חילונים

פירוש נוסף ערך זה עוסק בקטגוריה דמוגרפית בישראל. אם התכוונתם להשקפה, ראו חילוניות; אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חילוני (פירושונים).

חילונים (בעבר: חופשיים) היא קטגוריה דמוגרפית במדינת ישראל. שימוש נפוץ לקטגוריה זו הוא לתיאור הקבוצה באוכלוסייה היהודית שזיקתה לדת היא הנמוכה ביותר.

המונח נפוץ בציבור יהודי ומכסה מגוון רחב של תפיסות ואמונות. המונח איננו נשען בהכרח על השקפה חילונית או מאפייני התנהגות חד-משמעיים, ונובע בעיקר מהגדרה עצמית. על אף שהחילונים מגלים את ההתנגדות הרבה יותר מכולם לכפייה דתית, התנגדות זו מוגבלת על ידי חשיבות הדת לזהות הלאומית.[א]

לפי סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המבצעים מדידות קבועות בעניין זה מאז שנות ה-90, בין 40% ל-50% מיהודי ישראל הבוגרים מגדירים את עצמם "חילונים",[1][2] ובכך מהווים את המגזר הגדול בחלוקה נפוצה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת, המכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

הגדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "חילוני" נפוץ בישראל כאמצעי לאפיון סוג של יהודים, סוג של זהות יהודית וסוג של יהדות. המונח נושא משמעויות שונות לאנשים שונים, ומשמעויות שונות בהתאם להקשר.[3]

במקרים רבים בפועל, חילונים בישראל הם אלו המגדירים עצמם כ"חילונים", בסקרי הלמ"ס ובסקרים אחרים.[4]

ישנו ויכוח וחוסר הסכמה בתחומים אקדמיים רלוונטיים אם ישנה הגדרה אובייקטיבית יותר למונח, ומהי. לפי ידידיה שטרן, הערפול בשם ובהגדרה נובע גם מהיות החילונים תופעה חדשה בהיסטוריה של עם ישראל. בתקופות שקדמו לתופעת החילון, פרישה מן המסורת הדתית לוותה בדרך כלל גם בהתנתקות מהעם והקהילה, ותופעות אלו תוארו בדרך כלל בכינויי גנאי – "מומרים", "אפיקורסים" וכדומה. היהודים החילונים המודרניים הם הקבוצה הראשונה בהיסטוריה היהודית שפרשה מקיום המצוות אך רואה עצמה חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.[5]

בשימוש הנפוץ בקרב סוציולוגים ישראלים, החלוקה המקובלת היא חלוקה לארבע קבוצות של הגדרה עצמית לאורך הממד הדתי-חילוני: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, כך שהנבדקים מתבקשים למקם את עצמם באחת מארבע אפשרויות אלו. יש חוקרים המבקרים חלוקה זו, למשל, כי איננה אינפורמטיבית דיה לצרכים רבים. חוקרים שונים הציעו חלוקות משנה נוספות, או ציינו שאין גבולות חדים ומוחלטים בין קבוצות אלו.[6][7] על פי הסוציולוג חזקי שוהם, חלק מהקושי ליצור הגדרה מדויקת נובע מכך שכאשר אזרחים נשאלים האם הם "דתיים" או "חילונים" למשל, הם משיבים בהתייחס לרבדים שונים, כמו אמונה, פרקטיקות או קהילה. וכך למשל, משיב עשוי להיות "חילוני" באמונה אך "דתי" בפרקטיקות או להפך.[8]

כאשר מחלקים את האוכלוסייה על פי ארבע האפשרויות, סקרים מהעשור השני של המאה ה-21 מראים כי החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ"ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כחילונים נע בטווח של 41.4%–45%.[9] בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[10] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים.[11]

בחלוקה נפוצה זו, הגבולות בין הקטגוריות "חילוני" ו"מסורתי", הבאה במדרג לפי מידת דתיות, מטושטשים ביותר. הבחירה להזדהות עימן איננה נשענת על הבדלים אובייקטיביים, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או יהודים ממוצא אשכנזי/מערבי – גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות – נוטים יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים נוטים לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם.[12]

בעבר לא היה מקובל להתייחס למסורתיים בפני עצמם, ורווחה חלוקה בינארית פשוטה של החברה היהודית בין "דתיים", האוחזים במחויבות מוצהרת לאורח חיים הלכתי, לבין "לא-דתיים" או "חילונים".[13] יש חוקרים שסופרים את המסורתיים יחד עם החילונים, כיוון שהמסורתיים בוחרים באופן אישי אילו מסורות לקיים, ולא כפופים להלכה מסודרת.[14]

חלוקה זו נמצאת לעיתים גם בשיח היום-יומי בישראל, שבו הכינוי "חילונים" עשוי להתייחס לעיתים למגזר הממלכתי-הכללי כולו. בשיח זה, מדובר בקבוצת אוכלוסייה שִיוּרית, המונה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי-לאומי – שְלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה הישראלית, שיש להן אוטונומיה מסוימת, מערכות חינוך נבדלות, ותכופות הן אף מתגוררות ביישובים או שכונות משלהן.[15][16] שיח זה משמר את חוסר ההבחנה הישנה בין מסורתיים לחילונים: רוב המסורתיים מעבירים את חייהם במסגרות הממלכתיות, בלי להצטרף למוסדות הסקטוריאליים של הקהילות הדתיות, אף כשהם פוקדים את בתי-הכנסת שלהן; הם אינם מתלבשים כדתיים, ושולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים-הכלליים.[17] חוקרים כמו מנחם פרידמן רואים במקרים הרבים של היעדר מגע חברתי בין דתיים ללא־דתיים כגורם שמשפיע על התגבשות הזהות כ"דתיים" או "חילונים".[17][16] בשנת הלימודים 2019/2020, חלקם של תלמידי הממלכתי-כללי היה 43% מכלל התלמידים בישראל.[18]

מנגד, ישנן גישות מצמצמות. חוקרים והוגים מסוימים מערערים על הבידול החד בין דתיים לאלו שאינם, ורואים את החלק העיקרי של היהודים בישראל (ובהם מרבית המזדהים כחילונים) כמסורתיים-למעשה.[19] יש אינטלקטואלים ישראלים הנוקטים בגישה ממעטת מתוך שאיפה להגדרה אקסקלוסיבית ונוקשה יותר למושג "חילוני", וסבורים כי רבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים". אחרים מבטלים כליל את ההבחנות, ומתארים את החברה כולה כמצויה על אותו הרצף.[20]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשליש האחרון של המאה ה-19 חיו יהודי מזרח אירופה בבידוד לשוני וחברתי מסביבתם, ולא היו חשופים כמעט להתקדמותן של התרבות הפולנית והרוסית. החברה היהודית נותרה מסורתית ונחשלת.[21] תהליכי חילון משמעותיים לא אירעו בקרבה אלא בעקבות הזעזוע שעוררו הרפורמות של אלכסנדר השני בשנות ה-1860, ששינו מן היסוד את המבנה הכלכלי, והביאו לשינויים תעסוקתיים וחברתיים מהירים ולהגירה המונית של יהודים מאזורי הכפר.[22] בניגוד ליהודי מערב ומרכז אירופה, שעברו תהליכי חילון וטמיעה מואצים כמאה שנה קודם לכן,[23] יהודי רוסיה ופולין לא נחשפו כמעט לליברליזם, לאוניברסליזם ולאינדיבידואליזם שעיצבו את יהדות ארצות האמנציפציה – הבדל משמעותי שהיו לו השפעות חשובות על מדינת ישראל, שהוקמה על ידם.[24] במקום לצמצם את יהדותם לתחום הדת האישית, ולהתבולל במדינותיהם בכל מובן אחר, היהודים שתחת הצאר, שנמנעו מהם זכויות אזרח, שלא הזדהו עם הלאומיות המקומית, ושלא נטמעו תרבותית, פנו למסלול הפוך בתכלית. הם בחרו לגבש תרבות ולאומיות חילוניות משלהם.[25]

באותה עת, כשהחלו להופיע במספרים גדולים יהודים שלא שמרו על אורח חיים מסורתי, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי" ("פרייער" ביידיש), במובן של פטוּר מעול מצוות, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, על פי ד"ר יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה המסורתית, או ה"משכיל" בתקופת המעבר למודרנה. הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט.

בשנות ה-50 וה-60 המילה "חילוני" נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי". ב-11 וב-18 ביוני 1965, בצמד טורים ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו וכי קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם: ”לשימוש יומיום של הדור... לא הצליחה לגבש לה מונח ראוי לגבי ניגודו של ה"דתי"... השלב האחרון בחיפוש אחרי מונח מתאים היא ה"חילוני", ואיני משוכנע שהוא "חידוש" טוב. אילו ידעו "חילוניים" מה עוללו לעצמם... אפשר לדבר על ספרות חילונית, על ערכים חילוניים, על מקצועות חילוניים, אבל לא על אדם חילוני.” גם כיום, יש מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[26][27]

ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עימם אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, ונפוצו פחות בחברה העירונית.[28] ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[29] שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על הציונות הדתית,[30] והחרדים היוו מיעוט בטל).

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.[31] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.[32]

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[31] התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[33] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך הציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[31]

לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[34] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[35] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[36][37]

בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[38] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר[37] (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)[39] – התהליך האחרון קוּדם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[37] חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[40] חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[38]

תפיסות ואמונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מחקרים ניסו לכמת את חשיבותם של הערכים והנורמות באורח חייהם של חילונים ודתיים, בישראל ובמדינות נוספות.[דרושה הבהרה] מחקר מצוטט רבות בנושא זה הוא של הפסיכולוג החברתי שלום שוורץ, שפיתח תאוריה פסיכולוגית נפוצה להגדרת ערכים – תאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים. במחקר זה נמצא שהציר שמגדיר עד כמה אדם דתי נמצא במתאם עם ערכים מסוימים הן בישראל והן במדינות נוספות שנבדקו באירופה. בישראל, אותו ציר דתיות נמצא במתאם גם עם הגדרתו העצמית של יהודי ישראלי כ"חילוני", "מסורתי", "דתי" או "חרדי". במחקר זה נמצא כי חילונים ישראלים, בדומה לאדוקים פחות מבני הדתות השונות בשאר המדינות במחקר, קושרים את עצמם לערכים של "אוניברסליזם", "הישגיות", "יוקרה חברתית", "הדוניזם", "פתיחות לשינוי", "הכוונה עצמית", ולעומת זאת מביעים פחות הזדהות עם ערכים של "מסורת", "קונפורמיות", "יציבות וביטחון" ו"נדיבות".[41] ממצאים אלו אושרו ברובם במחקר מטא-אנליזה שכלל אלפי משתתפים מ-15 מדינות, כאשר בישראל המתאם השלילי ביותר של דתיות היה עם ערך האוניברסליזם.[42]

מחקר נוסף בפסיכולוגיה בין-תרבותית, לפי שיטה שונה במקצת להגדרת ערכי תרבות (Hofstede's cultural dimensions theory), נערך על-ידי אהרון כהן, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה, ובו השתתפו למעלה מאלף מורים מ־54 בתי ספר בישראל. מבין הערכים שנבדלו ביותר בין הקבוצות במחקר, נמצא כי המורים בבתי ספר ממלכתיים וקיבוציים דגלו יותר בערכים של אינדיבידואליזם, נשיות ומצפוניות, ופחות בהיררכיה של כוח (power distance), באופן מובהק סטטיסטית בהשוואה למורים בבתי-ספר דתיים, ערבים ודרוזים.[43] מחקרים כמותניים נוספים תומכים בתוצאות אלו: מחקר של שפרה שגיא ועמיתים מאוניברסיטת בן-גוריון, שבו השתתפו למעלה מאלף תלמידי תיכון, מצא כי תלמידים בבתי-ספר ממלכתיים הפגינו יותר אינדיבידואליזם ופחות קולקטיביזם, וכן הפגינו יותר עניין וידע בתרבות והיסטוריה של ארצות אחרות על חשבון עניין וידע בתרבות והיסטוריה מקומיים.[44] מחקר אחר מצא שילדים שגדלו בבתים חילוניים ייחסו פחות חשיבות לתוויות של קטגוריות אתניות, כמו "ילד יהודי" ו"ילד ערבי", מאשר ילדים שגדלו בבתים דתיים.[דרוש מקור: או שהמחקר הושמט בעריכות הטיוטה של הבורר, או שאיננו בנמצא. בכל מקרה יש להביאו.]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, להזדהות כחילוני יש מתאם מובהק עם נטייה אל המרכז והשמאל ועם תמיכה בסיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, תוך חתירה לפתרון של דו-קיום.[45] החילונים אומנם ליברלים בממוצע יחסית ליתר החברה הישראלית, אך עמדות לא-ליברליות מובהקות (כמו עוינות לערבים) נפוצות בקרבם.[46] הדבר נכון במיוחד למהגרים מברית-המועצות לשעבר, שעל אף היותם חילונים מאוד, הם גם ימניים מאוד, ומפגינים עמדות נוקשות וגזעניות כלפי מיעוטים ועמדות ניציות בשאלה הפלסטינית. פער זה ניכר אותם ממפלגות השמאל ומציבור מצביעיהן, ובמקרים רבים בלם שיתוף פעולה פוליטי בין שתי האוכלוסיות.[47][48]

יחס ליהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסם של המזדהים כחילונים אל היהדות והדת הוא מורכב, ומושפע ממקומם בחברה. בישראל, למסורת היהודית תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלאומית היהודית: סמליה וטקסיה אומצו בשלב מוקדם על ידי הציונות.[49][50] האורתודוקסיה מתפקדת כדת שרק מיעוט מקיים במלואה, אך בתמיכה של רוב גדול באוכלוסייה. הקשר הישראלי בין דת ולאום הופך את מעמדה של הדת היהודית במדינה לייחודי.[51] זהות יהודית "מדינתית" – הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, ושואפת לייחס את היהודים לרוב השליט ולהבדיל אותם מן הלא־יהודים, ובייחוד מהערבים – מוּחלת מתוך אופיה של ישראל על היהודים בהכללה, וכפועל יוצא גם על החילונים.[52] בסך הכל נוטים החילונים – גם אלו שהיחס שלהם לאורתודוקסיה אדיש או עוין – לראות את יהדותם כחלק מהאופי הקולקטיבי של המדינה, ובמקרים מסוימים הם אף עשויים לראות במאפיינים דתיים ככאלו השייכים לתחום הציבורי.[53][54]

מרכז המחקר פיו פרסם בשנת 2016 סקר רב משתתפים בישראל: "החלוקה הדתית בחברה הישראלית". למעלה ממחצית מהמזדהים כחילונים בסקר ענו כי הם רואים את עצמם "קודם כל ישראלים", ולצד זאת רוב החילונים "גאים להיות יהודים". רוב גדול של החילונים בסקר ראו את זהותם היהודית כמוצא ותרבות. 95% מהחילונים ענו כי "אדם יכול להיות יהודי" אם הוא עובד בשבת, 88% ענו כי יכול להיות יהודי גם אם אינו מאמין באלוהים, ו-58% גם אם גוייר על-ידי רב לא-אורתודוקסי. כמעט כל החילונים סבורים כי זוהי זכותם הטבעית של יהודים לעלות לישראל, אך רובם אינם תולים זאת בהבטחה אלוהית. בין הערכים המשוייכים ליהדות על-ידי רבים מן החילונים בסקר הם זיכרון השואה, אתיקה ומוסר.[55][ב]

מבחינת מקומה של הדת במרחב הציבורי, יחסם של החילונים אמביוולנטי, על רקע המעמד הקולקטיבי של הדת.

מחד, רוב החילונים, אם לא רובם המוחלט, מגלים גישה שלילית בעליל כלפי הרבנות הראשית, החרדים ומייצגים אחרים של האורתודוקסיה, וכן כלפי מעורבות יתרה מצידם בחיי הכלל, המכונה "כפייה דתית"; דורשים נישואים אזרחיים, שירותים שונים בשבת דוגמת תחבורה ציבורית,[56] גיוס בני ישיבות לצה"ל, הפחתת קצבאות לחרדים וכיוצא בזה. בנוסף מביעים חילונים רבים חששות מהתפשטותם הדמוגרפית של הדתיים, מהמעמסה הכלכלית של החרדים, ומהפיכת המדינה לתאוקרטיה מלאה, או "מדינת הלכה".[57] רוב גדול של החילונים בסקר פיו ענו שיש להעניק קדימות לעקרונות הדמוקרטיה על פני ההלכה כאשר יש ניגוד ביניהן.[58]

מאידך, בהקשר של הפרדת דת ומדינה, התמונה מורכבת יותר. על אף שחילונים רבים מצהירים ש"יש להפריד את הדת מהמדינה" (88% מן החילונים בהשוואה ל-46% מן המסורתים, 15% מן הדתיים ו-12% מן החרדים),[59] סוציולוגים דוגמת סטיבן שרוט ואורי רם סבורים כי הפרדה מלאה של דת ומדינה רחוקה מדי מהמוסכמות המקובלות בחברה היהודית, ולכן הם מסיקים כי כוונת הנסקרים היא ביטול החקיקה המגבילה חירויות אישיות בשם הדת, אך לא בהכרח הסרה של כל סממן דתי מהמדינה. לשיטתם, הדבר נובע לא רק ממשקלה של האורתודוקסיה בעיצוב הזהות הלאומית, אלא גם מכך שהסתמכות המדינה על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה. באופן זה, חילוניות בישראל כהשקפה, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נחלתו של מיעוט קטן.[60][61] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית המרובה נושאת לרוב אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים – קבורה אזרחית פרטית, נישואין בחו"ל (בייחוד בקפריסין) וכדומה – ולא של התנגשות.[62]

בהיבט של הדתיות האישית, החילונים מפגינים כאמור את הרמה הנמוכה ביותר, באופן מובהק, ביחס לקבוצות האחרות (גם למסורתיים), בכל פרמטר, הן בהתנהגות והן בדעות. לצד זאת, רוב גדול של החילונים מקיים טקסים יהודיים באורח סלקטיבי. לפיכך סבורים סוציולוגים שונים כי "חילון אישי מלא" במובן המקובל במערב נדיר מאוד בישראל, עקב הקשר בין הזהות הלאומית והיהדות.[ג][64] חוקרים שונים הצביעו על מה שעשוי להַרְאות זיקה מסוימת ליהדות אפילו בקרב ה"לא שומרים מסורת כלל", שכמעט כולם מסווגים כ"חילונים".[65][66] כך למשל, גם בקבוצה זו מדווח הרוב על קיום פרקטיקות ליבה שונות, כמו ברית מילה וסדר פסח.[67] חלק מאלו אינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל" בעודם מקיימים אותן.[52]

עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דתית ולאומית מקשה על אבחון המניעים לעריכת פרקטיקות מסורתיות בידי החילונים בכלל.[68][69] המוטיבציות השונות לכך עשויות לכלול רצון לשמר מסורות משפחתיות ועדתיות, הפגנת שייכות לאומית, תפישות פסיכותרפויטיות שרואות בפרקטיקות כלי למימוש עצמי, נטיות רוחניות ורליגיוזיות בסגנון העידן החדש, תפישה תרבותית של היהדות ברוח הציונות, ואמונה דתית, בייחוד במאגיה ובמיסטיקה יהודיות.[70]

בבדיקה של מגוון השקפות דתיות, מצא ברוך קימרלינג הלימה קרובה בין הזדהות כחילוני לאי-אמונה רק לגבי העולם הבא, ובכלל זה ימות המשיח, ועונש אלוהי למי שלא יקיימו מצוות.[71] באמונות מסורתיות נוספות שנבדקו, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המשיבים החילונים לקטגוריות הדתיות יותר.[71][72] תשובות שניתנו לסקר פיו העלו גם הן מספר הבדלים בין החילונים לקטגוריות האחרות, כאשר החילונים העידו בסבירות גבוהה יותר כי הדת לא ממלאת תפקיד חשוב בחייהם (79% מן החילונים ענו כי הדת "לא ממש חשובה/כלל לא חשובה" בחייהם – בהשוואה ל-16% מן המסורתיים, 1% מן הדתיים ו-0 מן החרדים), שיש לדעתם ניגוד בין מדע לדת (73% בהשוואה ל-50% מן המסורתים, 39% מן הדתיים ו-33% מן החרדים) ושבני-אדם ושאר יצורים חיים התפתחו באבולוציה (83% מן החילונים בהשוואה ל-35% מן המסורתים, 11% מן הדתיים ו-3% מן החרדים). חלק מהחילונים מאמינים באלוהים בדרגות משתנות של ביטחון (18% מן החילונים ענו כי הם מאמינים באלוהים "באמונה שלמה" – בהשוואה ל-70% מן המסורתיים, 91% מן הדתיים ו-98% מן החרדים – עוד 38% מאמינים "פחות בטוחים", ו-44% אינם מאמינים או אינם יודעים או סירבו להשיב).[73]

בנוגע לקיום מסורת, בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ענו רוב החילונים כי הם שומרים על המסורת היהודית "במידה מועטה" או "בכלל לא".[74][ד] לפי סקר מכון פיו, כמעט כל החילונים נוסעים בשבת, כאשר כמחציתם מעניקים לשבת צביון מסורתי כלשהו, וכן רוב גדול של החילונים בסקר משתתפים בסדר פסח, אך ביותר ממחצית המקרים זהו סדר לא-מסורתי.[75] מסורות אחרות שנבדקו מתקיימות על ידי חלק מהחילונים, לעיתים באופן מלא ולעיתים באופן חלקי.[76][65]

אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת בחיי החילונים הוא החגים. בעבר, עד שנות ה-60, נעשה ניסיון לפרש-מחדש את החגים כחלק מביסוס אתוס אזרחי ברוח הציונות – מאמץ שהתבטא בצורה רדיקלית בקיבוצים, שם הותקנו בין היתר הגדות אתאיסטיות לפסח. תוצרי מפעל זה נמוגו כמעט. כיום, גם בחלקים הליברליים של הציבור החילוני מקובל לערוך את החגים במתכונת מסורתית, תוך השטחה או התעלמות מהתכנים הדתיים שלהם. חריג לכך הוא יום כיפור, שבו התפתחו התנהגויות לא-מסורתיות הנפוצות במיוחד אצל חילונים: רכיבת ילדים על אופניים וצפייה בסרטים לאורך היום.[77] היבט בולט נוסף שבו הדת מופיעה בחיי הכלל היהודי, הוא השתתפות רבנים באירועי מעגל חיים כמו בר-מצוות, חתונות ולוויות. אף על פי שהחילונים נזקקים לאנשי דת כמתווכים ומארגנים במהלכם של אלו, הניכור מנציגי הרבנות הראשית (החרדים ברובם) מביא לפנייה גוברת לאלטרנטיבות, בין אם רבנים אורתודוקסים-ליברלים ובין אם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים.[78]

במחקר שנערך בשנת 2020 על ידי ון-אלק ונעמן, פסיכולוגים חברתיים מאוניברסיטת אמסטרדם, והתמקד ביהודים ישראלים המגדירים עצמם "אתאיסטים" או "לא מאמינים", נמצא כי רובם בחרו ב"יהדות" כתפיסת העולם שלהם, למרות שהביעו ביקורת על מוסדות דת והלכה, ואף שניתנה להם האפשרות לבחור ב"אתאיזם", "חילונות" וכדומה. החוקרים הסיקו כי משתתפים אלו התייחסו ליהדותם כאל תרבות, ולא כאל דת.[79]

חלוקה פנימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות.

בשיח הנפוץ, הן בציבור הרחב והן בתקשורת, מקובל להתייחס לאוכלוסייה החילונית–יהודית בישראל כמקשה אחת. השקפה כוללנית זו מתעלמת ממגוון תת־התרבויות המרכיבות את האוכלוסייה החילונית בישראל.[80]

לאורך השנים ניסו סוציולוגים לאפיין את החברה הישראלית כולה והחילונית בפרט בדרכים שונות, אולם מאפיינים אלו סובלים בדרך כלל ממספר חסרונות, ביניהם הנטייה להכללת יתר, למשל בהתאם לסוגיות אתניות, כלכליות או מגדר. הכללות אלו נוטות להיות סטריאוטיפיות וכוללניות.[80]

זיהוי נפוץ קושר בין אחת מקבוצות הליבה העיקריות של החילונים לאנשי המעמד הבינוני והגבוה, צאצאיהם של בני היישוב שטרם 1948 והמהגרים מאירופה בשנים שלאחר הקמת המדינה.[81] קבוצת אנשים זו הייתה בעלת ייצוג גבוה יחסית (במיוחד במהלך המאה ה־20) בעמדות המפתח במנהל ובשירות הציבורי, בתרבות, בתקשורת ועוד, אולם הדומיננטיות החברתית שלהם נמצאת בירידה בעשורים האחרונים, לצד עלייתם של קולות חדשים בחברה.[82][83][84]

ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר ניסו לחלק את החילונים באופן כמותני לשלוש תת-קבוצות, במאמר שהסתמך על נתונים מדו"ח גוטמן 1999 ועבודת דוקטורט של דפנה קנטי, ואולם נתונים אלו והניתוח הסטטיסטי שלהם לא פורסמו במלואם, ולא בכתב-עת מדעי המיועד לניתוח כמותני.[85] לפי תוצאות אלו, רוב קטן (57%) מורכב ממה שהם כינו "חילונים-ממילא", שהיותם חילונים נובעת מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות. לעומת ה"חילונים-ממילא", היו שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים".[85]

אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[86] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות.[87] כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית.[88] בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון. מספר ניכר של חילונים מזדהה עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסים, אם כי השתתפותם בפעילויותיהם זניחה, ומדובר במידה רבה במחאה נגד הממסד האורתודוקסי. ב-2018 העריכו רוזנר ופוקס כי כשביעית מהחילונים שנסקרו אמרו שהם רפורמים או קונסרבטיבים, אך נתון זה פורסם רק בספרם לציבור הרחב, ולא במקור כמותני[89] הגר להב חקרה את האמונה של נשים "חילוניות-מאמינות" בישראל. לפי ממצאיה, נשים אלו "לא רואות שום קשר בין אמונה לבין קיום המצוות, וכי מבחינתן להלכה אין שום משמעות בנוגע לאמונתן. אלוהים שלהן לא בא מחז"ל או מהגמרא".[90][91]. להב סברה כי 25% מן היהודים הישראלים הם כאלו, אך ללא אישור כמותי כלשהו[90].

"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[86] האוניברסליסטים נוטים לתמוך בהפיכת המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[36] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.[דרושה הבהרה] בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל.[92] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[93]

חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[86] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים.[94]

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סקרים מהעשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ"ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כחילונים נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005.[2] בשנת 2020 הוא עמד על 43.1%.[9] בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[10] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים.[11]

לחילונים שיעור פריון גבוה ביחס לבעלי הכנסה והשכלה דומות בעולם.[95] ממוצע מספר הילדים של אישה חילונית ילידת ישראל הוא כ-2.1,[96][97] ועולה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד לצפוי.[98] על פי ניתוחה של הסוציולוגית ברברה אוקון מן האוניברסיטה העברית, תופעה זו מתאפשרת על ידי הסכמה חברתית רחבה לגבי הצורך בילודה יהודית מרובה, המתבטאת בתקציבי רווחה ממשלתיים ובתמיכת המשפחה המורחבת בגידול הילדים. כך למשל דיווחו 83% מן המשפחות החילוניות בישראל על עזרת הסבים בטיפול בילדים. התמיכה הממשלתית בישראל בטיפולי פוריות היא הגבוהה בעולם. עם זאת (ובהתאם לקשר החיובי בין מידת דתיות לילודה מוגברת בכל העולם), שיעור הפריון החילוני הוא הנמוך ביותר באוכלוסייה היהודית: בקרב מסורתיים ממוצע הילדים מתקרב ל-3, אצל דתיים ל-4 ואצל חרדים ל-7.[99][100][96]

על אף שפער הפריון הופך את החברה הישראלית לדתית יותר בהדרגה, הקיטון בשיעור החילונים נמוך משמעותית מן המצופה. חלקם באוכלוסייה היהודית נותר די יציב, סביב 40%–45%.[101] זאת משום שהפרש הילודה מתקזז על ידי שני גורמים: מעבר של לא-חילונים להזדהות כחילונים בהיקף העולה על התנועה בכיוון ההפוך (בסקר פיו מ-2015, 8% מהמשיבים הפכו לחילונים ורק 4% נעשו לא-חילונים);[102] והגעתם של המהגרים מברית-המועצות לשעבר, ששיעור החילונים בקרבם גבוה.[103]

הגירה זו, שהחלה משנת 1991, השפיעה על הקטגוריות הסוציולוגיות בישראל. מכיוון שרבים מהם לא שמרו מסורת בברית המועצות, היקף הפרקטיקות והאמונות בקרבם היה כה נמוך, עד שהיטה את תוצאות הסקרים בחברה היהודית כולה.[104][105] עם השנים התחדד המתאם בינם לבין הגדרה עצמית כחילונים. בין המשיבים מקרבם לסקר פיו ב-2015, 81% הצהירו שהם חילונים,[106] אולם השתלבותם בחברה הביאה אותם לאמץ יותר ויותר פרקטיקות מסורתיות בחיי היום-יום:[107] הדור הצעיר נוטה לאמץ מנהגים דתיים בשיעורים גדולים יותר לעומת דור המהגרים.[104][106][108]

מבחינה כלכלית, החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2019, ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני הייתה כ-23,697 ש"ח ברוטו (19,083 ש"ח נטו), והייתה גבוהה ב-25% מזו של מסורתיים, ב-16% משל דתיים וב-68% משל חרדים.[109] החילונים הם גם המשכילים ביותר: לפי נתוני הלמ"ס, לכ-50% מהגברים החילונים ולכ-60% מהנשים החילוניות (בגילאי 35–54) היה תואר אקדמי ב-2015, הרבה יותר מכל שאר הקבוצות בחברה הישראלית.[110]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: חילוני
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חילונים

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו פרק "יחס ליהדות".
  2. ^ סקר זה של מרכז המחקר פיו נערך מאוקטובר 2014 ועד מאי 2015, בראיונות פנים-מול-פנים עם מדגם מייצג של אלפי משתתפים בישראל בגילאי 20 ומעלה, בכלל זה 3,789 שהגדירו עצמם יהודים, ועוד 64 שהגדירו עצמם "חסרי דת" אך "יהודים שלא על פי דתם". אלו התבקשו להגדיר עצמם עם האפשרויות: "חילונים", "מסורתיים", "דתיים" או "חרדים". 49% מכלל היהודים בסקר זה הגדירו עצמם כחילונים.[11]
  3. ^ ראו גם את דבריו של רם פרומן: "חילון מלא, לפחות בהגדרתו האירופאית, קורה כנראה רק כשיחיד לא רואה את עצמו כפוף לממסד הדתי, לא מהווה חלק מקהילה דתית, דוחה את כל האמונה הדתית ולא מבצע שום פעילות דתית".[63]
  4. ^ הסקר החברתי של הלמ"ס נערך כל שנה מאז 2002, אך הפרק העוסק ב"דתיות" הופיע רק פעמיים, בשנים 2002 ו-2009. הסקר בשנת 2009 כלל 7,500 מרואיינים בני 20 ומעלה מכל רחבי הארץ, אך לא דווח המספר מתוכם שהגדירו עצמם כיהודים או כחילונים, או אחוז המסרבים להשתתף. הסקר איפשר למשתתפים יהודים ישראלים בגילים 20 ומעלה להגדיר עצמם באמצעות בחירה באחת מחמש קבוצות: חילונים, מסורתיים לא-כל-כך דתיים, מסורתיים-דתיים, דתיים וחרדים. 43% הגדירו עצמם כחילונים.[74] אחוז זה היה כמעט זהה לאחוז המגדירים עצמם כחילונים בסקר משנת 2002.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עוזי רבהון, גלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל, מרכז מציל"ה דצמבר 2008, עמ' 24
  2. ^ 1 2 הסקר החברתי 2020 – כולל נושא ייחודי: העידן הדיגיטלי. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 3 באוקטובר 2022. עמ' 120; ישראל במספרים ערב ראש השנה תשפ"ב, למ"ס, 5 בספטמבר 2021, עמ' 4; ישראל במספרים ערב ראש השנה תשפ"ג, למ"ס, 20 בספטמבר 2022, עמ' 4.
  3. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 2; בית הלחמי, עמ' 161; הלפרין-קדרי וידגר, עמ' 12[דרושה הבהרה]
  4. ^ ליבמן וידגר 2003, עמ' 163; שוהם (מאמר), עמ' 50; קימרלינג, עמ' 353
  5. ^ ידידיה שטרן / יצחק ברנד, מיהו חילוני? קריאות הלכתיות
  6. ^ עוז אלמוג, One Middle Class, Three Different Lifestyles, עמודים 38–41
  7. ^ שוהם (מאמר), עמ' 36–59
  8. ^ שוהם (מאמר), עמ' 37–38
  9. ^ 1 2 ירון דרוקמן, ערב ראש השנה: יותר מתשעה מיליון חיים בישראל, באתר ynet, 16 בספטמבר 2020
  10. ^ 1 2 אריאן ושוגרמן, עמ' 26
  11. ^ 1 2 3 סקר פיו 2016 (בעברית)
  12. ^ ליבמן וידגר 2003, עמ' 163; שוהם (מאמר), עמ' 50; קימרלינג, עמ' 353
  13. ^ גולדברג, פסקאות 2–4
  14. ^ שוהם (מאמר), עמ' 45; טרואן, עמ' 1
  15. ^ נוימן, עמ' 104
  16. ^ 1 2 בריאן זאקס וג'ונתן ריבס,‏ "Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel", מכון ברוקינגס, 2016, עמ' 9–10, 14
  17. ^ 1 2 שוהם (מאמר), עמ' 45–46
  18. ^ נחום בלס, מערכת החינוך: מבט-על, מרכז טאוב, דצמבר 2021, עמ' 224
  19. ^ שוהם (מאמר), עמ' 43–44
  20. ^ שוהם (מאמר), עמ' 51
  21. ^ Mordechai Zalkin, Modernizing Jewish Education in Nineteenth Century Eastern Europe. הוצאת בריל, 2016, עמ' 50-51.
  22. ^ ישראל ברטל, מ'אומה' ל'לאום' : יהודי מזרח אירופה 1772 - 1881. הוצאת משרד הבטחון, 2002. עמ' 142-158.
  23. ^ שמואל פיינר, The Jewish Enlightenment. אוני' פנסילבניה, 2004. עמ' 304-305
  24. ^ ברוך זיסר, ישעיהו ליבמן. Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future. הוצ' אוניברסיטת אוקספורד, 1999. עמ' 99.
  25. ^ לאורה בטניצקי, How Judaism Became a Religion, הוצ' אוני' פרינסטון, 2011. עמ' 130.
  26. ^ פישר 2013, עמ' 112–116, 120; ליבמן וידגר 2009, עמ' 5–6
  27. ^ לטורים: משה גושן-גוטשטיין חברה תרבות ולשון: חילוני ודתי, הארץ, 11 ביוני 1965; משה גושן-גוטשטיין,חילוני ודתי (ב), הארץ, 18 ביוני 1965.
  28. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 6–7
  29. ^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה, ארכיון המדינה; וגם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני
  30. ^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40–41
  31. ^ 1 2 3 קימרלינג, עמ' 12–14, 148–149, 353–356
  32. ^ ראו גם ידגר 2020, עמ' 147
  33. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56–58
  34. ^ פלד, עמ' 89–94
  35. ^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122–123, תשס"ט, עמ' 110
  36. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן וברוך זיסר, Choosing Survival: Strategies for a Jewish future. אוניברסיטת אוקספורד, 1999, עמ' 125–129
  37. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 17
  38. ^ 1 2 למשל: ידגר 2020, עמ' 124–127
  39. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 43–44. ראו גם את החלוקות כאן.
  40. ^ פלד, עמ' 81, 94, 215
  41. ^ Schwartz, S. H., & Huismans, S. (1995). Value priorities and religiosity in four Western religions. Social Psychology Quarterly, 88-107
  42. ^ Saroglou, V., Delpierre, V., & Dernelle, R. (2004). Values and religiosity: A meta-analysis of studies using Schwartz’s model. Personality and individual differences, 37(4), 721-734 (ראו איור 1)
  43. ^ Cohen, A. (2007). One nation, many cultures: A cross-cultural study of the relationship between personal cultural values and commitment in the workplace to in-role performance and organizational citizenship behavior. Cross-cultural research, 41(3), 273-300
  44. ^ Sagy, S., Orr, E., & Bar-On, D. (1999). Individualism and collectivism in Israeli society: Comparing religious and secular high-school students. Human Relations, 52(3), 327-348
  45. ^ נוימן, עמ' 16–17, 85, 91, 102
  46. ^ בן-פורת 2013, עמ' 223–224 (במהדורה העברית, עמ' 370–371)
  47. ^ בן-פורת 2013, עמ' 41, 53 ועוד.
  48. ^ גיא בן-פורת, יניב פניג'ר, Unpacking secularization: Structural changes, individual choices and ethnic paths. Ethnicities, Vol. 14, No. 1 (February 2014). עמ' 98–99
  49. ^ בן-פורת 2013, עמ' 29–33, 36
  50. ^ שוהם (מאמר), עמ' 52–57
  51. ^ בן-פורת 2013, עמ' 36
  52. ^ 1 2 ידגר 2017, עמ' 183, 187–192
  53. ^ בעיקר: ידגר 2017, עמ' 182
  54. ^ וגם: סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities. Berghahn Books, 2011. (להלן כהן, גולדברג וקופלוביץ) עמ' 149
  55. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית). הסקר התפרסם גם בעברית, במהדורה מקוצרת
  56. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 196–203
  57. ^ למשל: שרוט, עמ' 232–234; ידגר 2020, עמ' 38, 43
  58. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 193
  59. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 196
  60. ^ שרוט, עמ' 232
  61. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61
  62. ^ בן-פורת 2013, עמ' 32–37, 100–102, 214
  63. ^ פרומן 2019, עמ' 86
  64. ^ ידגר 2017, עמ' 184; שרוט, עמ' 218
  65. ^ 1 2 דינור, עמ' 31; שוהם (מאמר), עמ' 39
  66. ^ פלד, עמ' 14–15
  67. ^ ליבמן וכ"ץ, עמ' 66; שלמה דשן בנספח שם בעמ' 130–131
  68. ^ יונה וגודמן, עמ' 368
  69. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 11–12
  70. ^ שוהם (מאמר), עמ' 41, 56; שוהם (ספר), עמ' 160–164
  71. ^ 1 2 קימרלינג, עמ' 191
  72. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 10–11
  73. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 92, 97
  74. ^ 1 2 דו"ח הסקר החברתי של הלמ"ס 2009–2010. ניתן לראות את נוסח השאלות בעברית כאן.
  75. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 103–111
  76. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 106–112
  77. ^ פרומן 2004. בייחוד: עמ' 209, 220–222, 232–233, 240–244. על האופניים, ראו גם: יום כיפור על אופניים: מבוגרים וילדים, המכון למדיניות העם היהודי, 2018
  78. ^ אדם פרזיגר, Religion for the Secular: the new Israeli rabbinate. Journal of Modern Jewish Studies. Vol 7, No. 1. מרץ 2008.
  79. ^ Michiel van Elk, Liran Naaman, Religious Unbelief in Israel: A Replication Study Identifying and Characterizing Unbelievers Using Latent Class Analysis, The International Journal for the Psychology of Religion 31, 2021-04-03, עמ' 51–56 doi: 10.1080/10508619.2020.1774205
  80. ^ 1 2 עוז אלמוג, One Middle Class, Three Different Lifestyles: The Israeli Case, עמ' 37–38
  81. ^ מנחם מאוטנר, Law and the Culture of Israel. הוצאת אוני' אוקספורד, 2011, עמ' 115
  82. ^ קימרלינג, עמ' 13–14 (לחיצה על החץ שליד הערת השוליים תחזיר אל המקום בטקסט, בערך במקום המתאים).
  83. ^ קימרלינג, עמ' 356–357 (לחיצה על החץ שליד הערת השוליים תחזיר אל המקום בטקסט, בערך במקום המתאים).
  84. ^ מנחם מאוטנר, Law and the Culture of Israel. הוצאת אוני' אוקספורד, 2011, עמ' 107–117
  85. ^ 1 2 ליבמן וידגר 2009, עמ' 13–22
  86. ^ 1 2 3 ליבמן וידגר 2009, עמ' 3, 7 ו-8, וראו גם סקרים אחרים
  87. ^ ישעיהו ושרה ליבמן (צוות הקורס), דת ופוליטיקה - היבטים אחדים: קובץ מאמרים 2, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 456
    רחל ורצברגר, "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 7, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 1997, עמ' 560
  88. ^ פישר 2015, עמ' 324, 331 ו-332
  89. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 161-163.
  90. ^ 1 2 Lahav, H. (2016). What do secular-believer women in Israel believe in?. Journal of Contemporary Religion, 31(1), 17-34.
  91. ^ ד"ר הגר להב, לא דתיים, ולא במקרה, באתר ynet, 11 באוגוסט 2022
  92. ^ ליבמן וזיסר 1998, עמ' 20 ויתר המאמר
    ליבמן 1997, עמ' 174–176
  93. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212 ו-213
  94. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 119–120
  95. ^ אחמד חליחל, פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979—2017, נייר עבודה מס' 101, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – אגף בכיר דמוגרפיה ומפקד, נובמבר 2017, עמ' 10
  96. ^ 1 2 Okun, B. S. (2017). Religiosity and fertility: Jews in Israel. European Journal of Population, 33(4), 475-507.
  97. ^ Religiosity, nationalism and fertility among Jews in Israel revisited, Evgenia Bystrov 2016, Acta Sociologica, Vol. 59(2) 171–186
  98. ^ אתר למנויים בלבד מירב ארלוזורוב, נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר, באתר TheMarker‏, 16 בינואר 2019
  99. ^ סקר פיו 2016 (באנגלית), עמ' 44
  100. ^ Okun, B. S. (2016). An investigation of the unexpectedly high fertility of secular, native-born Jews in Israel. Population Studies, 70(2), 239-257.
  101. ^ Weinreb, A., & Blass, N. (2018). Trends in religiosity among the Jewish population in Israel. Jerusalem: Taub Center.
  102. ^ בסקר פיו 2016 (באנגלית), פריון נמוך: עמ' 44, פוסט-סובייטים: עמ' 105, גדלו כחילונים/לא-חילונים: עמ' 69
  103. ^ Beider, Nadia. "Patterns of Religious Switching among Israeli Jews: Trends, Causes and Implications." Jewish Population and Identity. Springer, Cham, 2018. 101-116.
  104. ^ 1 2 שוהם (ספר), עמ' 181
  105. ^ לריסה רמניק, אנה פרשיצקי, Russian Israelis and Religion: What Has Changed after Twenty Years in Israel?, עמ' 61 (ראו גם עמ' 64 וכל המאמר)
  106. ^ 1 2 Angelina E. Theodorou, Israeli Jews from the former Soviet Union are more secular, less religiously observant, pewresearch.org, 30 March 2016
  107. ^ לריסה רמניק, אנה פרשיצקי, Russian Israelis and Religion: What Has Changed after Twenty Years in Israel?, עמ' 56, 66–67
  108. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ריאיון עם ויקי אידזינסקי
  109. ^ הכנסות והוצאות משק הבית, נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2019 (קובץ ה-PDF), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, 2022, עמ' 15–16
  110. ^ דן בן-דוד, מדריך שורש: החינוך בישראל והשפעתו (PDF), מוסד שורש, 2017, עמ' 30


קבוצות בחברה הישראלית (ישראלים)
ישראלים לפי דת יהודים • נוצרים • מוסלמים • דרוזים • בהאים • שומרונים
העבריים מדימונה • עדי יהוה • יהדות משיחית • סובוטניקים
יהודים אשכנזים • ספרדים • מזרחים • הודים • אתיופים • יוצאי ברית המועצות
חילונים • מסורתיים • דתיים • חרדים
אורתודוקסיים • קונסרבטיביים • רפורמים • קראים
ערבים בדואים • ערבים-נוצרים • אחמדים • מדנים • פלאחים • עלווים
מיעוטים צ'רקסים • צוענים • ארמים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חילונים&oldid=39953335"