טופי (ברזיל)

טוּפִּי או טוּפִּינַמְבַּה הוא שמה של אחת מקבוצות השבטים הילידיות המרכזיות בברזיל, יחד עם הגוארני הקרובים אליהם.

הטופי היו קבוצת השבטים הגדולה ביותר בברזיל, ובימי השיא שלה מנתה כ-250 שבטים. כל שבט הכיל מספר כפרים, שהיו קשורים זה לזה בשפה ומנהגים משותפים והתחתנו זה בזה. בכל כפר חיו 400-800 נפשות, שהתחלקו לקבוצות משפחתיות גדולות, שחלקו, כל אחת, 4-8 בתים ארוכים. הארגון החברתי היה בעקרו פטריליניאלי, אך גם חלוקות של גיל ומגדר היו קיימות.

המשאבים של הכפר ושל המשפחה, ובעיקר האדמה, חולקו על פי מפתח של שארות - הבכירים בשושלת זכו בחלקות הטובות ביותר, אך לכל אחד מחברי המשפחה היו זכויות מסוימות, והמזון התחלק בין כל חברי המשפחה. רמת השיתוף בין בני המשפחה והשבט הייתה כה גבוהה עד כי אחד המסיונרים שפגש בהם אמר עליהם כי "הם משמרים את תקופת השליחים - אין להם דבר משל עצמם; הכול משותף ביניהם".

הטופינמבה התמחו בסוג של חקלאות חיתוך ושריפה שנקרא קויבארה (Coivara), אותו עדיין ניתן למצוא בברזיל של ימינו. לאחר שהגברים כרתו את העצים שבשטח האדמה הרצוי, הבעירו אותם ופינו את השטח, היו הנשים אחראיות על כל הפעולות החקלאיות, משתילה ועד קציר והכנת המזון. הגברים, שלא עסקו בחקלאות פרט להכנת שטחים חדשים, העבירו את זמנם בצייד ובדייג. דרך מחיה זו, בשילוב עם הסביבה הפוריה של חופי ברזיל, הביאה לעודפים גדולים במזון, עודפים שאיפשרו קיום פשוט ומנעו את הצורך במסחר כמעט לחלוטין מחד, והשאירו שפע של פנאי למלחמה מחד, ולטקסים מאידך.

לפי עדויות מהמאה ה-16, ובעיקר סיפור המסע של האנס שטאדן, גרמני שנשבה בידי לוחמים משבט הטופי והוחזק בידיהם זמן רב עד ששוחרר, עודף הפנאי והעיסוק הרב בלוחמה ובטקסים הביאו לכך שהקניבליזם היה נפוץ בקרב בני הטופי. טענות אלו היו כה נפוצות, עד ששבט הטופי הפך לסמל לאינדיאנים אוכלי האדם של דרום אמריקה. עם זאת, מחקרים בני ימינו מטילים ספק באמינות דיווחיו של שטאדן ודיווחים אחרים על קניבליזם בקרב הטופי, וטוענים כי מקורות הדיווח הם הגזמות שמקורן בדמיון מפותח יתר על המידה ובאינטרסים של אירופאים שרצו להשחיר את פני האינדיאנים כדי לקבל לגיטימציה לניצולם.

לפי הסברות העדכניות, נראה שמוצאם של שבטי הטופי בחלקה הצפוני של דרום אמריקה, במקומות בהם נמצאים כיום קולומביה, אקוודור וצפון פרו. במהלך התקופה הפרה קולומביאנית נדדו לאגן נהר הטפז'וס (Tapajoz). התפשטותם האיטית דרומה הביאה אותם להתיישב בחוף האטלנטי. מיקומם זה הביא לכך שכאשר האירופאים נחתו לראשונה בחוף הברזילאי, הם פגשו בשבטי טופי.

בראשית ההתיישבות הפורטוגזית לאורך החוף, הסתמכו המתיישבים בעיקר על מסחר כדרך להשגת הטובין להם נזקקו, ובעיקר עץ הברזיל. גברי הטופי, שכריתת עצים ופינויים הייתה חלק אינטגרלי מהמסורת שלהם, שמחו לעשות זאת תמורת כלי הברזל אותם סיפקו הפורטוגזים. כחלוף הזמן, נעלם עץ הברזיל מהאזורים הסמוכים לחוף והפורטוגזים נאלצו ליצור קשר עם עוד ועוד שבטי טופי בעומק היבשת כדי להשיג את המצבורים של העץ היקר.

שנת 1530 היוותה שנת מפנה ביחסי הטופי והפורטוגזים. בשנה זו הנהיגה פורטוגל שיטה חדשה של קולוניזציה, שאיפשרה לאצילים פורטוגזים להקים מושבות בחופי ברזיל. אצילים אלו היו מעוניינים בגידול קנה סוכר, שהיה הגידול הרווחי ביותר בתקופה זו, אך בני הטופי נרתעו מעבודה זו, שנתפסה בעיניהם כעבודה נשית. כתוצאה מכך, נקטו הפורטוגזים במהלך המאה ה-16 בשלוש שיטות, שהתקיימו במקביל, של כפיית העבודה על בני הטופי: האצילים הקולוניאלים ניסו להופכם לעבדים; מסיונרים ישועיים ניסו לנצר אותם ולנתקם מהמבנה החברתי השבטי ובכך להופכם לאיכרים בנוסח אירופאי; ושתי הקבוצות ניסו לקדם את טמיעתם של בני הטופי בתרבות הקפיטליסטית-קולוניאליסטית הפורטוגזית ובכך להופכם לפרולטריון חקלאי.

עבדות הייתה השיטה המועדפת על בעלי האחוזות, שזכו כך בפועלים שניתן לאלצם לעבוד ככל שניתן, ללא צורך בחינוכם מחדש. אולם מלכי בית אביז ויותר מכך - מלכי בית הבסבורג, שהגיעו לשלטון בפורטוגל בשנת 1580 היו בעלי מחויבויות דתיות ודוגמטיות כלפי הכנסייה הקתולית, מחויבויות שבעטיין נאלצו להכיר באנושיותם של בני הטופי מחד, ולפעול להתנצרותם מאידך - ובכך הפכו את העבדות לבעייתית. סדרה של חוקים מלכותיים בשנים 1570, 1595 ו-1609 הקשתה על קיום עבדות של אמריאנדים אך אילוצים כלכליים גרמו ליצירת הקלות בחוקים אלו, שאיפשרו עבדות בתנאים מסוימים, דוגמת הפיכת שבויי מלחמה לעבדים. אולם המגבלות על עבדות של אינדיאנים במהלך סוף המאה ה-16 וראשית המאה ה-17 הביאה את בעלי המטעים להסתמך פחות ופחות על עבדות אמריאנדית, ולעבור לשימוש בעבדים שיובאו באותה תקופה מאפריקה. במחצית המאה ה-17, כמעט שלא נותרו עבדים בני טופי במושבות הפורטוגזיות.

כפי שעשו בכל רחבי דרום אמריקה, גם בברזיל ניסו הישועים ליצור איכרות אמריאנדית על ידי בניית כפרי ילידים נוצרים, שנקראו אלדיאס (Aldeias), אך בניגוד לאזורי האנדים, צורת ישוב זו לא הצליחה להתבסס בברזיל. למרות שאופי כפרים אלו דמה מבחינה חיצונית לאופיים של שבטי הטופי, משום שגם הוא התנהל בדרך שיתופית, בפועל ההתנהלות הייתה שונה מאוד. הבנייה בסגנון האירופי שהייתה נהוגה באלדיאס לא איפשרה את קיום הקבוצות המשפחתיות המורחבות שהיו נהוגות בכפרים, וסגנון החיים טשטש גם את החלוקות הנוספות של גיל ומגדר שהיו נהוגות. בכפרים מסוימים אף שוכנו בני מספר שבטים יחדיו. פרימה זו של המרקם החברתי, בנוסף למחלות ולמחסור ששררו בכפרים אלו, גרמו לבני הטופי לברוח מהם בהמוניהם, ולעיתים אף העדיפו להימכר לעבדות על השהייה בהם.

אך השליטה בבני הטופי לא הייתה כה קלה. אלו התנגדו בכל דרך שהייתה בידיהם לשלטון הפורטוגזי - ראשית, כאשר זה ניסה להרחיב את שטחי התיישבותו, בשנים 1540-1580, נלחמו התושבים כנגד סיפוח אדמתם - אך הצבא הפורטוגזי, במספר מבצעים שונים, הצליח לגרש, להרוג או לשעבד את תושבי האזורים שבמחלוקת. השליטה בהם לא הבטיחה שקט - בשנת 1567 פרצה מרידת המונים בבהאיה. אלפי אינדיאנים שרפו שדות קנה סוכר, הרגו מתיישבים אירופאים וברחו למעבה הג'ונגל. המרידה הופסקה רק בתיווכם של אינדיאנים נוצרים, תושבי האלדיאס.

בשנים שלאחר מכן עיקר ההתנגדות באה מכיוונה של הסנטידאדה (Santidade), תנועת מחתרת אמריאנדית שחבריה היו אינדיאנים פליטי העבדות והאלדיאס. הסנטידאדה ביצעה פעולות חבלה בהתיישבות הפורטוגזית בדרום באהיה, תוך שריפת טחנות סוכר ומטעים. הניסיונות הפורטוגזיים לדכאה לא צלחו - בשנת 1610 הוערך מספרם ב-20,000, והצטרפו אליהם גם עבדים שחורים שברחו. פעולותיהם מגיעות לפחות עד שנת 1627.

במקביל, מחלות שהביאו עמם הפורטוגזים עשו שפטים בבני הטופי. רק בשנות ה-60 של המאה ה-16, מגפות של אבעבועות שחורות ושל חצבת הפילו רבבות חללים בקרבם. בבהאיה הרגה מחלת האבעבועות השחורות בשנת 1563 כ- 30,000 איש מבין האינדיאנים ששועבדו על ידי הפורטוגזים, ואיש אינו יודע כמה מתו בקרב האינדיאנים החופשיים, אליהם הגיעה המחלה לאחר שפליטים מאזורי החוף נמלטו אל תוך היבשת. בעקבות המוות ההמוני של האינדיאנים, לא היה די כוח עבודה במושבות והן הוכו ברעב, שגרם לבני טופי רבים למכור עצמם לעבדות.

במהלך המאה ה-17 הפכה החקלאות הברזילאית ליותר ויותר מכוונת יצוא, ולכן שאפו המתיישבים הפורטוגזים להרחיב את שטחי מטעי הסוכר שלהם, שאיפה שהתנגשה עם אזורי המחיה של בני הטופי. בשלב זה אדמה הפכה למשאב במחלוקת, לצד כוח העבודה.

החל מהמאה ה-16, כמו קבוצות ילידיות אחרות מאזור זה, גם הטופי נטמעו, שועבדו או הושמדו על ידי הכובשים הפורטוגזים והספרדים, עד שהגיעו קרוב להשמדה מלאה של התרבות.

בימינו, בני הטופי שנותרו מוגבלים לשמורות ילידיות או שנטמעו ברמה זו או אחרת בתרבות הדומיננטית. בדרום מזרח ברזיל יש לבני הטופי נוכחות משמעותית במטען התורשתי, ובצפון, צפון-מערב ובמערב הם מרכיבים חלק ניכר מהמעמדות הנמוכים.

מדיה וקבצים בנושא טופי בוויקישיתוף