חרבת חזעה

ערך זה עוסק בסיפור של ס. יזהר. אם התכוונתם ליישוב ברצועת עזה, ראו ח'ירבת אח'זעה.

חרבת חזעה

כריכת הספר
מידע כללי
מאת	ס. יזהר (יזהר סמילנסקי)
שפת המקור	עברי
תורגם לשפות	ערבית (1981), גרמנית (1997), איטלקית (2005), אנגלית (2008), ספרדית (2009), צרפתית (2010), נורווגית (2011), הולנדית (2013), דנית (2016)
סוגה	רומן
הוצאה
הוצאה	ספרית פועלים – ספרי משלט
תאריך הוצאה	1949
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001339277

סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה הוא סיפור מאת ס. יזהר שראה אור בהוצאת ספרית פועלים בחודש מאי שנת 1949, ואשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג כפרים ערביים שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948 (אירועים הידועים בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית בשם "הנכבה").

הסיפור מציג את מעשה הגירוש של חיילי צה"ל כבלתי מוסרי. הסופר השתמש בביטויים כמו "הגליה", "גירוש", "ירי בחפים מפשע" ובביטויים בעלי קונוטציה להיסטוריה היהודית כמו "קרונות". את המניע לכתיבת הסיפור ואת הביקורת הנמתחת בו הסביר הסופר שנים רבות לאחר מכן כך: "הרגשתי בתוכי שאני חייב לדבר דברים שאני ראיתי ולהתקומם כנגדם".^[1]

זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק בפרק זה בתקופת הקמת המדינה. מיד עם פרסומו ולאורך כ-50 שנה לאחר מכן, עורר הסיפור מחלוקות ופולמוס ציבורי רחב. מבקרים רבים ציינו את אומץ רוחו של יזהר ונכונותו להתמודד עם תופעות שליליות קשות שנחשפו במהלך הקרבות^[2]. בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים", בהם אילן פפה ובני מוריס.

אף על פי שהספר עוסק בכפר בדיוני, ישנו כפר בשם דומה ברצועת עזה.

בסביבות מלחמת העצמאות, אי שם בדרום, מחלקתו של המספר יוצאת למשימה. הפקודה: (פרק א) ”יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית ועד לנקודה פלונית - להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווים. לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר. לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מכוחות עוינים.”

הכיתה של המספר יוצאת באיגוף, ולאחר המתנה פותחת בירי על בתי הכפר ועל אנשים נמלטים. בהמשך הכיתה מגיעה לכפר עצמו. הכפר נדמה בהתחלה כנטוש, אולם לאטם צצים זקנים נשים וילדים ונאספים אל מתחת לעץ שקמה גדול. הכיתה עוברת בין הבתים והחצרות. החיילים עצמם לא פוגעים בתושבים אך משתדלים להצית ולשרוף כמה מבנים. הם רואים איך כיתה אחרת מפוצצת בתים בכפר ואת כאב התושבים היושבים מתחת לעץ, בייחוד אשה אחת אשר כנראה ביתה פוצץ והיא מבינה שזו כבר לא סתם המתנה בצל העץ אלא שכבר לא יהיה להם לאן לחזור. עם הזמן מתחיל להיבנות במספר פקפוק בכל המעשה הזה, האם צודק ונכון לפנות את האנשים מכפרם. הוא מתווכח רבות עם עצמו ומעט עם חבריו לכיתה. בצהריים מגיעות ארבע משאיות. מתחילים להעמיס עליהן את תושבי הכפר. למראה אשה וילד צעיר העולים למשאית מבין המספר שהילד הזה יהיה לעולם שונא, אויב לעתיד: ”כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד-אין אונים.” למראה המשאיות המועמסות באנשים מתבררת למספר תובנה - ”גלות. הנה זו גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.”

הסיפור ראה אור בתרגום לערבית מאת תופיק פיאד (ביירות 1981), בתרגום לגרמנית מאת רות אחלמה (פרנקפורט 1997), בתרגום לאיטלקית מאת דליה פדואה (טורינו 2005) ובתרגום לאנגלית מאת ניקולס דה לנגה ויעקב דווק (Dweck)‏ (ירושלים 2008). כן תורגם הספר לספרדית, צרפתית, נורווגית, הולנדית ודנית.^[3]

הצייר הישראלי מרדכי ארדון יצר בהשראת הסיפור את הציור "חרבת חזעה", שנקנה על ידי הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא והוצג בה. בעקבות זכייתו של ארדון בפרס אונסק"ו ב-1954 הפיק אונסק"ו אלפי רפרודוקציות של הציור, שהופצו בעולם.^[4]

הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון בבימוי של רם לוי. רשות השידור התכוונה לשדר את הדרמה ב-6 בפברואר 1978, וסביב הסרט התעוררו ויכוחים שהתמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה, המשרת, לטענת המתנגדים, את התעמולה של אש"ף; ושאלה בדבר היקף האירוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שגורשו באירועי המלחמה). יו"ר הכנסת פנה ליו"ר רשות השידור ולטר איתן בבקשה לדחות את השידור, אולם הנהלת רשות השידור, בקולות נציגי המערך והיו"ר איתן, דחתה את הבקשה. בעקבות זאת כינס שר החינוך זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור והודיע שהוא דוחה את השידור עד לאחר הדיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש עתירה לבג"ץ נגד הדחייה,^[5] אולם בג"ץ סירב לדון בעניין בטרם תיתן הנהלת רשות השידור את החלטתה.^[6] עובדי רשות השידור מחו על ההתערבות הפוליטית בעצמאותה של הרשות והחשיכו את השידור בחלון הזמן שבו תוכנן במקור לשדר את הסרט (כ-50 דקות).^[7] הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלנו הלאומי" והדגישה את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור.^[8]

• ס. יזהר, סיפור חרבת חזעה: השבוי, מרחביה: ספרית פועלים (ספרי משלט), 1949

הסיפור ראה אור כעשר פעמים נוספות בתוך קובצי סיפורים של ס. יזהר.

• רמי ליבנה, האמת על פרשת חירבת חיזעה, ת"א: הוצאת כתם, 1978. [בעקבות הסערה הציבורית סביב הסרט הטלוויזיוני]
• אניטה שפירא, 'חרבת חזעה – זיכרון ושכחה', אלפיים 21 (תשס"א), 9-53. (נדפס שוב בתוך: סדן (מחקרים בספרות עברית) ה (2002); בתוך: ליאת שטייר-לבני (עורכת), מיתוס ואתוס בקולנוע הישראלי: מקראה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ח, עמ' 443–487; ובספרה יהודים, ציונים ומה שביניהם, תל אביב: עם עובד (ספרית אופקים), 2007; ובאנגלית בתוך: Jewish Social Studies 7,1 (2000), 1–62; ובתוך: Benny Morris (Ed.), Making Israel, Ann Arbor: University of Michigan Press, 2007, pp. 81–123)
• חנן חבר, "'שום גירוש לא פותר כלום': על 'חרבת-חזעה' מאת ס. יזהר", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כח, 2013 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• עדיה מנדלסון-מעוז, הספרות כמעבדה מוסרית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, פרק רביעי: סוף עידן התמימות - 'חרבת חזעה' ליזהר",עמ' 93–110

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: חרבת חזעה

• ס' יזהר, לא אוכל להחריש אחרת, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009 (ההקדמה הגנוזה ל"חרבת חזעה")
• "חרבת חזעה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• חרבת חיזעה, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• מרדכי שלו, ס. יזהר: "חירבת אל חזעה", סלם, 2 באוקטובר 1949. נכלל גם בספרו גונבים את הבשורה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2018, עמ' 76–80
• מתי מגד, הספור ולקחו: (עם הופעת "סיפור חירבת חיזעה" לס. יזהר), על המשמר, 9 בספטמבר 1949
• א. ב. יפה, סיפורי המלחמה של ס. יזהר, על המשמר, 2 באוקטובר 1949, המשך
• יעקב פיכמן, בעיני אדם: (על סיפורי המלחמה של ס. יזהר), דבר, 13 בינואר 1950
• ד. מלץ, אומץ מוסרי מהו?, דבר, 3 במרץ 1950
• גבריאל שטרן, ספרות ופוליטיקה: (בשולי "פולמוס יזהר"), על המשמר, 25 במאי 1951
• אברהם שאנן, "חרבת חזעה" כמוזיאון ללא קירות: בין המספר למספרו – זהות או מאבק?, דבר, 26 בספטמבר 1973, המשך, המשך, (5 באוקטובר 1973)
• אלמוג בהר, יום מגיע והם מתחילים לצעוק, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2006
• מירב קריסטל, הסרט שלא רצו שנראה, באתר ynet, 14 בפברואר 2007
• אמיר בוגן, בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה, באתר ynet, 16 במאי 2014
• שאול סתר, ‏ס. יזהר, סיפור שלא נגמר: על קול צעקה של קהל יהודי-פלסטיני ב"סיפור חרבת חזעה", אות 6, סתיו 2016
• חרבת חזעה, באתר OCLC (באנגלית)
• ס. יזהר (1916-2006.), סיפור חרבת חזעה, דף שער בספרייה הלאומית