יהדות האיטי

הקהילה היהודית בהאיטי מונה כיום כ-25 עד 50 נפשות.^[1] ולה ספר תורה אחד. עד לפני שנים אחדות הייתה הקהילה מתכנסת באחד הבתים לרגל החגים, אולם עם הצטמצמות גודלה בעקבות בריחת יהודים לארצות הברית ולפנמה בגלל פשיעה ועוני חדל המנהג.

היהודי הראשון שהגיע להאיטי היה האנוס לואיס דה טורס שהפליג לצד קולומבוס והגיע לאי ב-1492. ראשוני היהודים להגר אל האי היו יהודים הולנדים מברזיל שהגיעו לאי ב-1634, שנה לאחר הכיבוש הצרפתי. רובם היו אנוסים, ועם הגעתם לאי החלו לעבוד בגידול קני סוכר. ב-1683 גורשו מרבית היהודים על ידי הקולוניאליסטים הצרפתים ורק בעלי משרות בחברות הסחר הצרפתיות הורשו להישאר. מחקר ארכאולוגי שנעשה לפני שנים אחדות חשף שרידי בית כנסת של אנוסים בעיר ז'רמי המתוארך למאה ה-17 ונבנה, ככל הנראה, בסביבות הגזירה. קיימים גם אזכורים אחדים למצבות קבר יהודיות בערי הנמל ז'קמל (Jacmel) וקאפ הייטין (Cap Haitien). במהלך מרד העבדים בהאיטי ב-1804 נטבחו וגורשו יהודים רבים, גורל שחלקו עם כל הלבנים באי. בשל הקודקס השחור, שהגביל את פעילותם של כושים חופשיים ואסר על פעילות של כל דת מלבד הדת הקתולית. למרות הקודקס השחור, מספר מצומצם של יהודים נשארו כפקידים מובילים בחברות סחר צרפתיות, כולל אזרחים זרים (יהודים הולנדים, יהודים דנים ויהודים אנגלים) או בעלי היתרי שהייה מיוחדים. יהודים אלה התמקצעו במטעים חקלאיים, ויהודים מפורטוגל מבורדו ומבאיון התיישבו בעיקר בחלקה הדרומי של האיטי (ז'אקמל, ז'רמי, לאוגאן, לס קאייס, פטיט-גוב ופורט-או-פרנס) ויהודי קורסאו שהתיישבו בחלק הצפוני (קאפ-האיסיין וסנט לואיס).^[2]

ב-1881 דיווח העיתון הצרפתי "לה פפלה" שיצא לאור בבירת האי כי קהל התנפל על קבוצת יהודים בפורט-או-פרנס להכותם אולם פוזר על ידי כוחות צבא, מאורע אותו פסל עיתון המליץ כבדוי כי לטענתו ספק היו יהודים באי בכלל.^[3]

בסוף המאה ה-19 החלו להגר לאי משפחות יהודיות מלבנון, מצרים וסוריה, בעקבות מתן אזרחות צרפתית לבני מיעוטים במזרח התיכון. עד אותה העת לא הורשו היהודים באי ללמוד בבתי הספר, שהיו כולם קתוליים, ולכן הסתירו רבים את דתם. הקהילה באי מנתה כמאתיים נפשות בעקבות הגירה זו, אך הצטמצמה שנית עם הכיבוש האמריקני ב-1915, שגרר בעקבותיו הגירה המונית לארצות הברית.

ב-1937 החלה הממשלה, כמו עמיתיה ברפובליקה הדומיניקנית, להנפיק דרכונים ואשרות ליהודים ממזרח אירופה שביקשו מקלט מרדיפות הנאצים. האוכלוסייה היהודית באי הגיעה באותה העת לכדי שלוש-מאות נפשות, אולם רבים עלו למדינת ישראל בתחילת שנות החמישים ואחרים בעקבות מרד האזרחים בשנת 1986.

בשנת 1915, במהלך כיבוש האיטי על ידי ארצות הברית, חיו בהאיטי כ-200 יהודים. במהלך 20 שנות הכיבוש, יהודים רבים עזבו את האיטי לארצות הברית ולדרום אמריקה.^[4] בשנת 1937, האיטי הייתה אחראית להצלת כ-70 משפחות יהודיות (כ־300 נפשות) במהלך השואה (על פי הג'וינט), על ידי הנפקת דרכונים ואשרות ליהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים.^[4] בהם יהודים אוסטריים, יהודים פולניים, יהודים גרמניים, ומקצתם ממוצא יהודי רומני ויהודי צ'כי. האיטי מילאה תפקיד קטן אך קריטי בהצלת חיי יהודים במהלך השואה^[5] אולם נראה שיהודים נוספים לא הצליחו לרכוש אשרות להאיטי בשל העלות.^[4] האיטי באותה תקופה עדיין שילמה לאחר מרד העבדים פיצויים על חוב עם עמלות וריבית לצרפת דבר שעיכב את מאמציהם להמשיך להנפיק אשרות בחינם. היו גם כאלה שכלל לא הגיעו להאיטי אבל קיבלו ממנה דרכונים שאפשרו להם לברוח מגרמניה למדינות אחרות.^[5]

הודות לממשלת האיטי, רבים מפליטי אירופה שהו בהאיטי עד סוף שנות ה-50 ולאחר מכן רבים מהם עזבו, כדי שילדיהם יוכלו להתחתן עם יהודים אחרים ולא להתבולל, תוך מציאת הזדמנויות כלכליות טובות יותר. האוכלוסייה היהודית של האיטי ב-1957 מנתה כ-200 חברים. אמצע המאה ה-20 הייתה תקופה של המשך עזיבתם של יהודים מהאיטי לארצות הברית ולפנמה בגלל התנאים הכלכליים והאלימות האזרחית במדינה.^[6]

כיום^{[דרושה הבהרה]}, הקהילה היהודית מנוהלת על ידי הרב דאגלס לפין, איש עסקים מקומי. הקהילה היהודית ידועה בשם "Consistoire d'Haiti" (קונסיסטוריה של האיטי) והוכרה כנציגת הקהילה היהודית על ידי משרד הדתות של האיטי כמו כן, הרב לפין הוכר כרב בהאיטי על ידי ממשלת האיטי. הקהילה קטנה מאוד ומורכבת ברובה מארגונים לא ממשלתיים ודיפלומטים, אם כי יש גם מספר קטן של משפחות יהודיות. הקהילה דואגת לשחיטה כשרה ומקיימת התכנסויות בחגים יהודיים כמו סוכות ופורים. יש גם מטעי אתרוג, הדס וערבה כדי לספק את הצרכים המקומיים לחג הסוכות. הקהילה שוקדת על פיתוח בית כנסת ומרכז קהילתי. ישנה ספרייה שלמה של ספרי ליטורגיה יהודית, ספרי קודש, וכן ספר תורה ומגילת אסתר בכתב יד.

האיטי הייתה בין המדינות שתמכו בהקמת מדינת ישראל ובתוכנית החלוקה ב-1947.

ב-1975 חיו בבירת המדינה, פורט-או-פרנס, 12 משפחות יהודיות.^[7]

• יחסי האיטי–ישראל

• יהדות האיטי, בספריה הווירטואלית היהודית
• נירית בן ארי, הקשר היהודי של האיטי, באתר הארץ, 22 בינואר 2010