יבגני אונייגין

יבגני אונייגין
Евгений Онегин

מידע כללי
מאת	אלכסנדר פושקין
שפת המקור	רוסית
סוגה	רומן
תקופת התרחשות	המאה ה־19 (1819–1825)
הוצאה
תאריך הוצאה	1825

יֶבגני אוֹניֶיגין (רוסית בכתיב טרום-1918: Евгеній Онѣгинъ, כתיב מודרני: Евгений Онегин) הוא רומן בחרוזים^[1] מאת הסופר הרוסי אלכסנדר פושקין. הרומן יצא לאור ב־1825. יצירה זו היא בין הנודעות ביותר ביצירות של הספרות והשירה הרוסית, ובמידה רבה היא נחשבת ליצירה מכוננת בתולדותיהן של אלה.

הסיפור פותח בתיאורו של צעיר בן שמונה עשרה, יבגני אונייגין, הנוסע בכרכרה אל דודו הנמצא על ערש דווי. הסיפור מסופר בידי המשורר, פושקין, המחזיק עצמו כידידו המבוגר של אונייגין, ומדי פעם הוא מעיד על עצמו ועל חייו דברים שונים.

בראשונה נזכרים בחטף ילדותו ובגרותו של אונייגין, בן לאחת ממשפחות החברה הגבוהה בסנט פטרבורג בירת רוסיה. החברה הגבוהה הרוסית הייתה נתונה באותם ימים, של ראשית המאה התשע עשרה, להשפעה חזקה של התרבות הצרפתית שנחשבה "תרבות עילית".

המשורר מתאר בפרק הראשון את אורח החיים של החברה הגבוהה, את האווירה, את תרבות התיאטרון והבלט ואת הלבוש המטורזן והמראה המטופח של הצעירים שההון המשפחתי פטר אותם מעול הפרנסה. הוא משתמש מדי פעם בצרפתית וגם במילים לטיניות אחדות.

פרק נכבד מוקדש לתיאטרון, לשחקנים, לסופרים וליתר העושים במלאכה וגם לאווירה שבאולם ההצגות. המשורר מזכיר גם את חלקו בחיי הוללות וחיזורים אחר נשים והערצת רגליהן. אך לחיים האלה יש מחיר והצעירים לוקים בשעמום עמוק ובמרה שחורה (ספלין). אונייגין מסתגר בביתו, מנסה כוחו בכתיבה, אך נכשל בכך וגם קריאת ספרים משעממת אותו. הוא "התעייף מן החיים". המשורר מזכיר כי השניים תכננו לצאת למסע משותף לאיטליה, אך בדיוק באותה עת התרושש אביו של אונייגין, וגם דודו קרא לו על ערש דווי (כך הרי נפתח הרומן), ואונייגין ממהר אליו ומוצא עצמו בכפר שאורח החיים בו שונה בתכלית מחיי העיר. לכאורה משאת נפשו התמלאה, אך גם חיי כפר נוסכים בו שעמום. לעומתו, דווקא המשורר, מספר הסיפור, מוצא בכפר את המוזה שלו, ותוצאתה הוא הספר הזה שאת פרקו הראשון סיים זה עתה.

תחילה מתואר ביתו של אונייגין בכפר, אך החיים בכפר ותושביו נוסכים בו שעמום. לכפר מגיעה דמות חדשה - ולדימיר לנסקי, צעיר רוסי שחזר לאחוזתו מגטינגן שבגרמניה ונתון בסיטואציה דומה לזו של גיבור הספר. לנסקי מושפע מן השירה והספרות הגרמנית וגם שולח ידו בכתיבת שירה. שלא כאונייגין, הוא טיפוס מסתגר. אונייגין ולנסקי מתיידדים. הם מתווכחים על הא ועל דא, ובעיקר על סוד תשוקות נשים. לנסקי שופך ליבו לפני אונייגין ומספר לו על אולגה, אהבתו מילדות, ועל טטיאנה, אחותה הבכירה היפה פחות מאחותה, מתבודדת גם היא ומרבה בקריאת ספרים. בתוך כך, מקדיש מחבר המילים לתיאור אימן של האחיות וגם אביהן, דמטרי לרין, ומעט מאורח חייהם.

אונייגין פוגש בלנסקי ומפצירו שיקחנו עמו לבית לרין. לנסקי הולך על מנת לראות את אולגה. הביקור הביא את טטיאנה לשים ליבה באונייגין. מרגע זה הוא ממלא את כל מחשבותיה. כל גיבורי הספרות עליהם קראה מתאחדים בדמיונה לדמות אחת – אונייגין. את מפלטה היא מוצאת בשיחה עם אומנתה. היא מבקשת ללמוד ממנה על אהבותיה מימים עברו, אך גם כשזו מנסה לספר, שוגה טטיאנה בהרהוריה. היא מחליטה לכתוב לאונייגין מכתב. במכתב היא מביעה את אהבתה אליו. היא מודעת להבדל הגדול שבינו, איש העיר והעולם הגדול, ובינה, בת הכפר. היא מתארת לעצמה שחיי הכפר אינם לטעמו אבל היא הייתה מסתפקת בלראותו מדי פעם. היא לא תהיה לעולם של מאן דהוא אחר. היא שלו לעולם. ההחלטה בידיו. היא מפקידה את המכתב בידי אומנתה למשלוח.

המחבר מזכיר את הרגשות המעורבים כלפי המין היפה: אהבה / שנאה, והנה עומד אונייגין וששת עמודי המכתב בידו. אונייגין, אחרי שנים אחדות של פיתויי נשים ובגידתן, חברותן ורשעותן, וכעת המכתב מזכיר לו את העלמה שפגש. בפגישתם הוא מתוודה בפניה שהוא לא ראוי לה, שנישואין יעניקו להם רק ייסורים. המחבר מצידו מציע לקורא לאהוב רק את עצמו. מה עוללה אותה פגישה? התשוקה גברה וכך גם הייסורים. שנתה של טטיאנה נודדת. מצב רוחה מקדיר, היא נובלת ואילו אל מולה אולגה וולדימיר לנסקי ממתיקים סוד בחדרה של האחות. והוא כותב לה שירים. בינתיים, המשורר שב לספר על אונייגין החי בפרישות בחיק הטבע של הכפר. הסתיו עבר והחורף בפתח. הנהר קפא. לנסקי מגיע אליו לארוחה. אונייגין מתעניין בשלומן של אולגה וטטיאנה. לנסקי מזמינו ליום הולדתה של טטיאנה.

חורף. מזחלות רתומות לסוסים בשלג. טטיאנה אוהבת את החורף. היא עוסקת בניחוש העתיד באמצעים שונים: בקלפים, בדונג הנמס, בטבעות הנזרקות למים, וכדומה. אחר כך היא חולמת חלום ביעותים בו מופיעות חיות שונות. תחילה דוב אדיר ובהמשך חיות נוספות. ביניהן היא מזהה את אונייגין. הוא לוקח אותה אליו. גם אולגה וולדימיר לנסקי מופיעים. בחלום לנסקי צונח ממכת תערו של אונייגין – רמז, אולי, למה שיקרה בפרק השישי. טטיאנה מקיצה. היא מחפשת פתרונות בספרו של מרטין זדקה.

מגיע יום הולדתה. הקרואים מגיעים והמשורר מפרט את הרשימה. גם לנסקי ואונייגין נכנסים. הוא קד לטטיאנה קידה בדממה. הדבר מחייה את נפשה. האורחים נפנים למשחק הקלפים. תור הריקודים הגיע. אונייגין מזמין את... אולגה לריקוד, ואחר כך פעם נוספת. משניגש אליה לנסקי אומרת אולגה כי היא הבטיחה לאונייגין ריקוד נוסף! את שברון הלב הזה לנסקי אינו יכול לשאת. הפתרון – הזמנה לדו-קרב אקדחים. (למען הדיוק יש לציין כי סופו של הפרק מפתיע שכן הוא חסר את הדו-שיח המתבקש בין השניים שהוביל לדו-קרב).

לנסקי עוזב את האירוע, אונייגין נשאר עם אולגה. אחר כך גם הוא עוזב. האורחים נשארים ללון. טטיאנה ערה ומופתעת מדרכו המתעתעת של אונייגין. אחר כך הגיעה אל אונייגין הזמנה כתובה מלנסקי לקיים דו-קרב. אונייגין משיב בחיוב. לנסקי ממהר אל אולגה. היא רצה לקראתו לחבקהו. מול קנאותו הוא רואה שהוא עדיין נאהב. הוא מאושר, אך הקנאה כבר פשטה בו כמגפה. וטטיאנה אינה יודעת דבר. אונייגין לא סיפר לה. ולדימיר לנסקי חוזר לביתו, בודק את אקדחיו. כותב שירים ומדמיין את מותו הקרוב. למחרת משכים קום, מכין עצמו לקרב. גם אונייגין מגיע עם משרתו (שושבין לקרב, מדרגה נחותה מן המקובל). השושבינים קובעים את התנאים. האויבים ניצבים זה מול זה. המשורר תמה מתי הרֵעים האלה הפכו לאויבים? האם היו רעים אי פעם? והם צועדים, מכוונים ויורים. לנסקי נפגע, נופל שדוד ומת. שושבינו מטיל את הגופה על המזחלת. וכך מגיע קיצו של המשורר הצעיר שגם לטקס קבורה מכובד אינו זוכה. רק מצבה פשוטה.

בא האביב. את ליבה של אולגה, הצליח ללכוד איש צבא. היא נשאה לו ועזבה את הכפר. המשורר חוזר לכפר אך אונייגין כבר איננו שם. נותרה טטיאנה המתמכרת להרהוריה, והמצבה שבין העצים, אליה נהגו השתיים להגיע והרבו לבכות עליה. היא משוטטת בכפר ובמקרה מגיעה אל הבית בו התגורר. היא מבקשת רשות מהסוכנת להיכנס לבית הריק. מדמיינת לה היכן קרא ספר, שיחק ביליארד, גמע קפה, שיחק בקלפים. היא חוזרת לבית הריק לקרוא בספרים ששם. הסתיו בא, ואחריו שוב החורף. טטיאנה עוזבת את הכפר לעיר. היא נפרדת ממראות הכפר. לאחר מסע בן שבוע הגיעו היא ואמה, למוסקבה אל משפחתן. היא עוברת לבלות בטרקליני מוסקבה. נפשה סולדת משאון החברה. דודותיה מנסות לעניינה בגברים שבחברה.

(במקור כתב פושקין פרק ובו תיאר את מסעותיו של אונייגין, לאחר שתקפו חשק הנדודים. לימים ביטל את הפרק והותיר ממנו רק בתים אחדים).

אונייגין חוזר אל טרקליני המסיבות. באחת מהן הוא רואה אישה המשוחחת עם הצייר הספרדי. הוא חושב לעצמו – האם היא זאת? אחד הקרואים מאשר לו כי זו אמנם טטיאנה שכתבה לו בזמנו. למחרת הוא מוזמן לנשף אל ביתה. רגעים אחדים הוא יושב מולה, נבוך. יתר הקרואים הגיעו, אך הוא חושב על טטיאנה לבדה, על אופייה שהשתנה, מנערת כפר לגברת עירונית. אין ספק שהוא התאהב בה. היא מתנכרת לו. הוא כותב לה מכתב. מודה בטעותו. מפקיד לרצונה את גורלו. היא אינה עונה לו והוא מריץ לה איגרת אחר איגרת. החורף תם. שוב הוא מגיע אליה. מוצא אותה לבדה. אונייגין כורע על ברכיו. היא מזכירה לו ימים עברו ושואלת מדוע אז הוא דחה אותה, ודווקא חומד אותה כעת, כשהיא נשואה לאחר? טטיאנה עוזבת ובעלה מופיע ... והמשורר בדעה כי זה המקום הראוי לעזוב את יבגני אונייגין ולשים קץ לסיפור.

מאחר שבתי השיר מוספרו על ידי המחבר, ניכר חסרונם של הקטעים כדלקמן:

• פרק א: 9, 13, 14, 41-39
• פרק ג: בית 3, שורות 15-10
• פרק ד: 6-1, 36, 38
• פרק ה: 37, 38, 43
• פרקו: 15, 16, 38
• פרק ז: 8, 9, 39
• פרק ח: בית 2, שורות 14-5; בית 25, שורות 14-9.

קטעים אלה נכתבו, אך הושמטו על ידי המחבר. חלקם בשל חשש מן הצנזורה. פושקין בילה זמן-מה בגלות, בגלל כתיבה שהכעיסה את השלטונות. הוא נדרש לעזוב את סנט פטרבורג ולהתגורר בדרום (בסרביה).

היצירה 'יבגני אונייגין' מספרת את סיפורה בקרוב ל-400 בתי שיר (שהם כ־5300 שורות שיר) הכתובים כמעט כולם (למעט מכתבה של טטיאנה לאונייגין בפרק השלישי, ומכתבו של אונייגין לטטיאנה בפרק השמיני ועוד קטע קצר) באותה מתכונת: סונטה בעלת מבנה מיוחד, שזכתה לכינוי ה"סונטה הפושקינית". כמו כל סונטה היא מחזיקה ארבע-עשר שורות שיר, כתובות במשקל טטרמטר יאמבי, אשר מחורזות באופן הבא: אבאב גגדד הווה זז. אורך השורות משתנה. בכל בית קיימות שמונה שורות המחזיקות 8 הברות כל אחת (חרוז המכונה 'גברי', המסתיים בהטעמה על ההברה האחרונה), ושש שורות המחזיקות 9 הברות כל אחת (חרוז 'נשי', המסתיימות בהטעמה על ההברה הלפני אחרונה). השורות מסודרות לפי המתכונת הבאה: 9898 9988 9889 88.

את יבגני אונייגין כתב פושקין בין השנים 1831-1823. הוא החל בכתיבה בעת שהותו בקישיניב שבבסרביה, לשם הוגלה ממקום מושבו בסנט פטרסבורג, בשל מכתבים לעגניים שכתב על פקידים גבוהים בממשל. געגועים ושעמום היו מנת חלקו שם – שתי תכונות שמצאו דרכם אל הרומן בחרוזים שכתב. השיעמום מחיי היום-יום הם מנת חלקו של אונייגין; הגעגועים – של טטיאנה.

תרגומים לגרמנית:

• Bodenstedt (1854)
• Commichau (1916)
• Ulrich Busch (1981)
• Rolf-Dietrich Keil (1984)

תרגומים לאנגלית:

המספר הגדול ביותר של תרגומים ליצירה זו קיימים בדפוס בשפה האנגלית:

• Oliver Elton (1937)
• Babette Deutsch (1943)
• Walter Arndt (1963)
• Vladimir Nabokov (1964)
• Charles Johnston (1977)
• Maurice Colin (1980)
• James E. Falen (1990)
• Douglas Hofstadter (1999)

מבין כל התרגומים לאנגלית, ראוי לציון בעיקר את תרגומו המוער של הסופר הרוסי / אמריקאי ולדימיר נבוקוב. זהו התרגום היחיד מבין כל התרגומים הידועים, הנאמן אך ורק לתוכן המילולי של היצירה, ואיננו מתייחס לצורת (הסונטה הפושקינית).בעצם, ל'מוזיקה' של היצירה, הניתנת על ידי החריזה והמשקל. במבוא לתרגומו (מבוא עמ' VII-X) אומר נבוקוב את הדברים הבאים על תרגום שירה מחורזת ושקולה:

" הניתן, באמת, לתרגם את השיר של פושקין, או כל שיר אחר בעל מבנה מחורז מוגדר? ... הניתן, באמת, לתרגם שיר מחורז, כמו יבגני אונייגין, תוך שמירה על חרוזיו? התשובה לכך היא, כמובן, לא. לשחזר את החרוזים ועדיין לתרגם את כל השיר באופן ליטראלי הוא מבחינה מתימאטית בלתי אפשרי. אך עם איבוד החרוז השיר מאבד את תפרחתו, שאת מקומה לא יכולים למלא לא הערות שוליים ולא האלכימיה של ההערה המבארת.... בהעברתו של יבגני אונייגין מן הרוסית של פושקין לאנגלית שלי, הקרבתי למען שלמות המשמעות כל אלמנט צורני ובכלל זה המשקל היאמבי, בכל מקום ששמירתו מנעה נאמנות. למען האידיאל שלי, של ליטרליזם, הקרבתי הכל (אלגנטיות, מצלול נאה, בהירות, טעם טוב, שימוש מודרני ואפילו דקדוק) שהחיקוי האנין מחשיב יותר מן האמת".

דעתו של נבוקוב כפי שהיא מנוסחת בדברים שלעיל הפכה ל'אמירה' בעלת משקל בוויכוח על 'תרגום שירה' מהו. יחד עם זאת יש לציין כי העוסקים בחקר התרגום וחקר השירה דוחים את הגישה הזו של נבוקוב, המסרסת את רוחה של היצירה.

התרגום האחרון לאנגלית שיצא לאור, הוא פרי עטו של המתמטיקאי / פילוסוף דאגלס הופשטטר. הופשטטר תרגם את יבגני אונייגין לאנגלית בסגנון ובלשון מודרניים, אך הוא דבק, ללא סטייה כלשהי, בצורה הקשוחה שבה כתובה יצירתו של פושקין. במבוא לתרגומו הוא מתעמת עם נבוקוב ודעתו על תרגום שירה.

• יבגני אונייגין אברהם לוינסון (1937).
• א"ס פושקין, יבגני אונייגין, תרגום ופירושים אברהם שלונסקי, איורים נ' קוזמין, ספרית פועלים, הוצאה מחודשת מצולמת 2007. התרגום הופיע לראשונה בשנת 1937. לתרגום מצורפים פירושו של שלונסקי, וכן מסה מאת לאה גולדברג, 'על שירת פושקין'. התרגום נחשב מופת ואף לטוב בתרגומי "יבגני אונייגין".
• א.ס. פושקין, יבגני אוניגין, תרגום חדש מרוסית: יואל נץ, אחרית דבר רויאל נץ, הוצאת גוונים, תשע"ב, 2012.
• אלכסנדר פושקין, יבגני אוניגין: רומן בחרוזים. תרגום מרוסית והערות: זאב גייזל הוצאת שוקן תשפ"ג 2023

המלחין הרוסי פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי כתב את האופרה יבגני אונייגין על היצירה. וכן ספרים אחרים שנכתבו לפי המתכונת של הסונטה הפושקינית הם :

• ויקראם סת, שער הזהב (1986).
• מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה, הוצאת חרגול, תל אביב, תשנ"ד.
• עופרה עופר אורן, מה קרה להגר באילת? כנרת זמורה ביתן, 2023

• מאיה ערד, "וכאן הפלא הגדול", הארץ מוסף ספרים, 9 בינואר 2008, עמ' 28, 30.
• עופרה עופר אורן, השוואת תרגומים של שלושת הבתים הראשונים, בבלוג "סופרת ספרים", 25 בינואר 2022

מדיה וקבצים בנושא יבגני אונייגין בוויקישיתוף

• תרגומו של אברהם לוינסון, "יבגני אוניגין" בפרויקט בן-יהודה
• טקסט הספר "יבגני אונייגין" באתר RVB (ברוסית)
• תרגומו של צ'ארלס ג'ונסטון לספר "יבגני אונייגין" באתר הספרייה הרוסית (באנגלית)
• רונן סוניס, המתרגם זאב גייזל העז לתרגם את "יבגני אונייגין" לעברית מדוברת, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2023