשל השלכת חשיפה זו לפגיעה בפעילות העיתונאית, ובשל כך פגיעה באינטרס הציבורי בפעילות עיתונאית חופשית.^[2] לכן, סבורים מנשה וגרונר כי בניגוד למה שנפסק בעניין תביעתה של ענת קם את עיתון הארץ, אין להסיק מהחיסיון העיתונאי את חובת הזהירות של העיתונאי כלפי המקור.^[3]

החיסיון העיתונאי מונע עשיית שימוש בראיה החוסה תחתיו ולכן לעיתים ניתן יהיה לומר כי אי-חשיפת מקור מהווה פגיעה בתכלית המשפט של עשיית צדק ובירור האמת וחשיפתה, על כן יש לאזן את הזכות לחיסיון אל מול ערכים של חשיפת האמת, חופש ההוכחה והזכות להליך הוגן וראוי במסגרתם של הליכים משפטיים כפי שתיאר זאת פרופ' דורון מנשה באסטרטגיית ההכרעה במשפט.

בעוד חסיונות בעלי מקצוע אחרים (עורך דין, פסיכולוג, רופא וכיו״ב) באים למנוע חשיפת מידע במטרה לשמור עליו אצל הפרט ובעל המקצוע, החיסיון העיתונאי מסתיר ראיות מפני ההליך המשפטי (או החקירתי) דווקא מתוך כוונה לפרסם מידע ולהביאו לידיעת הציבור הרחב.

בישראל, מפרטים סעיפים 44–49 לפקודת הראיות את החסיונות הבאים: חיסיון לטובת המדינה, חיסיון לטובת הציבור, חיסיון עורך דין-לקוח ועוד. הגישה המשפטית כיום היא שהרשימה שמופיעה בחוק אינה באה לשלול כל מקרה אחר, וניתן להוסיף אליה חסיונות נוספים על פי הצורך.

החיסיון העיתונאי הוא יציר של תקדים משפטי, ואינו מוזכר בחוק. פסק הדין שבו הוכר לראשונה חיסיון עיתונאי-מקור הוא פסק הדין ציטרין ואחרים נגד בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.^[4] בית הדין דרש משני עיתונאים, בן ציון ציטרין ויפעת נבו, כי ימסרו מי המקור לכתבותיהם אודות עורכי דין, בחשד שהללו הפרו את האתיקה של הלשכה. לאחר שהעיתונאים סירבו קנס אותם בית הדין, אולם בערעור לבית המשפט העליון נקבע כי הליכי משמעת של לשכת עורכי הדין אינם מהותיים דיים כדי לבטל את החיסיון.

הסרת חיסיון נעשית על ידי בית המשפט, לאחר שהתקבלה בקשה להסרת חיסיון. המבחנים לבחינת שאלת הסרת החיסיון הם הרלוונטיות של הראיה - האם הראיה רלוונטית לעניין, האם מדובר בעניין מהותי, והאם אין אפשרות להסתמך על ראיות אחרות.

החיסיון העיתונאי הוא חיסיון יחסי. משמעות הדבר היא כי בנסיבות מתאימות בית המשפט מוסמך להסירו ולחייב את העיתונאי למסור כל מידע, לרבות המידע שנטען לגביו שהוא חוסה תחת החיסיון העיתונאי. זאת בניגוד לחיסיון כהן דת; חיסיון נשיא המדינה; חסיון חבר כנסת; חיסיון עורך דין, שהם חסיונות מוחלטים, כלומר שאין אפשרות להסירם, אלא בהסכמת בעל החיסיון.

החיסיון העיתונאי בישראל איננו מעוגן בחקיקה אולם הוכר בפסיקות בית המשפט, קרי מדובר בחיסיון יציר הפסיקה.

בעבר, משנות ה-50, טרם ההכרה בקיומו של החיסיון העיתונאי בישראל, לא הכיר בית המשפט בקיומו של חיסיון עיתונאי ואף גזר מאסר בפועל על עיתונאי אשר סירב לגלות את מקור המידע שלו. אף נפסק כי העיתונאי המגיש תצהיר בתמיכה לעתירה לבג"ץ ״פושט גלימת עיתונאי ולובש גלימת עד״, קרי היה על העיתונאי לענות גם לשאלות החושפות את מקורותיו. אולם, למרות שעד לפרשת ציטרין (שנת 1987) בתי המשפט כאמור לא הכירו בקיומו של חיסיון עיתונאי, במרבית המקרים בית המשפט פטר את העיתונאים מחובת הגילוי של המקור על ידי פרשנות החוק ומבחנים של רלוונטיות הראיה באופן כזה שניתן היה לפטור את העיתונאי מלגלות את מקורו. בפסיקת בתי המשפט נשמעה גם עמדה לפיה החיסיון העיתונאי חל הן על המקור והן על המידע עצמו. בנוסף, החיסיון העיתונאי חל הן על חשיפת המקור והן על המידע העלול לחשוף את המקור.

המצב המשפטי כיום הוא שבית המשפט מוסמך להסיר את החיסיון העיתונאי, קרי לצוות על בעל החיסיון למסור את המידע החוסה תחת החיסיון, זאת במקרה שבו הצורך ״לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה״. בעל הזכות לחיסיון – העיתונאי עצמו – יכול להחליט לוותר על החיסיון, אולם מבחינת כללי האתיקה, התקנון של מועצת העיתונות קובע כי העיתונאי מחויב להימנע מגילוי המקור וכן המידע שהמקור לא הסכים לעיתונאי לחשוף.

בפרשת ציטרין קבע הנשיא מאיר שמגר שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם ניתן יהיה לחייב את העיתונאי לחשוף את המידע המתבקש על אודות מקורו:

1. שאלת זהות המקור היא רלוונטית;
2. מדובר בנסיבות חמורות (למשל של פשע חמור או הפרה קשה של הסדר הציבורי) ובנושא חיוני ובעל חשיבות בנושא מהותי עד כדי כך שעל חופש העיתונות לסגת לטובת עשיית משפט צדק בנושא;
3. חשיפת המקור מתחייבת כדי לדון במקרה הקונקרטי.

על פי השקפת פרופ' דורון מנשה הקרויה "אסטרטגיית הכרעה כללית" יש מקום לנקוט במשפט הפלילי באורח הממזער את סיכוני ההרשעה של נאשם כחף מפשע. משמעות הדברים תהא נטייה משמעותית להורות על הסרת החיסיון מקום שחשיפת המקור נחוצה להגנת הנאשם.

ֿחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), התשס״ח-2007 המכונה ״חוק נתוני תקשורת״ או ״חוק האח הגדול״ מאפשר למשטרה או לרשות חוקרת לקבל מבית המשפט צווים לקבלת נתוני תקשורת אשר באמצעותם ניתן להתחקות אחר פעולותיו של אדם וכך אף ניתן לחשוף מקור עיתונאי. (על פי סעיף 4(ב') לחוק נתוני תקשורת קצין משטרה מוסמך לאפשר קבלת נתוני תקשורת לתקופה של עד 24 שעות אף ללא צו שופט במקרים ״דחופים״, קרי לשם מניעת פשע או לצורך הצלת חיי אדם). החוק אמנם מכיר באופן מסוים בחיסיון העיתונאי בכך שנקבעה בו הוראה מגבילה, לפיה כשהבקשה היא בנוגע לבעל מקצוע שלגביו חל חיסיון (לרבות חיסיון שהוא יציר הפסיקה, כגון חיסיון עיתונאי) אזי בית המשפט יתיר את העברת הנתונים רק לאחר ששוכנע כי יש יסוד שהעיתונאי עצמו מעורב בעבירה שבזיקה אליה התבקש הצו. עמדתו של ישגב נקדימון היא שהשיפורים והשינויים הטכנולוגיים לצד החקיקה והפסיקה החדשה, מביאים למסקנה כי הסיכון של המקור להיחשף גדל עם התפתחות ועשיית שימוש בטכנולוגיה הקיימת.

• חיסיון עורך דין-לקוח
• חסיון רופא-מטופל

• ישגב נקדימון, חיסיון עיתונאי, הוצאת נבו, 2013.
• דורון מנשה, איל גרונר, מהות הספק הסביר במשפט הפלילי, הוצאת נבו, 2017
• דון סוסונוב ודורון מנשה, 'משפט מתנהל בבית-המשפט ושם בלבד': על עברת הסוב יודיצה בעקבות ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר, שערי משפט ח' (תשע"ו)

• שירן ירוסלבסקי קרני, תהילה שוורץ אלטשולר, הסדרת החיסיון העיתונאי, מחקר מדיניות 104, המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2015
• רע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ, ניתן ב־29 בנובמבר 2012, אתר בית המשפט העליון