ידיד בית המשפט

ידיד בית המשפט (בלטינית: Amicus Curiae) הוא מוסד משפטי המוכר בשיטות משפט שונות זה מאות בשנים.^[1] מטרתו של מוסד משפטי זה היא לסייע לבית המשפט בסוגיה כלשהי, על ידי מי שאינו צד ישיר לסכסוך הנדון.

במקור היה מוסד זה כלי להצגת עמדה נייטרלית בלבד בהליכים, תוך סיוע אובייקטיבי לבית המשפט. בהמשך התפתח המוסד כצד להליך, שאינו דווקא נייטרלי ואובייקטיבי, אלא שהוא מייצג - מתוקף תפקידו או עיסוקו - אינטרס או מומחיות שמן הראוי שיישמעו בפני בית המשפט בסכסוך ספציפי. ברוב שיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות ולאחרונה גם בישראל, נקבע כי "ידיד בית המשפט" יצורף להליך אם יהא בנוכחותו בהליך כדי לתרום לגיבושה של ההלכה בעניין מסוים, זאת על יסוד הצגת מלוא העמדות הרלוונטיות בעניין הנדון ותוך מתן ייצוג ופתחון פה ודעת לגופים מייצגים ומקצועיים.^[2]

במשפט הרומי

המוסד המשפטי הידוע כ"ידיד בית-המשפט" התפתח בימי האימפריה הרומית. אופיו של השימוש המקורי שנעשה במוסד "הידיד” במסגרת המשפט הרומי מוצג בערך המתאים באנציקלופדיה המשפטית האמריקאית - Corpus Juris Secundum:

“A friend of the court. A term applied to a bystander, who without having an interest in the cause, of his own knowledge makes suggestion on a point of law or of fact for the information of the presiding judge“

מאפייניו הקלאסיים של "הידיד” העולים מהגדרה זאת משקפים את המציאות המשפטית ממנה צמח המוסד, ואת הרציונלים העתיקים להם הוא חב את לידתו והתפתחותו: "ידיד בית-המשפט הנו צופה-צד נייטרלי ותם-לב הנחלץ לסייע לבית-המשפט לעשות צדק ממניעים טהורים".

מאז שהוצג "הידיד" כמוסד משפטי לגיטימי בקוד יוסטיניאנוס, בשנת 530 לערך, חלו שינויים בדמותו ובאופן פעולתו של "הידיד" במסגרת הדיונית של בית-המשפט. במשפט הרומי היה לו מעמד מוכר ובעל חשיבות לעצם התהליך השיפוטי. "הידיד" היה בדרך כלל, אך לא תמיד, עורך דין נייטרלי שמונה על ידי בית-המשפט כדי לסייע בגיבוש חוות דעת לא מחייבת לגבי המצב המשפטי החל על המקרה. עורך דין זה היה מעין "משפטן נייטרלי" האמור לסייע לבית-המשפט לבצע את מלאכתו השיפוטית.

במשפט המקובל

במשפט המקובל באנגליה של ימי הביניים, בין המאות ה-11 וה-15, היה התהליך השיפוטי מתקיים לרוב בכיכר העיר לעיני הציבור המקומי, תוך שבית-המשפט מאפשר לקהל להתערב במהלכו ולהביא לתשומת לבו תקדימים רלוונטיים שלא היו ידועים לשופט או להפנות את תשומת לבו לטעויות שבדין או לטעויות שבעובדה. פרוטוקולים שיפוטיים שנותרו מאותה תקופה מתעדים מקרים שבהם הצופים במשפט, שהיה ברשותם מידע עובדתי או משפטי, שלא נמסר על ידי הצדדים לבית-המשפט, פנו ישירות לבית-המשפט תוך כדי הדיון, בבקשה לשתפו במידע הרלוונטי או לחלופין, לטעון בפניו במקרה של הליך בו היו מעורבים קטינים או פסולי דין, או לחלופין, לטעון בשם אלו שהלכו לעולמם או צדדים שלא היה ביכולתם לגייס את המשאבים הכספיים שנדרשו כדי לייצגם כהלכה בפני בית-המשפט. "ידיד בית-המשפט" באנגליה של ימי הביניים לא היה חייב להיות עורך דין או בעל השכלה משפטית דווקא, אלא יכול היה להיות כל אדם שיש ביכולתו לתרום להליך השיפוטי. מוסד "הידיד" אפשר לבית-המשפט, על-פי שיקול דעתו, לשמוע אדם זר לצדדים ונייטרלי להליך, המבקש לסייע בתום לב לבית-המשפט באמצעות מידע עובדתי או משפטי הקשור לדיון. מעמדו של אותו "ידיד" היה תלוי לחלוטין בהזמנתו של בית-המשפט הדן במקרה לשמוע את דבריו. לצופה שכזה לא הייתה זכות קנויה לטעון בפני בית-המשפט, ורק לבית-המשפט הייתה מוקנית הזכות להזמינו לטעון בפניו במעמד של "ידיד". תפיסה קלאסית זאת עדיין הייתה נחלת בתי המשפט במאה התשע עשרה ופסקי דין שנתנו בשנת 1859 עדיין בחרו להציג את מוסד “הידיד” כמוסד נייטרלי העומד לרשות בית-המשפט לצרכיו שלו בלבד: "he acts for no one, but simply seeks to give information to the court"

חוקרי המשפט המקובל סוברים שהסיבה לעמימות שנקט המשפט המקובל לגבי תפקידו של "הידיד" נעוצה בעובדה שבית-המשפט ראה במתן מעמד של "ידיד" מעשה של חסד ולא של זכות. בית-המשפט נמנע מהגדרה מדויקת של תפקיד "הידיד" והתנאים להפעלתו, במטרה לאפשר גמישות רבה בהפעלת המוסד בזמן הדיון המשפטי. דהיינו, אם זכות העמידה של "הידיד" היא מעשה של חסד, אזי היא עומדת לרשות בית-המשפט בלבד, להפעילו כרצונו ולפי שיקול דעתו, ואין לבית-המשפט עניין לקבוע בה מסמרות.

השינויים החברתיים והמעמדיים שהתחוללו במאה התשע עשרה באנגליה עקב המהפכה התעשייתית והשינויים הפוליטיים שחוללה, הצריכו פיתוח של מכשירים משפטיים חדשים שנועדו לשרת שינויים אלו. שינויים אלו העמידו אתגר חדש בפני סדרי הדין הנוקשים שאפיינו את המשפט המקובל ואת השיטה האדוורסרית במשך מאות שנים. שניים מהאתגרים המרכזיים עמם היה צריך להתמודד המשפט המקובל בעת החדשה היו סוגיית ייצוגם של צדדים הזרים להליך הדיוני האזרחי וסוגיית ייצוגם של גופים ממשלתיים או ציבוריים שהם בעלי עניין אך אינם צד פורמלי להליך הדיוני בין הצדדים. המבנה האדוורסרי הקלאסי בו מתעמתים שני צדדים זה כנגד זה, כמעט שלא אפשר צירוף צדדים הזרים להליך הדיוני והקשה עליהם להביא לידיעת בית-המשפט את דבר קיומן של תביעות סותרות או אפשרות פגיעה בזכויות של צדדים שלישיים הזרים להליך. במטרה להתגבר על מציאות משפטית נוקשה זו, החלו בתי-המשפט האנגליים לנצל את גמישותו של מוסד "הידיד" ואת שיקול-הדעת הרחב שניתן מסורתית לבית-המשפט באופן השימוש בו על-מנת להתגבר על המכשולים הפרוצדורליים בכל הנוגע לאפשרות צירופם של צדדים זרים להליך המשפטי.

את השימוש החדשני שעשה בית-המשפט בכלי "הידיד" ניתן לראות לראשונה בפרשת Coxe v. Phillips משנת 1736, בפרשה זאת הועמדו בסכנה זכויותיו ומעמדו האישי של צד שלישי, שלא היה חלק מההליך המשפטי ולכן לא הייתה קנויה לו זכות עמידה כדי להגן על זכויותיו. במקרה זה אפשר לו בית-המשפט להשמיע את טענותיו באמצעות "הידיד" במתכונת טענות שהיו מסורתית שמורות לצדדים הפורמליים בלבד. הייתה זאת פריצת דרך ראשונה וחריגה "רשמית" מאופן השימוש הרגיל במוסד "הידיד". השינוי במתכונתו המסורתית של "הידיד", היה איטי והדרגתי, ובתאריך סמלי כ-200 שנה מאוחר יותר, בשנת 1939 כבר הושלם בפועל תהליך השינוי של מוסד "הידיד" מ"צד נייטרלי להליך" ל"צד בעל עניין בהליך", אשר זכות העמידה שלו מוענקת באמצעות מוסד זה אך ורק בשל קשיים פרוצדורליים המונעים ממנו את זכותו הקנויה להביא את טענותיו בפני בית-המשפט כצד פורמלי. השינוי ניכר היה כבר במלא עוצמתו לקראת סוף המאה העשרים, כאשר בפסיקה משנת 1989 דחה בית-המשפט כמעט לחלוטין את השימוש במוסד "הידיד" במתכונתו הקלאסית, תוך שהוא מכיר בו כמוסד דיוני פורמלי סטנדרטי, המאפשר לצדדים הזרים להליך להביא דברם לפני בית-המשפט במסגרת הליך דיוני רגיל.

במשפט האמריקני

המשפט האמריקני, כשיטת משפט המבוססת על תשתית המשפט המקובל, אימץ בראשיתו את מוסד "הידיד" כמתכונתו הקלאסית. אולם התפתחות שיטת הממשל הפדרלי בארצות-הברית גרמה במהרה להתעוררות צרכים משפטיים ייחודיים נוספים שעמם לא התמודד המשפט המקובל מעולם. כעת נדרש בית-המשפט לא רק לשקול מתן זכות עמידה למוסדות מדינתיים, אלא גם להתמודד עם בקשות למתן זכות עמידה למגוון מוסדות פדרליים. לא רק זאת, אלא שלבקשות לזכות עמידה של מוסדות מדינתיים ופדרליים בתביעות אזרחיות פרטיות, נוספו בקשות למתן זכות עמידה בתביעות פדרליות שהתגבשו במסגרת היחסים בין המדינות השונות או בין יחידים לבין הממשל הפדרלי. ההליך המשפטי שעד עתה היה נחלתם של הצדדים הישירים בלבד, נחשף במהירות למכלול אינטרסים אשר חרגו בצורה ניכרת מהחזית הממוקדת שהתוו הצדדים הישירים להליך.

אולם, ככל ששטף התביעות התגבר, ועלה הצורך במכשירים פרוצדורליים שיאפשרו זכויות עמידה לצדדים שלישיים כאמור, כך הקשיח בית המשפט העליון הפדרלי ובית-המשפט העליון לערעורים, את מדיניות צירוף צדדים שלישיים להליך השיפוטי, והכביד על יכולתם להצטרף באופן עצמאי לתביעות בכלל, ולתביעות בבתי-המשפט הפדרליים בפרט. לדברי מלומדים, פעולה זו נעשתה במטרה לסכור את פרץ התביעות ולתת למחוקק שהות כדי להתמודד בחקיקה עם האתגרים של ממשל בתהליך התהוות.

נוקשות זו התבטאה, לדוגמה, בהחלטה שנתנה בשנת 1806 על ידי בית-המשפט העליון הפדרלי בפרשת Strawbridge v. Curtiss. שם נקבע שלצדדים המעוניינים בהליך ושאינם בעלי דין ישירים, לא נתונה זכות לטעון בפני בתי-דין פדרליים או להצטרף לתביעה כצדדים פורמליים. המדיניות השיפוטית הנוקשה, שצמצמה כמעט לחלוטין את האפשרות לצרף צדדים שלישיים להליך השיפוטי, גררה ביקורת קשה כאשר הדעות בין המלומדים נחלקו בין אלו שצידדו בנוקשות פרוצדורלית שמטרתה לסכור שטף של תביעות ולמנוע קריסה של בתי-המשפט, לבין אלו שצידדו בצורך לתת זכות עמידה לצדדים זרים להליך ושהם בעלי טענות לגיטימיות. למותר לציין שגם הממשלים הפדרליים והמדינתיים התקשו לתפקד ביעילות עקב העמדות הסותרות שנתגלו בבית-המשפט, והם הפעילו לחץ כבד על המחוקק לתקן תקנות שיאפשרו להם זכות עמידה במסגרת סדרי הדין. כך שבמקביל הופעל לחץ כבד על בתי-המשפט למצוא מוסד אלטרנטיבי, במטרה לאפשר למוסדות שקולם לא נשמע, לבוא לידי ביטוי בצורה לגיטימית בהליך המשפטי. בעקבות הלחץ הכבד שהפעילה מערכת המשפט על בית המשפט העליון האמריקאי, בחר תחילה בית-המשפט להשתמש בתקנה 24 לסדר הדין האזרחי האמריקאי המאפשרת מתן זכות עמידה לצדדים שלישיים שהם בעלי עניין אישי בתהליך המשפטי (מוסד הידוע כ"מתערב" או Intervene). השימוש המתועד הראשון לשימוש בתקנה זאת, במטרה לתת זכות עמידה לגופים מדינתיים, התרחש בשנת 1821 בפרשת Schooner Exchange v. McFadden, שם הסכים בית-המשפט העליון בהחלטה תקדימית לאפשר לתובע הכללי להציג את עמדתו בפני בית-המשפט במסגרת דיון אזרחי פרטי, כשהוא מעניק לו מעמד "מתערב" וכאשר הצגת האינטרסים הוצגה כ"ייעוץ לבית-המשפט".

בהמשך למגמה זו, ובאופן הדרגתי, פנו בתי-המשפט אמריקניים לשימוש מוסד "הידיד”, שגמישותו הרבה אפשרה להם לאשר גם לצדדים פרטיים זכות עמידה בהליך השיפוטי. בעקבות תקדים זה, החלו בתי המשפט להגמיש את התנאים לשימוש במוסד "הידיד”. גמישות שהופגנה לרוב במסגרת תביעות פטנטים שנגעו למשתמשים או מוכרים רבים; תביעות "חפצא" לעניין בעלות או זכויות במקרקעין; תביעות בנוגע לזכויות של אינדיאנים או תביעות בענייני מסים. במקרים אלו הבחין בית-המשפט בחשיבות העמידה של צדדים שלישיים פרטיים מאחר שתביעות אלו התייחסו לזכויות קנייניות, שהם תקפות כלפי כולי עלמא. לקראת סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים כבר עשו בתי-המשפט שימוש רחב במוסד "הידיד", תוך שהם מאפשרים זכויות עמידה למגוון צדדים להשמיע את עמדתם בפני בית-המשפט במעמד של "ידיד בית-המשפט". עם תום המשבר הכלכלי לקראת שנות ה-30 של המאה העשרים ותחילתו של "העידן החברתי" שלאחר שנות השפל בארצות-הברית, החלו ארגונים חברתיים חדשים להשתמש במוסד "הידיד" לשם קידום האינטרסים של הציבור שאותו הם התיימרו לייצג כנגד הממשל. ארגונים חברתיים אלו החלו הלכה למעשה לשנות את אופיו של מוסד "הידיד" מצד נייטרלי המסייע לבית-המשפט ללא שיהיו לו אינטרסים פרטיים משלו, לצד אקטיבי ואינטרסנטי בעל סדר יום פוליטי וחברתי הפועל להשמיעו בכל הליך משפטי עקרוני.

המחוקק האמריקאי לא נשאר אדיש לשימוש הנרחב שעשו הארגונים החברתיים ובתי-המשפט במוסד "הידיד”. טענת המחוקק הייתה שהפרשנות הליברלית שעשו בתי-המשפט במוסד "הידיד” והשימוש הגורף שעשו בו הארגונים החברתיים מחייבים את הסדרתו הפורמלית במסגרת הקודקס המשפטי האזרחי. בשנת 1937 עוגן לראשונה מוסד "ידיד בית-המשפט" בתקנות סדרי הדין האמריקאיים, תקנה 27 לסדרי הדין קבעה כי על מנת שבית-המשפט יקבל סיכומים מטעם "הידיד" (Amicus Curiae brief) יש ראשית לקבל את הסכמת הצדדים הפורמליים להליך, ורק לאחר מכן רשאי בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם לתת זכות עמידה ל"ידיד" בעניין הנדון. בשנת 1949, בפרץ של יצירתיות חקיקתית, הכניס המחוקק שינוי מהותי בכללים כך שהותר ל"ידיד" להגיש סיכומים באישור בית-המשפט אף ללא הסכמת הצדדים, ומנגד הקשיח את התקנות הפרוצדורליות כך שעל הבקשה להגיש סיכומים מטעם "הידיד" להיות מוגשת בפרק זמן סביר לפני מתן ההחלטה בתיק, ושהבקשה להגשת הסיכומים תהא נפרדת מהסיכומים עצמם. וכן שהבקשה להגשת הסיכומים תהא מוגבלת ל-5 עמודים בלבד, או אם "הידיד" יבקש לטעון בעל-פה, יקוזז זמן הטיעון שלו מהזמן המוענק לצד שהסכים להגשת הסיכומים.

שנות ה-60 של המאה העשרים התאפיינו בגישה ליברלית של בתי-המשפט למוסד "הידיד". מלומדים ראו בהתפתחות ליברלית זאת מענה לשינויים החברתיים והסוציולוגיים שעברה החברה האמריקאית כגון המעבר מחברה המבוססת על יחסים אישיים, לחברה המבוססת על ביורוקרטיה ממוסדת; התפתחות מואצת של ארגונים ציבוריים חוץ-ממשלתיים המייצגים אינטרסים חברתיים, פוליטיים, כלכליים וכלליים של קבוצות מגוונות בחברה; המעבר מחברה חקלאית אינדיבידואליסטית לחברה מתועשת, אורבנית, בעלת ממדים קולקטיביים; וכן פוליטיזציה של בתי-המשפט ומעורבות היתר שלהם בהכרעות חברתיות, פוליטיות ומדיניות. מלומדים אבחנו מתאם גבוה בין פריחתן של תנועות זכויות האזרח בארצות-הברית כדוגמת ה-ACLU, או הקונגרס היהודי האמריקאי, לבין מדיניות אגרסיבית של הגשת דוחות "ידיד בית-המשפט" לכמעט כל הליך משפטי שבצורה זו או אחרת נגע באינטרסים של אותם ארגונים חברתיים. מחקרים נוספים שנעשו על שנים אלו הצליחו להראות כיצד שימוש נכון ומושכל במוסד "ידיד בית-המשפט" איפשר לארגונים שביקשו לשנות מצב חברתי של קבוצות מוחלשות להצליח ולהשפיע על בתי-המשפט בפסיקתם. כאמור, לאחר עליית המגזר השלישי וחשיבות שרכשו הארגונים החוץ-ממשלתיים בעיצוב החברה האמריקאית בכלל והמשפט בפרט, הפיתוח של "ידיד בית-המשפט" במסגרת המשפט סלל בפני ארגוני זכויות האזרח וארגוני קבוצות מוחלשות חלון הזדמנות להציג את עמדתם העקרונית בנושאים מהותיים, על ידי שימוש בכלי "ידיד בית-המשפט" במסגרת פעילותם הציבורית אף ללא הצורך להיות צד פורמלי להליך. התפתחות זו, נטען, הביאה ליתר דמוקרטיזציה של ההליך השיפוטי, להעשרתו בערכים ובקונטקסטים עובדתיים וחברתיים שנעדרו בעבר מההליך השיפוטי וגרום לצמצום הכרעות שיפוטיות הנשענות על עובדות מוטעות או על תמונה חברתית צרה, מוגבלת ובעלת הטיה.

השימוש התכוף במוסד "הידיד" העניק בדיעבד גם יתרונות פרקטיים מגוונים לכל אותם גופים וארגונים החפצים לפעול בזירת השינוי החברתי. בהם ניתן למנות את היתרונות המרכזיים הבאים:

חיסכון כספי והימנעות מהסיכון הכרוך במעמד כצד פורמלי להליך - "ידיד בית-המשפט" מאפשר ליהנות מיתרונות כלכליים במובן זה שאין עליו החובה לשלם את אגרת המשפט הכרוכה בהגשת התביעה או הגשת הערעור (הוצאות אלה נישאות על ידי הצדדים הפורמליים). בהקשרים רבים הכנת נייר עמדה, חוות-דעת או הצגת תשתית עובדתית היא פשוטה וכרוכה במקרים רבים (אם כי לא תמיד) בעלויות נמוכות בהשוואה לנטל המקצועי והכלכלי הכרוך בהכנת מלוא המסמכים הדרושים למי שהוא צד פורמלי להליך. במידה וההליך מסתיים בכישלון, הוצאות המשפט מושתות על הצדדים הפורמליים ולא על ידיד בית-המשפט, והסיכון הכרוך בספיגת עלויות ההפסד מוצא ממכלול השיקולים.
גמישות טקטית בבחירת הטענות המשפטיות - צד פורמלי להליך ישאף להעלות במסגרת סיכומיו לבית-המשפט את כל הטענות האפשריות, שכן אם לא יעשה כן, איש לא יעשה זאת במקומו. לעומת זאת כאשר צד מציג את עמדתו בתור "ידיד בית-המשפט" יש לו את חופש הבחירה להתמקד בטיעון משפטי או עובדתי יחיד, יש לו את חופש הבחירה לבחור את טון הטיעון, ואת הנימים שעליהם הוא רוצה לפרוט. ברמת שיתוף הפעולה, ניתן לתכנן חלוקה של טיעונים מסוימים, מתוך ידיעה או הכרה שטיעונים מסוימים לא יתקבלו בעין יפה בשעה שהם מועלים על ידי הצדדים הפורמליים להליך, בעוד שאותם טיעונים ייראו לגיטימיים בשעה שיועלו על ידי צדדים חיצוניים לו.
הזדמנות ליצירת שיתופי פעולה וקואליציות ציבוריות - הצטרפות להליך המשפטי כ"ידיד" מאפשרת למספר גופים שונים לשתף פעולה למען השגת מטרה משותפת, תוך תיאום אסטרטגיה המשפטית אופטימלית וביחס לאופן ניסוח טיעונים המהותיים למקרה. שיתוף הפעולה יכול לכלול גם "חלוקת עבודה" או "חלוקת גזרות אחריות" ככל שהדבר נוגע להיבטים או טענות שונות שגופים יכולים לטעון בתור "ידידים" נפרדים ושונים.
ההימנעות מהצורך ביחסי עורך-דין-לקוח - ככל שהדבר נוגע לארגונים חוץ-ממשלתיים, השימוש במוסד "הידיד" מתבטא בכך שהם משתחררים מהצורך "למצוא" לקוח, וכן מהצורך להתקשר עם אותו לקוח בקשרי עורך דין-לקוח. ברמה האתית הקשר עורך דין-לקוח יוצר מחויבות מקצועית, אשר לעיתים מונעת את חופש הפעולה המשפטי והענייני, המתאפשר במצב בו הארגון מציג את עצמו כ"ידיד" בלבד. הדברים משתלבים לא רק עם החופש הטקטי ביחס לסוג הטענות שניתן לטעון או לא לטעון, אלא גם ברמה האתית ציבורית, ככל שהדבר נוגע לניגודי עניינים אפשריים בין האינטרסים הלגיטימיים של לקוח הבודד, ובין האידאולוגיה והאינטרסים של הארגון או המוסד המבקש להיות מיוצג בהליך. השימוש הנפוץ במוסד "הידיד", והגמישות והליברליות שהפגינו בתי-המשפט במתן זכות עמידה לארגונים חברתיים, הביאו בפועל, להתפתחות שלוש תת-קטגוריות בהם בא לידי ביטוי מוסד "ידיד בית-המשפט". כאשר כל אחד מקטגוריות שימש למטרות שונות:
- "הידיד" הקלאסי – שאין לו אינטרס ישיר בהליך המשפטי והדומה במהותו Amicus Curiae במובנו ההיסטורי והמקורי;
- "הידיד" המודרני – שהוא בעל אינטרס אישי ישיר בהליך ואשר תומך לצורך כך באחד הצדדים.
- "הידיד" הפוליטי – המופיע בצורת קבוצות אינטרס, שמטרתן היא קידום אינטרס פוליטי/חברתי ללא קשר הכרחי למי מהצדדים הספציפיים.

ריבוי הזהויות של מוסד "הידיד" והגמישות הרבה שמערך זהויות זה נתן בידי המדיינים, הביאה להצפת בתי-המשפט בארצות-הברית בבקשות להצטרף להליכים "כידיד בית-המשפט". בסוף המאה העשרים, בכ-85% מהתיקים שנטענו בפני בית-המשפט העליון הפדרלי, הוגשה לפחות חוות-דעת אחת מטעם "ידיד בית-המשפט". הגידול התבטא לא רק בשיעור התיקים שבהם מוגשים דוחות "הידיד", אלא גם בכמות דוחות "הידיד" השונים המוגשים בכל תיק. כך לדוגמה, אין זה נדיר למצוא תיקים עקרוניים מאותה תקופה, בהם הוגשו עשרות דוחות "ידיד בית-המשפט" מטעם עשרות ארגונים ציבוריים, גופים פרטיים, אזרחים מן השורה ובעלי עניין אחרים, מכוח היותם "ידידי בית-המשפט".

ביקורות

הצפה זאת של בתי-המשפט הביאה לביקורת קשה על השימוש המפוצל במוסד "הידיד" בטענה שהוא הפך למוסד מעין "לוביסטי" או "שתדלני" בין כותלי בית-המשפט, ותכניו לובשים צורה של התדיינות פוליטית שמטרתה היחידה היא להפעיל לחצים על בתי-המשפט, בדומה למערך הלוביסטים או שתדלנים המצויים בתוך המסגרת הפוליטית. הביקורת טענה כי השימוש המודרני במוסד "הידיד" מחטיא את המטרה אותה הוא נועד לשרת, קרי לעזור לבית-המשפט במלאכתו השיפוטית. יתרה מזאת, לטענתם בעזרת מוסד "הידיד", הפך ההליך המשפטי לזירה פוליטית לקידום אינטרסים של קבוצות שונות בחברה, הגורמות לתופעות לוואי שליליות בכל הנוגע למעמדו הציבורי ולתפקידו של בית-המשפט.

הביקורת על השימוש המופרז במוסד "הידיד", גרמה לנשיא בית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים של ארצות הברית, ריצ'רד פוזנר (אנ'), לזעזע את המערכת המשפטית ולדחות את בקשתה של Chicago Board of Trade למעמד של "ידיד בית-המשפט", בטענה שהיא נכשלה מלהציג עמדות השונות מאלה שהיו ידועות לבית-המשפט.^[3] נימוק זה היה בבחינת אישור לעמדה הביקורתית שקראה לחזור לפרשנות הקלאסית של תפקיד "ידיד בית-המשפט". כלומר, רק אם ל"ידיד" מידע עובדתי או משפטי חדש, שאינו ידוע לבית-המשפט, מן הראוי להתיר לו להציג את עמדתו. פסק-הדין זכה להד ציבורי נרחב, כאשר הדעות נחלקו בין אלה שסברו כי המגמה היא רצויה ויש לרסן ככל האפשר את "הידיד" הפרטי (דהיינו הארגונים החוץ-ממשלתיים), מאחר שהוא עושה שימוש לרעה בכלי הנ"ל. מנגד סברו אחרים כי מדובר ברגרסיה הפוגעת בהישגים ובמעמדו של "ידיד בית-המשפט" בתפקידו המודרני והחברתי. עוצמת הביקורת שהתעצמה לאור פסק הדין, הביאה לכך שבשנת 1998 שוב תוקנו הכללים הנוגעים ל"ידיד" והוטלו הגבלות נוספות על מידת הגמישות והיכולת להצטרף "כידיד" להליך המשפטי. במסגרת התיקון חויבו המבקשים להצטרף לדיון כ"ידיד" לחשוף את היחסים בינם לבין הצדדים להליך, וכן לחשוף את זהות הגופים שהשתתפו במימון הכנת נייר העמדה. כיום, בית-המשפט העליון ובתי-המשפט הפדרליים לערעורים מצרפים צדדים חיצוניים כ"ידיד בית-המשפט" רק לצורך הצגת מידע רלוונטי שאינו מצוי בפני בית-המשפט; מי שאינו גוף ממשלתי מוסמך אינו רשאי להצטרף כ"ידיד בית-המשפט" ללא הסכמת הצדדים או ללא אישור בית-המשפט; ה"ידיד" אינו רשאי לטעון בעל-פה או להגיש סיכומי תשובה ללא אישור בית-המשפט; הגשת המסמכים והבקשה להצטרפות מוגבלת בזמנים ובהיקפים, וישנן דרישות פרוצדורליות נוקשות שבהן יש חובה לעמוד לצורך הגשת הבקשה להתקבל "כידיד" לפני בית-המשפט.

מוסד "ידיד בית-המשפט" האמריקני כיום, הוא סינתזה שנצרפה לאחר תהליך היסטורי מורכב, המזכיר בהתפתחותו תנועת מטוטלת. בשיאה האחד ניתן לראות הגמשה ובליברליות של הענקת אפשרות להשתמש באמצעי "הידיד", ובשיאה השני ישנה הגבלה חריפה של האפשרות השימוש במוסד זה. המתח הקיים כיום באופן השימוש במוסד "הידיד" במשפט האמריקני ימשיך ככל הנראה להתקיים, לכל הפחות עד שתימצא נקודת איזון חדשה באופן השימוש במוסד זה.

במשפט הישראלי

מוסד "ידיד בית-המשפט" לא הוכר במשפט הישראלי עד סוף שנות ה-90 של המאה העשרים. הוא נולד כמעט יש מאין בפרשת רצח דני כץ (להלן: "הלכת קוזלי"). אזכורים ספורים למוסד זה שזורים בפסיקה גם מקודם לכך, אך הללו מעולם לא חרגו מרמת האזכור הפורמלי בלבד. כאמור, התייחסות בית-המשפט נעשתה בתקופה שקדמה להלכת קוזלי בצורה של "אזכור" בלבד או כמקור להשוואה, ללא התייחסות למוסד לגופו, או התרת השימוש בו בפועל כמתכונתו במשפט המקובל או במשפט האמריקאי. עם השנים פותחה קשת רחבה של אלטרנטיבות פרוצדורליות ומהותיות שנעשה בחקיקה ובפסיקה הישראלית, אשר מילאו תפקידים דומים לאלו של "ידיד בית-המשפט". במקרים רבים הקנו תחליפים אלו אפשרויות נרחבות לצדדים שלישיים נבחרים להשמיע קולם בפני בית-המשפט, ולעיתים אפשרויות אלו התבררו כרחבות יותר מהאפשרות שהוענקה ל"ידידים" דומים במשפט המקובל ובמשפט האמריקאי המודרני.

ידידי בית המשפט בישראל

הבולט שבגופים שהוסמכו להצטרף להליכים הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה, אשר מופקד מתוקף תפקידו על האינטרס הציבורי והוסמך, על כן, להצטרף לכל הליך כנציג המדינה ובלבד שמעורבים בו זכות ציבורית או עניין ציבורי (כאמור בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]). הסמכה זו של היועץ המשפטי לממשלה, כמייצג האינטרס הציבורי, מצויה גם בשורה של הוראות חוק ספציפיות (לדוגמה: סעיף 153 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; סעיף 69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962).

לצד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן למצוא גופים ו"ידידים" נוספים של בית המשפט. לדוגמה:

מעמדה של רשות ניירות ערך מכוח סעיף 35טו לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968;
מעמדן של הרשות להגנת הצרכן והמועצה הישראלית לצרכנות מכוח סעיף 16(א) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 ותקנה 3 לתקנות חוזים אחידים, התשמ"ג-1983.
מעמד של ארגון העוסק בזכויותיו של מי שאסור להפלותו, זאת מכוח סעיף 13 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

הפעם הראשונה בה נתבקש בית המשפט בישראל לאמץ את מוסד ידיד בית המשפט ולאפשר הצטרפות להליך של גוף שאינו מוסמך לכך במפורש בחוק הייתה כאשר ביקשה הסניגוריה הציבורית להצטרף לבקשה למשפט חוזר שהגישו המורשעים ברצח דני כץ.^[4] נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, פסק באותו עניין כי מוסד "ידיד בית-המשפט" הוא מוסד משפטי לגיטימי בישראל מתוקף תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומתוקף הרחבת זכות העמידה בבג"ץ כפי שבאה לידי ביטוי במוסד "העותר הציבורי" שבו התירה הפסיקה לגוף ציבורי - שאמנם אינו צד ישיר להליך אך יש לו אינטרס רחב בפתרון ההליך והיכרות עם הסוגיה הנדונה - להשמיע עמדתו לצד העותר, שלו יש נגיעה אישית או ישירה לעניין, וציין כי רשימת הגופים הרשאים להצטרף אינה רשימה סגורה^[5]:

"האם הוראות חוק אלו - והגופים המנויים בהם - מהווים רשימה סגורה של "ידידי בית המשפט" וההליכים בהם יכולים הם להופיע? תשובתי לשאלה זו הינה בשלילה. אכן, בצד הכלל העקרוני לפיו בפני בית המשפט מצויים בעלי הדין הנוגעים בסכסוך הספציפי..., מצווה בית המשפט הדן בסכסוך ליתן דעתו - במקרים המתאימים לכך - גם להיבטים כוללניים יותר של הסכסוך שבפניו."

בפסק דין בו ביקשה האגודה לזכויות האזרח בישראל להצטרף כידידת בית המשפט, מנה השופט אליקים רובינשטיין את השיקולים לפיהן נבחנה בקשתה בחיוב:

השיקולים שיש להביאם בחשבון בעת בחינתה של בקשת הצטרפות של גורם כ"ידיד בית המשפט": התרומה הפוטנציאלית של העמדה המוצעת; מהות הגוף המבקש להצטרף; מומחיותו, נסיונו והייצוג שהוא מעניק לאינטרס בשמו הוא מבקש להצטרף; סוג ההליך והפרוצדורה הנוהגת בו; זהות הצדדים להליך עצמו; השלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות; ומהותה של הסוגיה העומדת להכרעה [...] שיקול נוסף שיש ליתן לו משקל הוא עמדת הצדדים באשר לבקשת ההצטרפות.

— רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל^[6]