יוחנן העשרים ושלושה

יוחנן העשרים ושלושה
Ioannes XXIII
	האפיפיור יוחנן ה-23, בשנת 1959
	האפיפיור יוחנן ה-23, בשנת 1959
לידה	25 בנובמבר 1881; סוטו איל מונטה, ממלכת איטליה
פטירה	3 ביוני 1963 (בגיל 81); קריית הוותיקן
שם לידה	Angelo Giuseppe Roncalli
מדינה	קריית הוותיקן
מקום קבורה	Tomb of John XXIII (2001)
השכלה	Pontifical Roman Seminary; ספיינצה – אוניברסיטת רומא ;
דת	הכנסייה הקתולית
	28 באוקטובר 1958 – 3 ביוני 1963; (4 שנים)
	→ פיוס השנים עשר פאולוס השישי ←
פרסים והוקרה
	צלב גדול של לגיון הכבוד (14 בינואר 1958); פרס בלצן (11 במאי 1963); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1957); מדליית החירות הנשיאותית (6 בדצמבר 1963); מסדר הדרבן המוזהב; מסדר פיוס התשיעי; מסדר הקדוש גרגוריוס ;
חתימה

ערך זה עוסק באפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. אם התכוונתם לאנטי-אפיפיור, ראו יוחנן העשרים ושלושה (אנטי-אפיפיור).

אנג'לו ג'וזפה רונקלי (באיטלקית: Angelo Giuseppe Roncalli), או בשם הכהונה שלו יוחנן העשרים ושלושה (בלטינית: Ioannes XXIII,‏ 25 בנובמבר 1881 – 3 ביוני 1963) כיהן כאפיפיור ה-261 במשך כחמש שנים, בין 1958 ל-1963. במהלך מלחמת העולם השנייה כיהן כנונציו (שליח אפיפיורי) בטורקיה וביוון והציל אלפי יהודים מהשמדה. ביוזמתו התחולל מהפך לחיוב ביחס הכנסייה הקתולית ליהדות, לעם היהודי, ובחלוף השנים גם כלפי מדינת ישראל^[1] כפי שנוסח בכתב בנוסטרה אטאטה שפרסמה ועידת הוותיקן השנייה.

קורות חיים

רונקלי נולד ב-1881 בכפר סוטו איל מונטה (Sotto il Monte), בדוכסות ברגמו (Bergamo) (כיום מחוז לומברדיה), שבצפון איטליה. הוא היה הילד ה-4 מתוך 14 ילדיה של משפחת אריסים ענייה, שגרה באותו בית עם משפחת קרובים נוספת. בגיל 11 החל ללמוד בסמינר קתולי וב-1904, בגיל 23 הוסמך ככומר. ב-1915 גויס לצבא האיטלקי ושירת עד סוף מלחמת העולם הראשונה ככומר בחיל הרפואה, בדרגת סמל. לאחר המלחמה התקדם בסולם הדרגות הכנסייתי, ב-1925 מונה על ידי האפיפיור דאז פיוס ה-11 לבישוף וב-1935 מונה לנונציו - שגריר מטעם האפיפיור לטורקיה ויוון, משרה בה שירת עד 1944, עת הועבר לצרפת.

ב-1953 הועלה רונקלי על ידי פיוס ה-12 לדרגת קרדינל ולאחר מותו של פיוס ה-12, ב-1958, הוא נבחר לאפיפיור ה-261, בגיל 77.

בשנת 1962 כינס יוחנן ה-23 את הבישופים של הכנסייה, המכהנים במדינות שונות בעולם, כדי לדון בדרכה של הכנסייה בעידן המודרני. אספה זו, שעבודתה השתרעה על פני שלוש שנים, ידועה בשם "מועצת הוותיקן השנייה". הוא מת טרם סיומה, כחודשיים לאחר סיום האיגרת הסופית שלו.

יחסו ליהדות

רונקלי היה שליח הוותיקן לטורקיה ויוון בזמן השואה ופעל בדרכים שונות להציל אלפי יהודים. בין השאר הוא הציל ממלתעות הנאצים וסייעניהם בסלובקיה מספר רב של ילדים יהודים ומנע גירוש יהודים ממחנה הריכוז סרד שבדרום סלובקיה, למחנות ההשמדה בפולין. הוא הציל יהודים וסרבים כאחד, ממחנה הריכוז הקרואטי יאסנובאץ. סייע לבריחת חלק מיהודי טרנסניסטריה שברומניה ולאחר מכן לחץ על שלטונות המנדט הבריטי לקבל ילדים יהודים שהגיעו משם לאיסטנבול על סיפונה של אניית פליטים. פעל מול בוריס השלישי, מלך בולגריה למען יהודי בולגריה. סייע להצלת יהודים הונגרים על ידי תעודות שהעידו על כך שהמירו כביכול את דתם לנצרות. ולבסוף, הוא לחץ בוותיקן על האפיפיור פיוס ה-12 לסייע להצלת יהודי איטליה.^[2]^[3]^[4]

לאחר המלחמה רונקלי עשה כל שביכולתו כדי להשפיע על מדינות קתוליות לתמוך בהקמתה של מדינת ישראל.

עם מינויו לכס הקדוש ב-1958, אירח יוחנן ה-23 משלחת של מנהיגי יהדות ארצות הברית בוותיקן, תוך שהוא מקבל אותם במילים: "אני יוסף אחיכם" (כדברי יוסף בן יעקב אבינו לאחיו במצרים. גם שמו היה יוסף - ג'וזפה). בעקבות אמרה זו הופק ב-2001 על ידי "המועצה לשיתוף פעולה בין דתי בישראל" ו"המועצה של הבישופים הקתולים בארצות הברית", סרט בשם זה, המתאר את יחסי היהדות והנצרות לאורך ההיסטוריה.

אירוע מיוחד אחר, אירע סמוך לאחר כניסתו לתפקיד, תוך כדי תפילות "יום שישי הטוב" בוותיקן. אחד המשתתפים, קרא ליהודים, על פי הכתוב בתפילה דאז, "perfidis", שמשמעותו בלטינית "חסרי אמונה", אבל צלצולו דומה למילה האנגלית "perfidious" - "בוגדנים". האפיפיור החדש עצר את הטקס וחזר על התפילה מתחילתה, תוך השמטת המילה הזו ובמאי 1959 הורה על השמטתה מהתפילה באופן רשמי. בתור האפיפיור יוחנן ה–23 הוא דאג לתקן את סידור התפילות של הכנסייה ולהוציא מתוכו כל מילת גנאי כלפי היהודים.

בכנס הבישופים המיוחד "מועצת הוותיקן השנייה", שהחל ב-1962, אחד הנושאים שהעלה יוחנן ה-23 היה יחס הכנסייה ליהדות וליהודים באופן כללי. המסמך שיצא בסופו של דבר מהמועצה הזו, והתייחס לדתות האחרות ובפרט ליהדות, ידוע בשם הלטיני "נוסטרה אטאטה"^[5] ("בעתותינו אנו"). מסמך זה, שהתפרסם אמנם רק לאחר מותו, חולל מהפכה ביחסה של הנצרות ליהודים. לראשונה התפרסמה בו הצהרה שפסלה כל טענה שיש לראות את העם היהודי כאשם במותו של ישו. כמו כן, דחתה הצהרת ה”נוסטרה אטאטה” את התפישה שהיהודים נדחו על ידי האל ושהכנסייה באה כדי לתפוס את מקומם. המסמך גינה בצורה נחרצת כל גילוי של אנטישמיות.

יחסו זכה להוקרה מהעם היהודי, והראשון לציון הרב יצחק ניסים נשא אחריו הספד שכותרתו: "אבידה המצערת את כל שוחרי השלום ואהבת האדם, הודעה עם היוודע דבר פטירתו של האפיפיור יוחנן ה-23".^[6]

לאחר מותו

ב-3 בספטמבר 2000 הוכרז יוחנן ה-23 כמבורך, יחד עם האפיפיור פיוס התשיעי, והפך בכך לאפיפיור הראשון מאז פיוס העשירי שכובד בצורה זו. יום הציון שלו בלוח הקדושים והחגיגות הקתולי הוא 11 באוקטובר, יום פתיחת "מועצת הוותיקן השנייה" ולא 3 ביוני, יום מותו, כמקובל. גם בכנסייה הלותרנית של אמריקה (ב-3 ביוני) ובכנסייה האנגליקנית של קנדה (ב-4 ביוני) מציינים את היותו מבורך.

במטרה להכיר בפועלו לשיפור הקשר בין היהודים והיהדות לבין הנוצרים והנצרות הוקמה בישראל ועדה ציבורית מיוחדת, אשר בין השאר ארגנה ב-29 באפריל 2013 יחד עם "יד ושם" כנס מיוחד בירושלים לציון יום השנה החמישים למותו.^[7]

ב-27 באפריל 2014 הועלה יוחנן ה-23 לדרגת קדוש יחד עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הכרזתם של שני האפיפיורים לשעבר כקדושים נעשתה בטקס בהשתתפות 800 אלף צופים ובנוכחותם של שני אפיפיורים – פרנציסקוס, האב המכהן, וקודמו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 (שפרש שנה קודם).