חסן בק

חסן בק אל-בצרי אל-ג'אבי
حسن بك

חסן בק
לידה	1882 דמשק
פטירה	1953 (בגיל 71 בערך)

חסן בק אל-בצרי אל-ג'אבי (בערבית: حسن بك; 1882–1953^[1]) שימש כמושלה הצבאי של יפו למשך שנתיים, בימי מלחמת העולם הראשונה, ונודע בעריצותו ובאכזריותו. בימי שלטונו בנה כמה מבנים ביפו, כשהמוכר מביניהם הוא מסגד חסן בק, השוכן עד ימינו בדרומה של העיר תל אביב.

נולד בשם חסן אל-בצרי דגסטאני בדמשק. זכה בתואר "בק" מג'מאל פשה, על פעילותו בסוריה.

חסן בק התמנה לתפקיד המושל הצבאי של יפו במקביל למושל האזרחי בהאא א-דין, ששימש כקאימקאם של יפו. השניים היו מסוכסכים, ובהאא א-דין הורחק מהתפקיד, בהותירו את חסן בק כמושל יחיד. בהרחקה תמכו גם היהודים, כיוון שהקאימקם הורה על גירוש כל הנתינים הרוסים מיפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ב-17 בדצמבר 1914 (הוא יום חמישי השחור, 1914),^[2] ועורר את חמתם של גורמים יהודים בארץ ישראל ובאירופה. נראה כי לפני מינויו למושל יפו שימש כמפקד המשטרה בעיר^[3].

עם כניסתו לתפקיד, פתח חסן בק בפעולות פיתוח ראוותניות ביפו ובנה בה מבנים שונים, למרות שהיה זה בעיצומה של מלחמת עולם, בה הייתה האימפריה העות'מאנית שקועה עד צוואר. יפו, וארץ ישראל כולה, היו נתונות אז ברעב וחולי, ורוב הגברים בעיר גויסו לצבא. לצורך עבודות הבנייה, גייס חסן בק עריקים שהמתינו לגזר דינם ורבים מתושבי יפו, בעיקר זקנים וילדים, לעבודת כפייה ("סֻכְּרָא").

מאיר דיזנגוף, ששימש באותה עת כראש הוועד של תל אביב, שהייתה אז רק שכונה של יפו, הכיר באופן אישי את חסן בק, ובזיכרונותיו, שפורסמו לימים, תיאר את האחרון באופן לא מחמיא בעליל:

[חסן בק, ה]פרא לא לומד, אכזרי, ננס מנוול ומושחת המראה - התנפל על כל היישוב היהודי והערבי בשצף קצף וישליך אימה על כל התושבים. הוא דרש מאת היהודים נשק, וכמה שנתנו לו - לא אמר די. דרש כסף בשביל המליציה (חיל משמר) כביכול שסידר אז, ואשר בתוכה לא היה אף יהודי אחד. ופתאום התחיל משכלל ומשפר את העיר. בולמוס של תיקון העיר אחזו בעצם ההכנות למלחמה, והריהו חוטף לשם זה אנשים מן הרחוב ושולחם לעבודה של הריסת בתים ותיקון רחובות, ובניין בית למסגד חדש, ונטיעת שדרות לטיול. והעבודה תכופה ודחופה, כאילו כל גורל המלחמה תלוי בה... והוא ועושי דברו בוזזים, תופסים, אוסרים, ומכים על ימין ועל שמאל. ויהי כשואה על העיר וסביבה.

— דיזנגוף, עם תל אביב בגולה, עמ' 22

עד שנת 1915 השתרע שוק מזון צפוף מנמל יפו ועד כיכר השעון, דבר שיצר מעבר צר למדי אל הנמל ממרכז העיר. החנויות בשוק נבנו בצמוד לבתי מגורים, שנבנו כולם על אדמת הקדש, ולכן אסור היה על פי החוק הדתי והמוניציפלי להרסם. חסן בק החליט להרוס את השוק, ללא התחשבות בחוק או ביושביו, כפי שהעיד יצחק רוקח, מיושבי יפו היהודים באותה עת:

ראשון למשפרים היה מושלה הצבאי של יפו וסביבתה בימי מלחמת העולם הראשונה, הלא הוא חסן בק, יליד דמשק, הזכור לשמצה... חסן בק הערום תכנן פעולותיו בסודיות, וכיוון שהיו תחת ידו מאות "פראר" (עריקים מן הצבא) שנתפסו חיכו לגזר דינם, היה מעביד אותם בכל עבודה שבאה לידו. באחד הערבים צייד חסן בק את העריקים האלה בכלים ופקד עליהם להרוס את החנויות, ולהטיל את האבן והלבנים אל תוך הים. הפקודה התמלאה, ועם שחר התפרס רחוב במקום הסמטה הצרה. ראשי הוקף הופתעו והריצו מברקים לכל עבר. אף חסן בק הוצף במברקי מחאה רבים - הייתכן?! אבל את הנעשה אין להשיב, וכך נוצרה גישה לבית המכס מהצד הצפוני-מזרחי, שבה יכלו לעבור גם גמלים ועגלות.

— מובא אצל יעקב ינון, סביב כיכר השעון, עמ' 153

עד לימיו של חסן בק היו בסביבותיה של יפו כמה בתי קברות מוסלמיים, ששימשו במשך עשרות שנים את יושבי העיר. כאשר החליט חסן בק לפתח את העיר, עמדו בתי קברות אלה במקומות חשובים לדעתו, ולכן הורה לפנות את הקברים ולקבור את המתים מחדש במקום מרוחק יותר. מעשה זה היה מנוגד לחוק הדתי המוסלמי, האוסר חילול בתי קברות באופן זה, אך גם כאן התעלם חסן בק מן המקובל ואילץ את עובדי הכפייה שברשותו לעשות כן.

ערך מורחב – מסגד חסן בק

בשנת 1916 החליט חסן בק לבנות מסגד מפואר בצפונה של יפו, בתחומי שכונת מנשייה, כדי לחסום את התפשטותה של תל אביב. המסגד נבנה עם צריח גבוה באופן לא פרופורציונלי למבנה עצמו, והוא חולש על כל סביבותיו. לצורך הקמת המסגד, אותו הקדיש לעצמו, העסיק פועלי כפייה רבים, עליהם ציווה לעבוד ביום ובלילה, כדי להשלים את המלאכה במהירות. המאמץ היה כה רב, עד כי לא מעט מהפועלים נפצעו ואף מתו במהלך הבנייה, ובשל כך סירבו ערביי יפו להתפלל במסגד זה במשך עשרות שנים. את הכסף להקמת המסגד נטל חסן בק מנתיניו באמתלות שונות, ובמיוחד מבעלי ראינוע "עדן" היהודי, ששכן בפאתי תל אביב. על הסחטנות מעיד מכתבם של חנה וייסר ומשה אברבנאל, מנהלי ראינוע "עדן" לוועד תל אביב, אודות הכספים שדרש הוועד מהשותפות:

סבלנו מתואנות הממשלה ולחצה, בחשבה את הראינוע על מוסד ציבורי של השכונה ותטיל עליו תשלומים ומסים שונים אשר לא הטילה על שום עסק פרטי, שללה מאתנו את כל האינסטלציה האלקטרית; לקחה אצלנו מוטור, ובכל יום ויום באה אלינו בדרישות ותביעות אחרות... סבלנו הרבה לרגל זה שחסן בק חשב את הראינוע לקניין תל אביב, ומשום כך לקח אצלנו מוטור והאינסטלציה של החשמל.

— מכתב מיום י"ט שבט תר"פ (8 בפברואר 1920)^[4]

אברבנאל העלה את זיכרונותיו מימי הראינוע על הכתב, שם סיפר כי חסן בק היה חובב ראינוע מושבע, ונהג להגיע לכל הצגת בכורה של סרט עם פמלייתו, שנכנסו כולם בחינם. הם היו תופסים את החלק המרכזי של היציע, ובמהלך ההקרנה הופקד חייל לשמור על הקופאי כדי שלא יעלימו אפילו פרוטה מהפדיון, בסוף ההקרנה היה הסכום כולו מועבר לחסן בק. פעם העז אברבנאל לשאול את חסן בק מה בדעתו לעשות עם הכסף הרב שנצבר אצלו, והלה סיפר לו כי בכוונתו לבנות ממנו מסגד (הכוונה כנראה למסגד חסן בק). ^[5]

מסגד חסן בק שיחק תפקיד חשוב במלחמת העצמאות, כאשר הערבים ניצלו את מיקומו ואת גובה הצריח שלו, לירי של צלפים לעבר תל אביב. לאחר המלחמה הייתה כוונה להרסו, מאחר שהוא הפך בימי המלחמה למפלצת מאיימת בעיני תושבי תל אביב^[6], אך לבסוף הוחלט להשאירו בשל יופיו הרב. במשך השנים הפך המסגד למוקד חיכוך בין האוכלוסייה היהודית לערבית באזור, ומספר פעמים ניסו יהודים לפגוע בו. בשנת 1983 התמוטט צריח המואזין, אך הוא שוקם. בראשית שנות ה-2000 עבר המסגד תהליך שיקום, וחזר לפעילות מלאה.

הקמת שדרות ג'מאל פאשה ביפו נחשבת לגולת הכותרת של הבנייה הראוותנית של חסן בק ביפו. בשנת 1915 התקנא חסן בק בשדרות רוטשילד היפות שבנו היהודים בתל אביב, והחליט להקים שדרה בקנה מידה דומה ביפו. הוא גייס עובדי כפייה רבים, הן עריקים מהצבא, והן תושבים מיפו, ואלצם לסלול את השדרה הארוכה, שהובילה בפועל לשום מקום: תצלומי אוויר מאותה עת מלמדים כי השדרה נסללה בלב הפרדסים ששכנו ממזרח ליפו, ללא שהיה לה כל צורך. העצים שניטעו בשדרה נעקרו מהפרדסים הסמוכים, וחלק ניכר משתיליה הוחרמו ממשתלות בתל אביב ומבית הספר החקלאי היהודי מקוה ישראל. תלמידי בית ספר זה אף אולצו לנטוע את העצים בשדרה, ללא כל תמורה.^[7] חסן בק קרא לשדרה על שם ג'מאל פאשה, מושל סוריה וארץ ישראל באותה עת, כמחווה של חנופה ונשיאת חן בפני מפקדו הישיר. שדרה זו עברה חילופי שמות נוספים. בשלהי ימי המנדט הבריטי היא נקראה "שדרות המלך ג'ורג' (החמישי)". לאחר הקמת המדינה אוחדו תל אביב ויפו לעירייה אחת, וכיוון שבתל אביב כבר קיים רחוב בשם זהה, שונה שוב שמה של השדרה, וכיום היא נקראת שדרות ירושלים, והיא מובילה מיפו לבת ים.

שנתיים בלבד שלט חסן בק ביפו. ב-16 בנובמבר 1917 עזב את יפו צפונה יחד עם מספר קצינים עות'מאנים. מספר שעות לאחר כן נכנס הצבא הבריטי ליפו. הוא נזכר בקורות העתים של יפו באורח שלילי ביותר, אך עם זאת זכה שנקרא רחוב על שמו בעיר, בגבול שכונת מנשייה. על פי דיווח מתחילת 1936 שהה חסן בק בדמשק, כראש לדרוישים^[8]. בק עבר לעיראק, שימש כמושל הצבאי שם ולאחר תבוסת העות'מאנים ונפילת העיר לידי הבריטים יצא לגמלאות ושב לדמשק. שם נישא ונולדו לו בן, סלים חסן אל ג'אבי, וחמש בנות.^[9] בשנת 1940 ביקר לראשונה ביפו ובתל אביב והתארח בביתו של ראש העיר יפו, עבד אל ראוף אל-ביטאר. לכבודו נערכה גם סעודה חגיגית.^[10] בקיץ 1946, בגיל 70, ביקר שוב בארץ ישראל ובמחוז בו שירת כמושל, ביפו ובתל אביב, בעקבות הזמנת מספר אישים בהם אחמד זועיתר משכם, סלמאן איובי, יעקב שלוש ויוסף קופרמן. ראש העיר ישראל רוקח ארח אותו בבניין עיריית תל אביב ודוד תדהר ארח אותו בביתו. בק גם ביקר במסגד הנקרא על שמו שאותו פקד לבנות בזמן תפקידו כמושל. חסן בק הסביר למארחיו כי יש לשפוט את מעשיו בנסיבות אותם ימים ואף טען שהציל יהודים מידי המושל הקודם בהא אל- דין.^[11]

חסן בק מת ב-1953 בעיר זבדאני שבדרום-מערב סוריה ונקבר שם.^[12]

• יעקב ינון, סביב כיכר השעון, לסייר ביפו עם יד בן צבי, ירושלים 2001
• מאיר דיזנגוף, עם תל אביב בגולה, פרקי זיכרונות מן העבר הקרוב, תל אביב 1931
• ורד נבון, השדרה - שדרות ירושלים בעיני הצלמים, הוצאה עצמית, מהדורה שנייה, 2021.

מדיה וקבצים בנושא חסן בק בוויקישיתוף