יהדות אפגניסטן

יהדות אפגניסטן הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן היו משתתפים משמעותיים בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית גדולה. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 ואי היציבות שבאה בעקבותיהן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ומבוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ'ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ-4,000 במספרם.^[1]

עד פטירתו באדר ה'תשפ"ב כיהן הרב צבי מתתיה סימן טוב כרב יוצאי אפגניסטן. בעבר כיהן הרב ינון יונה בתור הרב הספרדי של שכונת גבעת שאול בירושלים.

ישנו חוסר הסכמה באשר לשאלה מתי נוסדה לראשונה קהילה יהודית באזור אפגניסטן. יש הסוברים כי הקהילה הוקמה על ידי חלק מגולי גלות אשור בשנת 720 לפנה"ס או מאוחר יותר, כחלק מפריסת יהודי גלות בבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים סוברים כי היהודים הגיעו לאפגניסטן רק בסביבות המאה ה-8 לספירה. הממצאים הארכאולוגיים מתקופות קדומות הם מעטים ואינם מוסכמים על כל המומחים כהוכחה חותכת להתיישבות יהודית באזור. ישנן עדויות על המצאות יהודים באפגניסטן במהלך המאה ה-8 והמאה ה-10, מצד פרשני המקרא וכן מצד סופרים קראים שישבו בפרס. בנימין מטודלה מספר על קהילה של כ-80,000 יהודים, אך אמינותו מוטלת בספק.

העדויות הארכאולוגיות לנוכחות יהודית באפגניסטן הן מספר מצבות המתוארכות בין י"ז בכסלו 1427 לשטרות (=5 בדצמבר 1115 לספירת הנוצרים) לכ"ג בתמוז 1526 (=22 ביוני 1215) וכן מסמכים מגניזת קהיר והגניזה האפגנית שנכתבו במהלך המאה ה-11 ואחד מהמאה ה-10.^[2] יש כמה כתובות סלע שנמצאו באזור מדברי של אפגניסטן שתוארכו בתחילה לשנת 1064 לשטרות שהיא 753, אבל כנראה הן מאוחרות יותר כשאר הממצאים.^[3] הכתובות נכתבו כנראה על ידי סוחרים, והן כוללות את שמם של הסוחרים ותפילה לקבלת הגנה מהאל בהמשך מסעם.^[4] הממצאים נכתבו בניב פרסית יהודית (פרסית הכתובה באלפבית עברי) והם התיעודים הקדומים ביותר של פרסית יהודית. יש להם חשיבות רבה מבחינה בלשנית גם כי הם נחשבים לממצאים הראשונים הכתובים בפרסית חדשה - הפרסית שדוברה ונכתבה בימי הביניים שממנה התפתחה הפרסית של ימינו. ישנו מדבר בין אפגניסטן לפקיסטן שמכונה בפרסית: "דאשטי יהאוד" (המדבר היהודי) שכנראה משמר עדות להימצאותם של סוחרים יהודים רבים שטיילו בו.

לפי ראובן קשאני קיימים באפגניסטן מספר רב של שבטים מוסלמים הטוענים כי הם צאצאים לעשרת השבטים, וזאת על פי מסורת המועברת בעל-פה דורי דורות. תוך הסתמכות על שמות שבטים מוסלמים הדומים לשבטי ישראל, כמו: הרבני- ראובן; ג'אגי-גד; שינוורי-שמעון; אפרידי- אפרים; ג'משידי- מנשה; סהי- מבני יוסף. שבטי הפתנים טוענים כי הם מבני ישראל וצאצאי הפיתון טוענים כי הם חלק משבט בנימין.^[5] המלך האפגני האחרון, מוחמד זאהיר שאה, שהודח ממלכותו וחי בגלות, סיפר על היסטוריה זו ליהודי אפגניסטן טרם יציאתו לגלות וציין כי הוא משתייך לשבטי הפתנים. שבטים אפגנים מוסלמים אלו שמרו במשך הדורות על כמה מעיקרי תורת משה; לא עבדו בצהרי שישי, אפו לחם, הדליקו נרות ונחו בשבת ולא ביום אחר, קיימו ברית מילה, אכלו בשר משחיטה עצמית, לא אכלו בשר גמלים, לבשו טליתות, לא גילחו את זקנם ושמרו על מסורת שבטית ומשפחתית.^[5]

בתקופת ימי הביניים היו מרכזים יהודים בערים קאבול, באלך, נישאפור, מרב, הראת וע'זני וכנראה בערים נוספות. קהילות אלו כנראה שגשגו, אך הפלישות המונגוליות במאה ה-13 פגעו בהן קשות ומחקו קהילות שלמות.

בלך הייתה מרכז עירוני חשוב של העולם המוסלמי המזרחי בימי הביניים. הכרונקאי אל-מקריזי (1364-1442) כתב שההתיישבות של היהודים באזור באלך החלה בימיו של מלך אשור סנחריב (705–681 לפנה"ס) עקב המדיניות שלו לפזר עמים כבושים באזורים שונים של האימפריה שלו.^[6] בכתביו של הגאוגרף הערבי אבן ח'ורדאדבה מוזכרים ה"רדאנייה"- קבוצת סוחרים יהודים ממדינות שונות במאה ה-9 שסחרו באזור. הגאוגרף המוסלמי אל-מוקדסי בן המאה ה-10 כתב שיש בעיר קהילה יהודית גדולה. בקרב יהודי באלך פעלו כנראה מספר זרמים כיתתיים במאה ה-10, שסעדיה גאון התייחס אליהם כ"אנשים המכנים עצמם יהודים". אחד מהם היה חיוי הבלכי, שכתב חיבור מעורר-מחלוקת במאה ה-9 שבו העלה כ-200 תהיות ושאלות ביקורתיות לגבי המקרא והאופן שבו אלוהים מוצג בו.^[7] החיבור עצמו לא שרד עד ימינו, אך ידוע עליו מתוך כתביהם של אישים כגון סעדיה גאון (שחיבר מאמר כנגד החיבור של חיוי הבלכי) ואברהם אבן עזרא.

עקב עלייתו של ג'ינגיס חאן במזרח והפלישות המונגוליות שהטילו חורבן רב על מרכז ומערב אסיה כולן, נהרסה באלך כליל על ידי צבאות המונגולים. העיר הצליחה להשתקם במהרה ולפרוח שוב, אך היא נהרסה בשנית על ידי השליט טימור לנג. הקהילה היהודית של באלך לא שרדה את המאורעות הקשים שפקדו את העיר, ועד המאה ה-17 כבר לא נותרו בה יהודים. בשלב מסוים ההתיישבות היהודית בעיר התחדשה, ובסוף במאה ה-19 כותב מטייל הארצות אפרים ניימרק שיש בעיר כ-40 משפחות יהודיות ולהן בית כנסת גדול וישן. קהילה זאת הורכבה כנראה ממתיישבים יוצאי בוכרה, ודברה בדיאלקט בוכרית. מבחינה תעסוקתית ליהודי באלך היו מספר עיסוקים עיקריים בתקופה זו - חלק קטן יחסית מהיהודים עסק בחקלאות או היה בעל כרמים, חלק עשו פרנסתם מהשכרת אדמות למוסלמים, הרוב עסקו במסחר בעיירות הקרובות או בחנויות בבאלך עצמה, ואחרים עסקו במסחר של כותנה כמו בני משפחת קטן שהיה לרשותם מפעל גדול לעיבוד כותנה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הממשלה האפגנית, בהשפעת סוכנים רבים של גרמניה הנאצית שפעלו במדינה, גירשה את היהודים מבאלך והרסה את בית הכנסת היהודי בעיר וכמאה בתים פרטיים.^[6]

קאבול מוזכרת כאחת הערים בהן היו קהילות יהודיות משמעותיות באפגניסטן. קאבול הוקמה כתחנת עצירה מרכזית בנתיב הסוחרים בין מרכז אסיה ואיראן להודו. הגאוגרף מוחמד אל-אדריסי (1100-1165) מציין שבתקופתו קיימת קהילה יהודית כה גדולה בקאבול עד שיש ל"כופרים היהודים" רובע משל עצמם. בדומה לקהילות האחרות באזור, הקהילה כנראה עברה חורבן כתוצאה מהכיבושים המונגולים ומתלאות נוספות בתקופה שאחריהם. במאות ה-17 וה-18 מספר היהודים בעיר היה קטן יחסית. בימיו של אחמד שאה דוראני (1747–1773) הגיעו לעיר כ-250 יהודים ממשהד שבאיראן. מטיילים מאוחרים יותר במאה ה-19 מצאו בעיר מספר עשרות משפחות. באמצע המאה ה-19 המשפחות היהודיות המעטות שחיו בקאבול גורשו ממנה והגיעו לסמרקנד לאחר שרכושם הוחרם על ידי שאה עבד רחמאן ח'אן.^[8]

בתחילת המאה ה-20 יהודים מהעיר הראת חזרו לשבת בקאבול. בשנות ה-20 של המאה ה-20 אלפי יהודים ברחו משטחי אוזבקיסטן הסובייטית עקב תוכנית נא"פ ("המדיניות הכלכלית החדשה") שהופעלה בה וחוללה משברים קשים באוכלוסייה המקומית. רובם התיישבו בעיר קאבול והשתלבו בהצלחה בעסקים ובמסחר בעיר, מה שעורר את זעמם של הסוחרים השיעים, הינדואים וסונים של העיר. לכך הצטרפה ההשפעה הנאצית הגוברת בשנים אלה, שלבסוף הביאה לפריצת מהומות אנטי-יהודיות בקאבול בהן נפצעו עשרות יהודים.^[9] בתקופה זאת ובמהלך מלחמת העולם השנייה יהודים רבים פוטרו מתפקידים ממשלתיים ואיסורים ומגבלות שונות הוטלו על חייהם. היהודים שישבו בקאבול שכנו ברובע נפרד בשם "מאהל אל-יהודייה" ועליו בוצע סגר לילי כך שבכל לילה לא הורשו היהודים לצאת ולהיכנס אל הרובע עד עלות השחר. היו בעיר שני בתי כנסת יהודים, אחד למשפחות שהגיעו אליה מבוכרה ושני למשפחות שהגיעו מהראט. לאורך שנות ה-50 כמעט כל יהודי העיר עלו לישראל.

ערך מורחב – בית הכנסת בקאבול

מרב מוזכרת כבר בתלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה, דף ל"א, עמוד ב') בסיפור מסע של אחד האמוראים (שמואל בר ביסנא). היהודים במקום מוזכרים ברשמים מוסלמים מסוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8, במיוחד יהודי בשם "עקיבא" אשר היה גובה המיסים הראשי בעיר. לאחר שהוא מיעט לגבות מיסים מהיהודים ולא-מוסלמים אחרים, שהיו רוב בעיר, ולכאורה גבה יותר מהמוסלמים, הוא פוטר מתפקידו על ידי הממשל. מספר כרוניקאים מוסלמים מימי הביניים כתבו שעזרא הסופר התנ"כי הוא שייסד את הקהילה היהודית במרב.^[10] ייתכן שזאת המסורת שהקהילה היהודית שהתקיימה בעיר החזיקה בשנות קיומה.

במהלך הפלישה המונגולית מרב העתיקה ששגשגה עד אותה עת ומנתה כ-200,000 תושבים הוחרבה, וכך גם הקהילה היהודית שהתגוררה בה. מהעיר נותרו רק שרידים ארכאולוגים.

בחלק ההררי של אפגניסטן נמצאת גור. על קיומה של קהילה משגשגת בימי הביניים בעיר זו ניתן ללמוד מממצאים שנתגלו ב-1946, הכוללים בית קברות יהודי עתיק בקרבת העיר. המצבות הראשונות הן מהמאה ה-8 והאחרונות הן מהמאה ה-13. סוף הקבורה במקום באה בגלל הפלישות של המונגולים אשר הטילו חורבן על הקהילה היהודית באזור.^[11] על המצבות כתב עברי והתוכן נכתב בעברית, ארמית ופרסית יהודית. על פי התוכן והעיצוב של המצבות ניתן ללמוד שמספר מהיהודים הקבורים בהם היו בעלי תפקידים בכירים ביותר בבירוקרטיה המלכותית של זמנם, וניתן להסיק מכך שהקהילה היהודית באזור שגשגה. ההיסטוריון הפרסי אל-ג'וזג'אני (אנ') בן המאה ה-13 מציין שבימיו של הח'ליף הארון אל-רשיד (786 - 809) יהודים מגור שימשו כמתווכחים במאבקים השבטיים של ח'וראסאן.^[10]

עקב החורבן שנגרם על ידי הפלישות המונגוליות, לא נותרו שרידים מקהילה יהודית זאת למעט המצבות בבית הקברות העתיק והתייחסויות קצרות בכתבים חיצוניים.

גזאני (במקור: גזאנה או ע'זאנה) (אנ') הייתה בימי הביניים עיר הבירה המשגשגת של השושלת הע'זנווית. מספר מקורות מוסלמים מציינים שבמאות ה-10 וה-11 יהודים חיו בעיר ושימשו כמתווכים מסחריים של השליט מחמוד מע'זנה. מקור מהתקופה מציין שיהודי בשם יצחק, שהיה כנראה אחראי על מכרות באזור גזאני, העביר כסף בשמו של השליט למשורר הפרסי המפורסם נזאמי.

מספר מלומדים יהודים מימי הביניים זיהו בין גזאני לבין "גּוֹזָן" שמסופר עליה בספר ישעיהו פרק ל"ז פסוק י"ב, וזיהו אותה כעיר שבה נמצאים עשרת השבטים. בין מי שערכו את זיהוי זה כלולים סעדיה גאון, משה אבן עזרא והמטייל בנימין מטודלה. על בסיס סברה זאת אבן עזרא ומטודלה דיווחו, כנראה על בסיס שמועות, שבגזאני שוכנים עשרות אלפי יהודים בזמנם, אך אמינות דיווחים אלה מוטלת בספק.^[10]

הראט היא עיר במערב אפגניסטן. בה הייתה קהילה גדולה ומשגשגת. במשך תקופה ארוכה למדי נשאה בתואר של הקהילה הגדולה מכל קהילות אפגניסטן. היהודים בהראט היו קרובים מאוד לבני יהדות איראן בגלל קרבתם הגאוגרפית אליהם. במאה ה-18 פעל בעיר הפילוסוף והמשורר ר' סימן טוב מלמד. בשנת 1840 הגיעו אליה כ-200 משפחות מהעיר משהד שבאיראן לאחר שנאלצו להתאסלם שם בהוראת השלטון השיעי, ובהראט הסונית חזרו ליהדותם.^[12] כבר מתחילת המאה ה-20 החלה עלייה לארץ ישראל של מאות מבני הקהילה, שהתיישבו בעיקר בשכונת הבוכרים בירושלים. גל נוסף של עולים מהראט הגיעו לארץ ישראל בשנות ה-30. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה כאלפיים יהודים מהראט. מארבעת בתי כנסת של הקהילה, שנתגלו מחדש בשנת 1978, וביניהם בית הכנסת יו או, הועלה לירושלים ארון הקודש שנשתמר במצב הטוב ביותר, כזיכרון מקהילה גדולה זו.

מהמאה ה-16 ואילך, אפגניסטן ופרס נחלקו לשני זרמים מוסלמים שונים המנוגדים זה לזה. אפגניסטן ומרכז אסיה נותרו סוניות בעוד פרס עברה לשיעה. האסלאם השיעי גילה לרוב פחות סובלנות כלפי היהודים, ולכן מתקופה זאת ועד המאה ה-20 הייתה אפגניסטן מקום מקלט עבור יהודי פרס, שזכו ליחס קשה מהשושלות השיעיות השונות, וסבלו מרדיפות ומניסיונות לכפות עליהם את האסלאם.

לאחר שנת 1839 כמה מאות מאנוסי משהד היגרו להראת כדי שיוכלו לחזור בגלוי ליהדותם. הם החיו את הקהילה היהודית הקטנה בהראת שמנתה עד בואם כ-40 משפחות, וסוחרים רבים מקרבם הגיעו לעמדות בכורה בסחר האזורי בין הודו לפרס שעבר דרך הראת. עם זאת בשנת 1856 נכבשה הראת על ידי השליט הקאג'ארי נאסר א-דין שאה קאג'אר, בסיוע של קבוצות שיעיות מקומיות. עוד באוקטובר של אותה שנה נאלץ הצבא הקג'ארי לנסוג מהראת מפני איום בריטי, אך עם נסיגתם החיילים הקג'ארים בזזו את רכושם של 5,000 יהודי העיר וגירשו אותם אזוקים, בחודשי החורף, למחנה מעצר ליד משהד, מרחק 14 ימי הליכה. היהודים הואשמו בסיוע לתושבי הראת הסונים ובפנייה לבריטים כנגד השלטון הקג'ארי, וכנראה החיילים הקג'ארים גם חמדו ברכושם של יהודי העיר ובאבנים יקרות שהיו בידיהם. יהודים רבים נהרגו במהלך הגירוש מהראת למחנה המעצר, ונוספים נפטרו עקב התנאים הקשים במחנה המעצר עצמו, בו הם שהו למעלה משנתיים. הם שוחררו ממנו לבסוף לאחר שנעשו מאמצים לטובתם מצד הקהילה המקומית של אנוסי משהד.^[12]

יהודי אפגניסטן סבלו ממאורעות קשים גם בהמשך כחלק מהסכסוך בין אפגניסטן לאיראן (1859–1880). בשנת 1885 רכושם של כ-250 יהודי קאבול הופקע והם עצמם גורשו לאזור העיר טרמז, ומשם המשיכו לסמרקנד. ההפקעה והגירוש התרחשו לאחר שהיהודים הואשמו על ידי השלטון בהעברת כספים לחו"ל ובייקור מחירם של מוצרים שונים.^[13] בסוף המאה ה-19 החלה עליית יהודי אפגניסטן לארץ ישראל.

לאורך העת החדשה יהודי אפגניסטן ניהלו קשרים קרובים גם עם קהילת יהודי בוכרה, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הגיעו לאפגניסטן מספר רב של מהגרים יהודים בוכרים שברחו מפני נא"פ, תוכנית כלכלית שהנהיגה ברית המועצות וגרמה לסבל רב ליושבי אזור בוכרה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 ובמהלך מלחמת העולם השנייה, הממשל האפגני נקט במדיניות פרו-גרמנית עקב מאבקיו הרבים עם הקולוניאליזם הבריטי באזור. סוכנים רבים של גרמניה הנאצית פעלו באפגניסטן, ובהשפעתם מצב היהודים בערים האפגניות השונות התדרדר, והתרבו מקרי התנכלות, סקילה, מלקות, גירוש והרג של יהודים.^[14][15] על היהודים חלו הגבלות בתחומים כגון תעסוקה וחופש תנועה.

בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שכנו בערים הראת, קאבול ובאלך כ-4,000 יהודים, והגדולה מבין הקהילות הייתה הראת. משנות ה-30 היה אסור ליהודים לחיות באזורים הכפריים של אפגניסטן ובערים אחרות, והם גרו בשלוש ערים אלו בלבד.^[16] לפני כן היו קהילות יהודיות גם במיימנה, מזאר-י שריף וערים נוספות.

יהודי אפגניסטן דיברו בניבים שונים של השפה הפרסית. לאנוסי משהד שהיגרו לאפגניסטן היה דיאלקט ייחודי משלהם, וכך גם למשפחות שהיגרו מבוכרה לאפגניסטן ודיברו לעיתים גם בוכרית (טג'יקית-יהודית). לעומת זאת, יהודים בודדים בלבד דיברו פשטונית, השפה של רבים מיושבי אפגניסטן המשתייכים לשבטים הפשטונים. עם זאת, לבושם ושפתם של יהודי אפגניסטן הושפעו גם מהתרבות האפגאנית שסבבה אותם ולכן היו שונים משל יהודי פרס השכנים, על אף ששתי הקהילות השתייכו למרחב דובר הפרסית.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה נהירה של עשרות משפחות לארץ ישראל. בין העולים לארץ ישראל בתקופה זאת היו הן מעשירי הקהילה ומוביליה כגון ר' מתתיה גרג'י וכן מפשוטי הקהילה. במחצית המאה ה-20 דרכי מעבר רבים לישראל היו נעולים בפני יהודי אפגניסטן עקב העוינות לישראל של הארצות המוסלמיות, אך בדרכים שונות משנת 1951 ועד 1967 עלו למדינת ישראל כ-4,000 יהודים מאפגניסטן.

בשנת 1990 נמנו בכל אפגניסטן רק כ-15 משפחות יהודיות. רובן המכריע עזבו במשך השנים את אפגניסטן לאוזבקיסטן, הודו וטורקמניסטן. בשנת 2005 היו שני יהודים בלבד בקאבול ואחד מהם, יצחק לוי, נפטר בשנת 2005 בגיל 69 וגופתו הועלתה ארצה. היהודי השני, זבולון סימן-טוב,^[17] שככל הידוע היה היהודי האחרון באפגניסטן, עזב את המדינה בספטמבר 2021.^[18] ישנן שמועות על קיומן של עוד שש משפחות יהודיות בעיר הראת, אך ידיעות אלה לא אומתו עדיין.^[19]

בית הכנסת ליוצאי אפגניסטן בירושלים "ישועה ורחמים" ברח' רייכמן בשכונת בית ישראל, בראשות הרב אברהם יונה. במקום פועל גם כולל "נתיב בנימין" בראשות הרב ברוך סימן טוב.

בתי הכנסת של יוצאי אפגניסטן פזורים ברחבי תל אביב, בני ברק, רעננה ועוד.

רבנים מבני העדה, הרב צבי סימן טוב – הרב הראשי, והרב ינון יונה – הרב הספרדי של שכונת גבעת שאול בירושלים.

• פרסית יהודית
• יחסי ישראל-אפגניסטן

• בן ציון יהושע, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1992.
• ראובן קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים, חמו"ל, 1975.
• זהר הנגבי ויניב ברכה, אפגניסתאן: בית הכנסת והבית היהודי, הוצאת מאגנס, 2001.
• אהרן בצלאל, להניח ברכה: זיכרונות של ילד יהודי מהראת באפגאניסתן, ירושלים: מכון בן צבי, 2009.
• יצחק בצלאל, בארץ האבות של הטליבאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
• זאב לוין (עורך), מרכז אסיה : בוכרה ואפגניסטן, מכון בן צבי, ירושלים 2018.

מדיה וקבצים בנושא יהדות אפגניסטן בוויקישיתוף

• ד"ר א. בראואר, יהודי אפגניסטן בשנות הארבעים, באתר דעת
• אהוד יערי, ‏המגילות הגנוזות - גרסת אפגניסטן, באתר ‏מאקו‏, 30 בדצמבר 2011
• בן ציון יהושע, אניסות והמרות דת בקרב יהודי אפגניסטן ואיראן במאה ה-19, אתר אימגו, 2006.
• קהילת יהודי אפגניסטן ברשת
• Jews of Afghanistan באתר בית התפוצות.
• גניזת אפגניסטן מהמאה ה-11.
• רשימת מאמרים על יהדות אפגניסטן באתר רמב"י
• אוסף הקהילה היהודית באפגניסטן, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
• הדלקת נרות חנוכה בנוסח יהדות אפגניסטן - על ידי אבא משה נעמת זצ"ל -https://youtu.be/c0Ma0jHC3S0
• רון בן ישי, שני יהודים נותרו בקאבול. שלום לא היה ביניהם, באתר ynet, 8 בספטמבר 2021
• קרן בצלאל, ‏רגע היסטורי באפגניסטן: היהודי האחרון חולץ במבצע מורכב, באתר ‏מאקו‏, 7 בספטמבר 2021
• יוסף צוריאל, בעקבות "שבט בנימין" בהרי אפגניסטן, מעריב, 22 ביוני 1979
• יהודים - אפגניסטן, דף שער בספרייה הלאומית

• בן ציון יהושע, ‏גזרות על יהודי אפגאניסתאן וזעקתם לעליה - 1935, פעמים 29, תשמ"ז 1986, עמ' 81–89, תזכיר שהופנה אל המוסדות הציוניים בירושלים בנוגע למצוקתם של היהודים באפגאניסתאן
• בן ציון יהושע, ‏החינוך היהודי באפגאניסתאן, פעמים 9, תשמ"א 1981, עמ' 77-59
• עזריה הלוי, ‏גירוש הראת 1856–1859, פעמים 14, תשמ"ג 1982, עמ' 91-77
• שאול שקד, ‏ידיעות חדשות על יהודי אפגאנסתאן בימי הביניים, פעמים 79, אביב תשנ"ט 1999, עמ' 14-5
• יצחק בצלאל, ‏עדה בפני עצמה - יהדות אפגניסטן וחיטובה בין עדות פרס ובוכרה, פעמים 79, אביב תשנ"ט 1999, עמ' 40-15
• אדוין סרוסי ובועז דוידוף, ‏למחקרה של מסורת המוזיקה של יהודי אפגאנסתאן, פעמים 79, אביב תשנ"ט 1999, עמ' 170-159
• הרבנים לבית גרג'י: מנהיגים דתיים וקהילתיים באפגניסטן - ד"ר יצחק בצלאל, סרטון באתר יוטיוב

יהדות אסיה

אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בירוביג'אן • בוכרה • בחריין • גאורגיה • יהודי ההרים • הודו • בני מנשה • הונג קונג • הפיליפינים • וייטנאם • טאיוואן • טג'יקיסטן • טורקיה • יפן • ירדן • ישראל • כווית • כורדיסטן • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • סוריה • סין • סינגפור • סרי לנקה • מלזיה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • חצי האי ערב • פקיסטן • קוצ'ין • קוריאה הדרומית • קזחסטן • קירגיזסטן • רוסיה • תאילנד • תימן (וצפון תימן)