יחסי טורקיה–ישראל

יחסי טורקיה–ישראל
טורקיה	ישראל
טורקיה	ישראל
שטח (בקילומטר רבוע)
783,562	22,072
אוכלוסייה
87,545,061	10,009,800
תמ"ג (במיליוני דולרים)
1,108,022	509,901
תמ"ג לנפש (בדולרים)
12,657	50,940
משטר
דמוקרטיה נשיאותית	דמוקרטיה פרלמנטרית

יחסי טורקיה–ישראל הם היחסים בין טורקיה וישראל. טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל ב-1949, ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות:

בין השנים 1955–1958 קיימה טורקיה קשר קרוב עם עיראק במסגרת ברית בגדאד, אולם לאחר ההפיכה הצבאית בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הלכו והידרדרו היחסים, וב-1980 בעקבות חוק ירושלים הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21 טורקיה וישראל היו בנות ברית קרובות שבאו לידי ביטוי בשיתופי פעולה ביטחוניים, וכלכליים. התחזקות האסלאמיזציה של טורקיה תחת ארדואן החל מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 הביאה לאי יציבות ביחסים, שמושפעים רבות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

טורקיה נמנתה בנובמבר 1947 על המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה. עם זאת, במרץ 1949, לאחר שמצרים ולבנון חתמו על הסכם שביתת נשק עם ישראל, הכירה טורקיה במדינת ישראל ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בקיומה של מדינת ישראל.

בתגובה לזעם בעולם הערבי על המהלך הטורקי, השיבו דובריה של טורקיה כי ארצם הייתה בין המדינות המערביות האחרונות שהכירו במדינת ישראל וכי אנקרה המתינה עד שהתברר מעל לכל ספק כי ישראל היא עובדה מוגמרת טרם הכירה בקיומה.^[1]

לישראל היה עניין רב בכינון קשרים דיפלומטיים עם טורקיה, אשר כמדינה מוסלמית, הקרובה גאוגרפית וגובלת במספר מדינות ערביות שנמצאו בעימות עם ישראל, יכלה לסייע לישראל רבות בתחום המדיני, הכלכלי ואף הצבאי. בתחילת שנות החמישים, אנקרה הייתה אחת מארבע הבירות היחידות בהן הוצב נספח צבאי ישראלי (יחד עם וושינגטון, פריז ולונדון). ב-1953 אף נוסח הסכם תרבות רשמי בין טורקיה וישראל והחל משא ומתן להעלאת דרג הנציגויות בתל אביב ובאנקרה מצירות לשגרירות.

בתחילת 1955 פעלה טורקיה לקשור קשרים עם מדינות ערב דבר שהעלה חששות בישראל על פגיעה ביחסים עמה מצד טורקיה. בצאתו לשיחות בעיראק הצהיר ראש ממשלת טורקיה, אדנאן מנדרס, שהשיחות לא תפגענה בקשרים עם ישראל.^[2] אולם ההסכם בין טורקיה לעיראק בינואר 1955 וכינונה של ברית בגדאד ב-24 בפברואר 1955, הגבילו במידה רבה את חופש התמרון של אנקרה - והשיפור המתוכנן ביחסים התרבותיים והמדיניים לא יצא אל הפועל.^[3] מצד אחד, מנדרס הצהיר שלא יחתום על ברית הגנה עם ישראל^[4] ומנגד פעלו בטורקיה, כולל אנשי האופוזיציה, להרגיע את ישראל שהקשרים עם עיראק לא יבואו על חשבון הקשרים עם ישראל.^[5]

משבר ממשי ראשון ביחסי טורקיה - ישראל התרחש בנובמבר 1956, מיד לאחר "מבצע קדש". בעקבות המלחמה קרא משרד החוץ באנקרה לציר הטורקי בת"א לשוב לטורקיה כאשר דובר המשרד מודיע שהציר לא ישוב לתפקידו עד אשר ”הבעיה הפלסטינית תמצא את פתרונה בצורה צודקת ובת קיימא בהתאם להחלטות האו"ם”.

במחצית השנייה של שנות החמישים ובראשית שנות השישים נמשכו מגעים בדרג בכיר בין טורקיה וישראל. המגעים התקיימו בעיקר במסגרת הניסיון ליצור "חגורה פריפריאלית" של מדינות שאינן ערביות במזרח התיכון, באמצעות הידוק שיתוף הפעולה המדיני והצבאי בין טורקיה, איראן, אתיופיה וישראל.

ב-24 ביולי 1958, כתב ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר איגרת סודית בה תיאר את תוכניותיו האזוריות:

”התחלנו לחזק את קשרינו עם ארבע ארצות שכנות במעגל החיצוני של המזרח התיכון – איראן, סודאן, אתיופיה וטורקיה – במטרה להקים סכר חזק בפני הזרם העז הנאצריסטי-סובייטי. אוכל לציין בסיפוק שהצעדים הראשונים שנעשו בכיוון זה זכו להצלחה ... בזמן האחרון הולכים ומתהדקים הקשרים בערוצים סודיים עם ממשלת טורקיה ... המטרה שלנו היא ליצור קבוצת מדינות שלא תהיה בהכרח ברית רשמית ופומבית, ואשר תוכל, בסיוע הדדי ובמאמצים משותפים, לעמוד איתן בפני התפשטותה של ברית המועצות באמצעותו של נאצר, ואשר תוכל אולי אפילו להציל את עצמאותה של לבנון ואולי בבוא העת גם של סוריה”.^[6]

באוגוסט 1958 יצאה משלחת בראשות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, ראש המוסד איסר הראל, ראש אגף המודיעין יהושפט הרכבי, שגריר ישראל באיטליה אליהו ששון והיועץ המדיני המיוחד ראובן שילוח, למפגש עם ראש ממשלת טורקיה אדנאן מנדרס. בשנים הבאות התקיימו מספר מפגשים משולשים בין נציגי שירותי המודיעין של טורקיה, איראן וישראל שהתקיימו כל אחת בתורה במדינות החברות בציר המשותף.

שיתוף הפעולה בין ארבע המדינות שנכללו ב"חגורה הפריפריאלית" הלך ודעך משלהי שנות ה-60 ופסק לחלוטין לאחר המהפכה האתיופית ב-1974 והמהפכה האיראנית ב-1979.

בעקבות מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, החלה "מדיניות ההצמדה" - כינוי למדיניות שבה "מוצמדים" יחסי ישראל טורקיה ליחסי ישראל והפלסטינים. במהלך המלחמה ולאחריה הפגינה טורקיה סולידריות איתנה עם העולם הערבי: אנקרה הבטיחה שלא תאפשר שימוש כלשהו בבסיסים הצבאיים שבשטחה כנגד מדינות ערביות ומיד לאחר המלחמה היא מיהרה לתמוך בעמדות הערביות בדבר הצורך בנסיגה ישראל מכל השטחים הכבושים.^[3] מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 הייתה נקודת ציון נוספת בהתדרדרות היחסים שבין טורקיה וישראל וגם במהלכה תמכה טורקיה בתקיפות רבה בעולם הערבי. התמיכה הטורקית בהחלטות עצרת האו"ם ב-20 בנובמבר 1974 (בדבר הענקת מעמד משקיף לארגון לשחרור פלסטין) והחלטה 3379 מ-10 בנובמבר 1975 (בדבר הגדרת הציונות כתנועה גזענית), הבהירו בצורה חדה ביותר את העדפותיה של טורקיה בסכסוך הישראלי ערבי, ודרדרו את היחסים ביניהם.

במהלך המחצית השנייה של שנות ה-70, הופעל לחץ כבד על טורקיה לנתק את קשריה עם ישראל, לחץ אשר נבע מתלותה של טורקיה בנפט ערבי. עם זאת, העמידה התקיפה של טורקיה על זכותה לקיים את הקשר הדיפלומטי עם ישראל הבהירה למדינות ערב שהסיכוי להביא לניתוק הקשר בין אנקרה ות"א הוא קלוש ביותר – והלחצים בנושא אכן פחתו במידה רבה בין 1975–1979.^[7] ב-11 באוגוסט 1976 פתחו שני מחבלים פלסטינים באש על נוסעי אל על בנמל התעופה באיסטנבול והרגו ארבעה אנשים. בדצמבר אותה שנה, ביקרה בישראל משלחת סופרים ועיתונאים מטורקיה ונפגשה עם שר החוץ יגאל אלון.^[8]

בשבוע האחרון של יולי 1980 פרץ משבר חמור ביחסי טורקיה – ישראל על רקע הדיון בכנסת על חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. כבר ב-25 ביולי 1980, עוד בטרם אושר החוק רשמית, פרסם ראש הממשלה דמירל הודעת גינוי חריפה על הצעת החוק. מיד לאחר אישורו הרשמי של החוק, ב-30 ביולי 1980, החזירה טורקיה את מיופה הכוח בתל אביב להתייעצויות באנקרה וב-28 באוגוסט 1980 הודיעה ממשלת טורקיה כי החליטה לסגור את הקונסוליה הכללית שלה בירושלים בתגובה למהלך הישראלי. אולם שר החוץ הטורקי ארקמן הודיע במקביל כי לסגירת הקונסוליה לא תהיה השלכה על דרג היחסים שבין טורקיה וישראל. למרות זאת, ב-26 בנובמבר 1980 הודיעה ממשלת טורקיה לממשלת ישראל על כוונתה להוריד את דרג היחסים בין המדינות. מיד לאחר מסירת ההודעה לממשלת ישראל קראה טורקיה לסגל הדיפלומטי שלה בתל אביב לשוב לאנקרה כאשר היא מחליטה להשאיר בישראל דיפלומט בדרג של מזכיר שני. במקביל נתבקש הסגל הדיפלומטי של ישראל באנקרה, למעט המזכיר השני, לעזוב את טורקיה תוך שלושה חודשים.^[9] גם קווי התעופה והים בין ישראל לטורקיה הפסיקו לפעול.^[10] מאז, במשך מספר שנים, טורקיה נקטה במדיניות אנטי-ישראלית. למשל, בינואר 1984 קרא נשיא טורקיה לבאי ועידת קזבלנקה לנקוט אסטרטגיה משותפת נגד ישראל.^[11]

החל מ-1986 החלה התחממות מחודשת בקשרים בין ישראל לטורקיה שהתבטאה במינוי דיפלומטים בדרג בכיר לתחזוק הקשרים בין המדינות,^[12][13] אולם עדיין התנגדה ממשלת טורקיה לקשרים קרובים מידי. למשל, הממשלה ביקשה מחברי פרלמנט שלא לבקר בישראל.^[14] בספטמבר 1987 נפגשו שרי החוץ של המדינות בעצרת האו"ם.^[15] בפגישה סוכם על הידוק היחסים הכלכליים בין המדינות^[16] ושר החוץ של טורקיה נענה להזמנה לבקר בישראל.^[17] בעקבות הפגישה הורחב שיתוף הפעולה בין המדינות באקדמיה, במסחר ובחקלאות.^[18]

בשנים 1988 ו-1989 הועמדו שוב היחסים בצלו של הסכסוך הישראלי-ערבי. השנה הראשונה של האינתיפאדה הייתה רצופת גינויים פומביים מצד אנקרה למעשי צה"ל, לצד הודעות תמיכה חד משמעיות בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית, "על כל המשתמע מכך". בנובמבר 1988 מיהרה טורקיה להכריז על הכרה במדינה הפלסטינית, שעל כינונה הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית – והדבר עורר בישראל תגובה נזעמת. טורקיה הייתה המדינה הרביעית שהכירה במדינה זו, והראשונה מבין המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. מיופה הכוח הטורקי זומן למשרד החוץ בירושלים, שם הובעה מורת רוחה של ישראל על שטורקיה לא מצאה לנכון לשמוע את עמדתו של נציג ישראל רשמי בטרם החליטה על המהלך.^[19]

בשנת 1991, לאחר מלחמת המפרץ והצהרת ועידת השלום במדריד, השתפרו היחסים באופן דרמטי ובנובמבר אותה שנה החליפו שתי המדינות שגרירים.^[10] בינואר 1992 הועלה דרג היחסים בין ישראל לטורקיה. היחסים עם ישראל החלו להתמלא בתוכן, תחילה כלכלית ותיירותית ובהמשך גם מדינית וצבאית, למורת רוחו של העולם הערבי, אך לא במידה שיכלה עוד להשפיע על מדיניותה של אנקרה. בין יוני 1992 ונובמבר 1994 נערכה סדרה של ביקורים רמי דרג, חסרי תקדים ביחסים בין שתי המדינות שבמסגרתם ביקרו הנשיא עזר ויצמן ושר החוץ שמעון פרס בטורקיה, וראש ממשלת טורקיה טאנסו צ'ילר בישראל. טורקיה ניצבה איתנה מאחורי מסכת היחסים הענפה עם ישראל והתנערה מההתקפות הערביות בנושא.

בשנת 1996 החלה להסתמן ביחסי טורקיה–ישראל תמונה שהזכירה לרבים את הברית האסטרטגית בין שתי המדינות ב-1958. אמנם בשתי הבירות עשו מאמץ ניכר להציג את היחסים המתהווים, כולל הצבאיים, כבעלי אופי בילטראלי וכבלתי מכוונים נגד צד שלישי כלשהו, אך הפילוסופיה הפרו-מערבית והפרו-דמוקרטית של שתי המדינות יצרה תחושה אצל שאר מדינות המזרח התיכון, כי נרקמת כאן ברית שמטרותיה רחוקות יותר מהידוק הקשר הבילטראלי. במהלך ביקור בישראל של סגן שר החוץ הטורקי אונור אויימן בינואר 1996, הוא הגדיר את היחסים בין שתי המדינות כ"מצוינים בכל היבט שהוא".

במרץ 1996 הגיע הנשיא דמירל לביקור רשמי בישראל – ביקור ראשון מסוגו של נשיא טורקיה. ביקורו של דמירל העלה לשיא את היחסים הכלכליים בין שתי המדינות. במהלך הביקור נחתם הסכם סחר המסיר את מגבלות המכסים בין שתי המדינות עד שנת 2000, והוחלט על עיבוי הקשרים בתחומי החקלאות, התעשייה, התקשורת והרפואה כאשר הדגש הוא על תחומי ההיי טק. בין ישראל וטורקיה נוצרו יחסים קרובים במיוחד, שניתן אפילו להגדירם כ"יחסים מיוחדים" וישראל הפכה לאחת המדינות הקרובות ביותר לטורקיה.

שיקולים שונים הנחו את טורקיה בהידוק יחסיה עם ישראל במהלך שנות ה-90:

1. חיזוק הביטחון האזורי הטורקי, תוך הסתמכות על הקשר המשמעותי ברמת הרכש, האימונים והתכנון בין שני הצבאות החזקים במזרח התיכון, והבטחת ביטחונה של טורקיה כנדבך חשוב בקביעת מעמדה באזור.
2. הפקת טובות הנאה מעוצמתה של השדולה היהודית בוושינגטון, הרואה עצמה חופשייה להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית.
3. הרצון של טורקיה להרתיע יריבים פוטנציאליים באזור, דוגמת איראן, סוריה ויוון, ולשפר את יכולתה להיאבק בטרור.
4. השאיפה לחיזוק אזורי של הכוחות הדמוקרטיים, החילוניים והתומכים בכלכלת שוק, או במילים אחרות: שיווק "המודל הטורקי – ישראלי" במזרח התיכון ובמדינות חבר העמים, במידה רבה כאנטיתזה למודלים אחרים, ובראשם "המודל האיראני".
5. הצורך של טורקיה בטכנולוגיות אזרחיות הנמצאות ברשות ישראל, בין השאר בגלל קשיים בהשגתן של טכנולוגיות אלה במקומות אחרים.
6. המאבק חסר הפשרות שניהל הצבא הטורקי באסלאמיזציה הגוברת.
7. הרצון של טורקיה בהנהגתם של טורגוט אוזאל וסולימאן דמירל, להדק את הקשר עם המערב והתסכול המתמשך של המנהיגות המדינית והצבאית, לנוכח הכתף הקרה שהפגינה אירופה לטורקיה.
8. התלות של טורקיה בנפט מוסלמי נעשתה בלתי משמעותית עם חלוף משבר האנרגיה. מערכת היחסים המקיפה עם המדינות המוסלמיות אמנם נותרה בעינה, אך נעשתה מאוזנת יותר. המאזן המסחרי החל נוטה לטובת טורקיה, והטורקים נעשו מעניקי אשראי לחלק מן המדינות המוסלמיות.^[19]

השיקולים הישראליים להידוק הקשר עם טורקיה בשנות ה-90:

1. חיזוק הלגיטימציה לישראל במזרח התיכון, על ידי יצירת שלום חם, ואף יותר מכך, עם מדינה מוסלמית גדולה וחשובה דוגמת טורקיה.
2. הצורך הישראלי המתמיד במציאת שווקים לתוצרת ולידע של התעשייה הצבאית והאווירית, על כל המשתמע מכך לביטחונה וכלכלתה של ישראל.
3. היתרון האסטרטגי מודיעיני משיתוף פעולה ביטחוני עם מדינה הגובלת באויבותיה המובהקות של ישראל – סוריה, עיראק ואיראן.
4. הרצון להרחיב את הסחר האזרחי עם שוק גדול ומתפתח דוגמת השוק הטורקי.
5. השאיפה לחזק באזור מדינה בעלת מודל שלטוני דומה למודל הישראלי בסוגיות של דמוקרטיה, חילוניות וכלכלה חופשית, בין השאר כדי להוכיח שהמודל יכול להתאים גם למדינות נוספות במזרח התיכון.^[20]

ישנם שהסבירו את הידוק הקשרים בין ישראל לטורקיה בהתקדמות תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים וירדן. הם מציינים שדרג היחסים הועלה רק לאחר ועידת מדריד ובמקביל להחלטה להעניק דרג של שגריר גם לנציג אש"ף באנקרה. לטענתם, ההתקדמות לקראת שלום בין ישראל לחלק משכנותיה היא שאפשרה לטורקיה לחמם את יחסיה עם ישראל.^[20] על פי גישה זאת, הביקור של נשיא טורקיה בישראל, חודשים אחדים לאחר רצח יצחק רבין, נועד להדגיש את תמיכתה של טורקיה בהסדרי השלום המתגבשים בין ישראל לפלסטינים, ולחזק את ממשלתו של שמעון פרס להמשיך בדרך בה צעד רבין.^{[דרוש מקור]}

פרוץ האינתיפאדה השנייה לא הרע משמעותית את היחסים בין טורקיה לישראל, אף על פי שמדינות מוסלמיות אחרות ניתקו באותה תקופה את יחסיהן עם ישראל. טורקיה מחתה בפני ישראל על הסגר שהטילה ישראל על יאסר ערפאת במבצע חומת מגן, שלחה אליו שליחים רמי דרג, והעניקה לו סיוע כספי והומניטארי, אולם היחסים החמים עם ישראל ועם הפלסטינים בו זמנית – ואף קודמו עסקאות לשיפוץ טנקים, בניית תעלות השקיה בדרום מזרח טורקיה וייצוא מים מטורקיה לישראל.

ב-6 באפריל 2002 אמר ראש ממשלת טורקיה, בולנט אג'וויט, לחברי מפלגתו (DSP), שישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים. ישראל דרשה מטורקיה "הבהרות" ואג'וויט השיב שדבריו לא הובנו כהלכה והם משקפים רק את דאגתו מהמתרחש באזור.^[21]

המהפך הפוליטי של 3 בנובמבר 2002 בטורקיה, דחק אל מחוץ לחיים הפוליטיים אישים מרכזיים שתחזקו את הקשרים הטובים עם ישראל, כמו ראש הממשלה היוצא בולנט אג'וויט, ראשי הממשלה בעבר מסוט ילמאז וטאנסו צ'ילר, ושר החוץ עד לא מכבר איסמעיל ג'ם. שתי המפלגות המנצחות בבחירות לא מילאו תפקיד משמעותי במדיניות החוץ ולא התנסו בקשרים עם ישראל.

ב-14 בנובמבר 2002, באיחור של עשרה ימים, שוגר מכתב של ראש הממשלה שרון, בו בירך את ארדואן על ניצחונו בבחירות. ”אנו שואפים להמשיך ולחזק את שיתוף הפעולה ... ואת הידידות האמיצה ... המבוססת על ערכים משותפים”, כתב שרון לארדואן.^[22] אולם מצד טורקיה נשמעו קולות אחרים. בראיון שהעניק סגן יו"ר מפלגת "הצדק והפיתוח", מוראט מרג'אן, לעיתון ה"ג'רוזלם פוסט", נאמרו הדברים הבאים:^[22] ”שרון הוא אחד ממקורות הטרור במזרח התיכון ... הוא לא מבין את הדינמיקה של הכוח בו הוא משתמש. הוא אינו מאפשר את קידום תהליך השלום ואינו מכבד את התהליך ... שרון יצר את האווירה שהצמיחה את הטרור”. במהלך 2004 ביקר ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, באופן ישיר את ישראל בשורת התבטאויות חריפות.

אף על פי שארדואן היווה את ראש החץ של הביקורת על ישראל, בכל זאת לא היה מדובר ב"משבר ארדואן". בכירים אחרים במערכת הפוליטית הטורקית, ובראשם שר החוץ גול, ניסו להרגיע את המתיחות.

שורשי המתיחות נגעו בראש ובראשונה לעצירת תהליך השלום בין ישראל ושכנותיה. מספר סיבות מוחשיות הביאו לכך שטורקיה הרשתה לעצמה לפגוע ביחסים עם ישראל במהלך שנת 2004, וביניהן ניתן למנות את ארבע הסיבות הבאות:

• התמשכות האינתיפאדה, חיסולים של מנהיגים פלסטינים והמצור על ערפאת.
• התקרבות משמעותית של טורקיה לסוריה.
• הידיעות הבלתי פוסקות אודות מכירת נשק ישראלי לכורדים.
• ההתקררות ביחסים בין טורקיה וארצות הברית, על רקע המלחמה בעיראק.

שיפור מסוים חל בשנת 2005, בעקבות ההתנתקות. במהלך חודש מרץ 2005 ביקר שר החוץ עבדוללה גול בישראל, ובראשית מאי אותה שנה ביקר בה לראשונה גם ראש הממשלה ארדואן. עצירת המשך תהליך ההתנתקות בעקבות מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, שבה ועוררה רחשים שליליים בצמרת הפוליטית הטורקית.

בתקופת רג'פ טאיפ ארדואן חלה התדרדרות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות עקב הקו האנטי-ישראלי והרטוריקה האנטי-ישראלית החריפה שנקט ארדואן.

בדצמבר 2008 תקף ארדואן בחריפות את ישראל על מבצע עופרת יצוקה. בתחילת המבצע כינה אותו "פשע נגד האנושות",^[23] וכעבור ימים אחדים הוסיף: "ישראל עושה מעשים לא אנושיים ברצועת עזה, שיגרמו לה להשמיד עצמה".^[24] ימים אחדים לאחר החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש קרא להרחיק את ישראל מהאו"ם, כל עוד אינה נשמעת להחלטה.^[25] בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, לאחר שנשיא מדינת ישראל שמעון פרס הגן בנאומו על עמדת ישראל, נטש ארדואן בזעם את הבמה.^[26] במהלך מבצע עופרת יצוקה גם התקיימו בטורקיה הפגנות רבות כנגד ישראל, כולל במהלך משחקיהן של קבוצות ספורט ישראליות ונציגים ישראליים המשחקים בטורקיה.

באוקטובר 2009 ביטלה טורקיה את השתתפות ישראל בתרגיל האווירי אנטוליאן איגל.^[27] ובינואר 2010 ארדואן תקף את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ולבנון, וקבל על העדר הביקורת העולמית על מדיניות הגרעין של ישראל, ביחס לביקורת על הפיתוח הגרעיני באיראן.^[28] במקביל, התלוננה ישראל רשמית על שידורן בטורקיה של סדרות טלוויזיה בעלות טונים אנטישמיים ומסרים אנטי-ישראליים בוטים. כתגובה, השפיל סגן שר החוץ, דני אילון במכוון את שגריר טורקיה בישראל לעיני המצלמות.^[29] בעקבות זעמה של טורקיה וביקורת קשה מתוך משרד החוץ וגורמים בכירים במערכת הפוליטית, נאלץ אילון להתנצל.^[30]

בשנת 2010 חלה הידרדרות נוספת ביחסים בין שתי המדינות, בעקבות אירועי המשט לעזה, אותו הוביל ארגון IHH הטורקי בתמיכת ממשלת טורקיה, ונוצר המשבר הדיפלומטי החמור ביותר מאז כינון היחסים בין המדינות. טורקיה החזירה את שגרירה מתל אביב לאנקרה, בוטלו משחקי ידידות בין שתי המדינות, וברחובות הערים בשתי המדינות התקיימו הפגנות כנגד המדינה השנייה.^[31] מול השגרירות הטורקית.^[32] ארדואן כינה את פעולות ישראל - בהם נהרגו תשעה אזרחים טורקים שתקפו חיילים - כ"פיראטיות" ואיים כי "אם אתם - ישראל - רוצים את טורקיה כאויב, היא תהיה אויב חזק וקשה".

עם זאת, ב-2 בדצמבר 2010, שלחה טורקיה 2 מטוסי כיבוי כדי לעזור לכוחות הכיבוי בישראל לכבות את השרפה בכרמל. ארדואן טען, שהסיוע ניתן "מתוך מניעים הומניטריים וחובה איסלאמית", ושטרם הגיע הזמן לשיפור ביחסי שתי המדינות – עד אשר ישראל תתנצל ותפצה את נפגעי המשט.^[33] ביולי 2011 הוסיף ארדואן דרישה שלישית, שישראל תסיר את הסגר על עזה, כתנאי לנרמול היחסים עם טורקיה.

ב-1 בספטמבר 2011 פורסמו מסקנות דו"ח פאלמר של ועדת האו"ם לבדיקת אירועי המשט לעזה והחריף המשבר בין טורקיה לישראל. טורקיה הודיעה על הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים למזכיר שני בלבד, ועל גירוש שגריר ישראל בטורקיה. ב-6 בספטמבר 2011, הודיע ראש הממשלה ארדואן על ניתוק כל קשרי המסחר והקשרים הצבאיים עם ישראל אולם בהמשך היום, התפרסמה הודעה מטעם הממשל הטורקי כי מדובר אך ורק בהפסקת קשרי המסחר הצבאיים והביטחוניים בין שתי הממשלות.^[34] מאוחר יותר הודיע ארדואן כי צוטט שלא כהלכה גם לגבי אמירותיו שספינות מלחמה של טורקיה ילוו ספינות סיוע לעזה לצורך הגנה עליהן מפני ישראל, ואמר כי אם ישראל לא תתערב בחופש התנועה לא ישלחו ספינות קרב. התובע הכללי בטורקיה דרש כי יועברו אליו שמות החיילים הישראליים שפעלו לעצירת המשט, לנקיטת הליכים משפטיים נגדם וארגון IHH העביר אליו 10 שמות וביקש הוצאת צווי מעצר נגדם.^[35] עיתון טורקי דיווח שארדואן הורה שלא למנוע ממטוסי קרב טורקיים ירי על מטרות ישראליות.^[36] במאי 2012 הוגשו בטורקיה כתבי אישום, ובהם תביעה לגזור תשעה מאסרי עולם, נגד ארבעה קציני צה"ל בכירים, עקב מעורבותם בהשתלטות על המרמרה במשט לעזה.^[37]

בפברואר 2013 אהמט דבוטואולו, שר החוץ הטורקי, מתח ביקורת על ישראל על תקיפתה את שיירת הנשק בסוריה.^[38]

ב-22 במרץ 2013, בסיום ביקורו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בישראל, ובתיווכו, התקשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למקבילו הטורקי, ארדואן והתנצל על תקרית המרמרה.^[39] בשיחה זו, החליטו השניים על נירמול היחסים והחזרת השגרירים לפעילות.

באוגוסט 2013 טען ארדואן שישראל עומדת מאחורי ההפיכה במצרים. ארצות הברית גינתה בחריפות טענה זו,^[40] ואביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר שארדואן הוא "ממשיך דרכו של גבלס".^[41]

ביולי 2014 במהלך מבצע צוק איתן תקף ארדואן את חברת הכנסת איילת שקד בטענה שהיא מזכירה את היטלר. מאוחר יותר גינה את ישראל בחריפות, הסית נגדה והאשים אותה ב"רצח עם" נגד הפלסטינים.^[42] בעקבות דבריו אלפי מפגינים אלימים תקפו את נציגויות ישראל בטורקיה, דבר שהוביל את משרד החוץ להורות על פינוי משפחות נציגי ישראל בטורקיה מחשש לשלומן,^[43] ולפרסום אזהרת מסע לטורקיה.^[44]

בדצמבר 2015 פורסם שישראל תקים קרן אשר תפצה את נפגעי המרמרה, התביעות של טורקיה כנגד ישראל יבוטלו, השגרירים יחזרו ובכיר בארגון חמאס, סאלח אל-עארורי לא ייכנס לטורקיה.^[45]

ב-19 במרץ 2016 התרחש פיגוע התאבדות באיסטנבול, שבו נרצחו גם שלושה תיירים ישראלים ונפצעו 11.^[46] בהתייחס לפיגוע, אירם אקטאש (İrem Aktaş), הממונה על התקשורת הדיגיטלית במפלגתו של ארדואן, פרסמה בחשבונה בטוויטר כי היא מייחלת לכך שכל הפצועים הישראלים בפיגוע ימותו. בתגובה להתבטאות זו נמסר, כי החלו להינקט צעדים להדחתה מתפקידה במפלגה.^[47]

ב-27 ביוני 2016 כינסו בנפרד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש הממשלה הטורקי בינאלי ילדרים מסיבות עיתונאים, והכריזו כי הושג הסכם פיוס בין המדינות לאחר נתק של 6 שנים. עיקרי ההסכם: ישראל תשלם פיצויים בסך 21 מיליון דולרים למשפחות הרוגי משט המרמרה, החזרת השגרירים לתל אביב ולאנקרה, העברת סחורות טורקיות לעזה דרך נמל אשדוד, הקמת תחנת כוח ומתקן התפלה בעזה, פתיחת משא ומתן לרכישת גז טבעי מישראל ומניעת פעילות טרור של חמאס מטורקיה.^[48]

אחרי 6 שנות משבר ביחסים, חתמו ממשלות ישראל וטורקיה על הסכם הפיוס. כתוצאה מההסכם ישראל פתחה משרד במטה ארגון נאט"ו בבריסל וכך תשלים את תהליך ההאמנה הרשמי לברית הצפון אטלנטית. ב-12 בדצמבר 2016 הגיש השגריר הטורקי כמאל אוקם, את כתב האמנתו לנשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין.

במאי 2017, נשיא טורקיה ארדואן יצא במתקפה קשה על ישראל בהאשימה כי "העולם מתעלם ממעשי הטבח והאכזריות - והיא (ישראל) מרגישה חסינה".^[49] בנוסף, ארדואן קרא לטורקים לעלות במאות אלפים למסגד אל-אקצא בירושלים והשמיע ביקורת על הצעת חוק המואזין. בנאומו הזהיר ארדואן גם מהעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. הוא האשים את ישראל באפליה ובגזענות כלפי הפלסטינים, והצהיר שלסגר הישראלי על עזה "אין מקום באנושות". גורמי משרד החוץ הישראלי פרסמו תגובה חריפה: "מי שמפר זכויות אדם באופן שיטתי בארצו, שלא יטיף מוסר לדמוקרטיה האמיתית היחידה במרחב. ישראל שומרת באדיקות על חופש פולחן מלא ליהודים, מוסלמים ונוצרים – ותמשיך לעשות זאת חרף השמצות חסרות שחר". לאחר מכן הנשיא ראובן ריבלין ניהל שיחה עם נשיא טורקיה ארדואן על נרמול היחסים, שיחה אשר תרמה לשיפור היחסים בין המדינות.^[49]

על רקע המהומות בגבול עזה במאי 2018, גירשה טורקיה את שגריר ישראל איתן נאה.^[50] השגריר עבר בדיקות ביטחוניות קפדניות בנמל התעופה באנקרה. בתגובה לגירוש השגריר, גירשה ישראל את הקונסול הטורקי מירושלים. עם זאת היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לא נותקו לחלוטין.

ב-11 באוקטובר 2019 גינה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את המבצע הטורקי בצפון-מזרח סוריה נגד הכוחות הכורדים.^[51]

באוגוסט 2020 טורקיה התנגדה לחתימת הסכם נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. משרד החוץ הטורקי הוציא מסר בו נאמר כי "ההיסטוריה לא תסלח לאיחוד האמירויות על ההסכם" וכי לפלסטינים יש זכות להגיב להסכם בעוצמה בה יחפצו.^[52] בהמשך אף הודיע המשרד כי תישקל האפשרות לסגור את השגרירות באיחוד האמירויות.^[53] בתגובה, ישראל הודיעה על תמיכתה ביוון על רקע הפלישות הטורקיות למים הטריטוריאליים שלה.^[54]

בדצמבר 2020 ארדואן אמר: "המדיניות הישראלית לא מתקבלת על הדעת, אך מעוניינים בהידוק היחסים".^[55]

עם כניסתו של יצחק הרצוג לתפקיד נשיא מדינת ישראל, התקשר ארדואן לברך אותו.^[56]

ב-9 בנובמבר 2021 נעצרו בטורקיה בני הזוג אוקנין, תיירים ישראלים, לאחר שצילמו את מעונו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.^[57] בעקבות זאת המטה לביטחון לאומי הוציא אזהרת מסע לטורקיה.^[58] ב-18 בנובמבר 2021 הזוג שוחרר ושב לישראל.^[59] באותו יום שוחח ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, עם נשיא טורקיה ארדואן. זו הייתה השיחה הראשונה בין מנהיגי ישראל וטורקיה, מאז שנת 2013.^[60]

עם הפשרת היחסים בין המדינות, ב-9 במרץ 2022 ביקר נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג באנקרה ונפגש עם נשיא טורקיה ארדואן. זהו הביקור הרשמי הראשון של נשיא מדינת ישראל בטורקיה מזה 15 שנים.^[61][62]

במאי 2022, הגיע לישראל שר החוץ של טורקיה, מבלוט צ'בושולו, בפעם הראשונה מזה 15 שנה, ונפגש עם שר החוץ יאיר לפיד, ועם שר התיירות יואל רזבוזוב.^[63] ב-17 באוגוסט, הודיעו שתי המדינות על החזרת השגרירים וחידוש היחסים הדיפלומטיים במלואם.^[64] ב-27 באוקטובר, ביקר שר הביטחון, בני גנץ, בטורקיה ונפגש עם נשיא טורקיה ארדואן.^[65] לאחר ארבע שנים של הקפאת היחסים הדיפלומטיים מסרה אירית ליליאן את כתב ההאמנה לנשיא טורקיה ארדואן, והחלה ממלאת באופן רשמי את תפקיד שגרירת ישראל בטורקיה. חודשים ספורים לאחר מכן, בינואר 2023, שאקיר אוזקן טורונלר מסר את כתב האמנה שלו לנשיא יצחק הרצוג, ומינויו כשגריר טורקיה בישראל נכנס לתוקף רשמית.

ביוני 2022 החלה שרשרת של ניסיונות פיגועי טרור כנגד שוהים ישראלים בטורקיה שסוכלו על ידי גופי המודיעין הישראליים והטורקיים.^[66] באפריל 2023 נחשף בתחקיר עובדה שמחבלים מאיראן ניסו לפגוע בתיירים ישראלים שטיילו באיסטנבול וזאת הסיבה שמדינת ישראל קראה לאזרחיה לצאת בדחיפות מהמדינה.^[67]

בפברואר 2023 פקדה רעידת אדמה קשה את אזור דרום טורקיה. ישראל שלחה משלחת של מאות אנשים שעסקו בחילוץ והצלה ובסיוע רפואי והומניטרי במסגרת "מבצע ענפי זית",^[68] והנשיא ארדואן, שהודה למשלחת הישראלית, אף אמר שישראל ואזרבייג'ן היו שתי המדינות הראשונות שהגישו עזרה.^[69]

בערב שלאחר מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 התקיימה באיסטנבול הפגנת ענק בהשתתפות אלפים החוגגת את פעולות חמאס. הגדולה ביותר מחוץ למדינת אויב של ישראל.^[70] לאור האווירה העוינת בקרב הטורקים לישראל, ולאור חשש מפעילות גדולה של אנשי כוח קודס האיראנים במדינה, המטה ללוחמה בטרור הוציא ב-17 באוקטובר אזהרת מסע למדינה בדרגה הגבוהה ביותר. האוסרת על ישראלים לבקר במדינה ולישראלים השוהים בה לעזוב מידית.^[71] האיסור החמור הביא לסיטואציה בה קבוצות טורקיות בכדורסל נאלצו לארח קבוצות ישראליות במגרש נייטרלי בבוסניה.^[72]

לאורך המלחמה הן בקרב השלטונות ואת בקרב האזרחים התגברו עמדות התומכות בטרור נגד ישראל. אמר ארדואן בנאומו בפרלמנט הטורקי, כי "חמאס אינו ארגון טרור אלא תנועת שחרור שמנהלת מלחמה כדי להגן על אדמתה", וביטל את הגעתו המתוכננת לישראל.^[73] ב-28 באוקטובר 2023, בעצרת תמיכה ענקית בתושבי רצועת עזה, שארדואן עודד הגעה אליה ואף השתתף בה בעצמה, הוא נשא את הדברים הבאים: "חמאס לא ארגון טרור, אבל את, ישראל, כובשת"; "ישראל עומדת מאחורי ה-PKK גם בכסף וגם בנשק. אנחנו יודעים את זה".

ב-28 באוקטובר 2023, בעקבות הצהרת נשיא טורקיה ארדואן בהפגנה למען רצועת עזה באיסטנבול כי "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", שר החוץ אלי כהן הודיע על החזרת שגרירת ישראל בטורקיה אירית ליליאן ושאר הנציגים הדיפלומטים מטורקיה לטובת קיום הערכה מחדש של יחסי ישראל–טורקיה.

ב-4 בנובמבר 2023, משרד החוץ הטורקי הודיע כי השגריר בישראל, סאקין אוזקן טורונלר, יחזור לאנקרה להתייעצויות בעקבות המלחמה בעזה והפעילות של צה"ל ברצועה.

ב-15 בנובמבר 2023 נשיא טורקיה ארדואן קרא למדינת ישראל "מדינת טרור" בעקבות פשיטת ישראל על צפון רצועת עזה.^[74]

ב-14 בינואר 2024 הכדורגלן הישראלי שגיב יחזקאל נעצר ונלקח לחקירה לאחר שציין 100 ימים לחטיפה לעזה במהלך משחק בליגה הטורקית.

ב-9 באפריל 2024, ברקע דחיית ישראל לבקשת הטורקים להצנחת סיוע הומניטרי בעזה, טורקיה הטילה הגבלות על ייצוא לישראל ב-54 קטגוריות, המשמשות את תחום הבנייה והתשתיות בישראל, עד להכרזה על הפסקת אש במלחמה.^[75] בעקבות ההצהרה הטורקית הכריז שר החוץ, ישראל כ"ץ, שמדינת ישראל תפנה לגורמים פרו-ישראלים בארצות הברית במטרה לעצור השקעות בטורקיה ועל נקיטת צעדים מקבילים שייפגעו בכלכלה הטורקית.^[76]

ב-2 במאי 2024 פרסמה סוכנות הידיעות בלומברג כי ארדואן הורה להפסיק לחלוטין את כל יחסי המסחר בין טורקיה לישראל.^[77]

ב-30 ביוני 2024 מטוס אל על שהמריא מנמל התעופה של ורשה נחת נחיתת חירום בנמל התעופה הבין-לאומי של אנטליה, המטוס נחת עקב בעיה רפואית של אחת הנוסעות. לנוסעים לא הייתה אפשרות לרדת מהמטוס (כולל לנוסעת עם הבעיה הרפואית) והצוות הטורקי סירב לתדלק את המטוס כדי שימריא לישראל למרות שהובטח זאת, המטוס המריא לרודוס שם הוא תודלק והנוסעת פונתה לביה"ח. מטוס אל על זה הוא המטוס הראשון של אל על שנוחת בטורקיה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, השפל ביחסים בין שתי המדינות והפסקת הטיסות בין ישראל לטורקיה.^[78]

ב-28 ביולי 2024 נוצר שפל חדש ביחסים, כשנשיא טורקיה ארדואן אמר דברים שמתפרשים כאיום צבאי של ממש על ישראל: "כפי שנכנסנו לנגורנו קרבאך וללוב, כך נעשה גם בישראל. אנחנו צריכים להיות חזקים".^[79] שר החוץ ישראל כ"ץ הגיב: "ארדואן הולך בדרכו של סדאם חוסיין ומאיים לתקוף את ישראל. רק שיזכור מה קרה שם ואיך זה הסתיים".^[80][81]

ב-2 באוגוסט 2024 הורד הדגל בשגרירות טורקיה בתל אביב לחצי התורן, בשל חיסולו של אסמאעיל הנייה. בעקבות זאת, הורה שר החוץ ישראל כ"ץ לזמן את סגן השגריר הטורקי בישראל לשיחת נזיפה חמורה.^[82]

ב-7 בספטמבר 2024, בעקבות התקרית שבה נהרגה האזרחית הטורקית-אמריקאית איישנור אזגי אייגי, קרא ארדואן להקמת ברית מדינות מוסלמיות נגד ישראל.^[83]

בין ישראל וטורקיה התקיימו קשרים צבאיים הדוקים שבאו לידי ביטוי בין היתר בתמרונים ימיים משותפים לחיל הים הישראלי והטורקי ואימונים אוויריים משותפים לחיל האוויר הישראלי והטורקי בתרגיל האנטוליאן איגל. בנוסף, תעשיות הנשק הישראליות ייצאו אמצעי לחימה שונים לטורקיה והשביחו אמצעי לחימה קיימים שלה. חיל האוויר הישראלי נהג לבצע חלק מאימוני הטייסות שלו בטורקיה עקב הצורך במרחקים גדולים. במהלך שנת 2009 התערערו היחסים הצבאיים של טורקיה וישראל, כאשר ביטלה טורקיה את האימון המשותף עם חיל האוויר הישראלי.

טענה ישראלית נוספת הייתה שטורקיה מבקשת להוות את חלק הארי בכוח הרב-לאומי בלבנון, משום שאין היא בוטחת במדינות מוסלמיות אחרות, דוגמת בנגלדש ומלזיה.

באפריל 2010 דווח שישראל הקפיאה עסקה למכירת מערכות נשק מתקדמות לטורקיה, לטענתה, עקב היחס העוין של ראש ממשלת טורקיה כלפי ישראל.^[84]

חרף המתיחות בין המדינות, בין השנים 2017–2019 העבירו גורמי ביון ישראלים לעמיתיהם הטורקים מידע מודיעיני שמנע 12 פיגועים שתוכננו להתבצע על אדמת טורקיה.^[85]

ב-21 באוקטובר 2021 טענה טורקיה כי נתפסו 15 מרגלים של המוסד.^[86]

בספטמבר 2022 עגנה המשחתת הטורקית TCG Kemalreis (F-247) בנמל חיפה לראשונה זה 12 שנה.^[87]

ב-1988 מחתה ממשלת טורקיה על מה שבעיניה נראה כניצול פועלים טורקים שעבדו בישראל.^[88]

החל בשנות ה-90 התקיימו מגעים בין טורקיה לישראל, כמו גם עם ירדן וערב הסעודית, בדבר ייצוא מים מטורקיה למדינות אלה. מטרת הפרויקט הייתה להזרים את מי הג'ייהאן והסייהאן בצינור או באמצעות מיכליות אל מדינות אלה, זכה לשם "נהר השלום" או "מי השלום" (Barış Suyu), אך לא יצא לבסוף אל הפועל, בין היתר בשל עלותם הגבוהה של המים.

בשנת 1997 חתמו ישראל וטורקיה על הסכם לאזור סחר חופשי. הסכם זה מהווה את התשתית החוקתית לסחר בין המדינות. ההסכם מכסה תוצרת תעשייתית אך כמעט ולא תוצרת חקלאית. בין השנים 1997 ל-2007 גדל היקף הסחר בין המדינות מכ-300 מיליון דולר לכ-3 מיליארד דולר. טורקיה מייצאת לישראל: כלי רכב (כ-5% מסך יבוא הרכב לישראל), טקסטיל, חומרי גלם לבנייה ופירות יבשים. ישראל מייצאת לטורקיה אמצעי לחימה, כימיקלים, מערכות השקיה ובקרת מים, ציוד תקשורת וציוד רפואי. טורקיה היא המדינה השביעית מבחינת היקף היצוא הישראלי אליה.^{[דרושה הבהרה]} ענפי היצוא העיקריים: תזקיקי נפט, כימיקלים, ציוד חקלאי, זרעים, מכונות ופלסטיק. ענפי היבוא העיקריים: כלי רכב, טקסטיל, מינרלים, מכונות ומכשירים, פלסטיק ומוצריו. מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל נספחות כלכלית באיסטנבול. בין השאר נרקמה תוכנית להקמת צינור שיספק חשמל, גז ונפט מטורקיה לישראל, שכונתה מסדרון התשתיות. במהלך שנת 2010, לאחר פרשת המשט לעזה, הוקפא המיזם על ידי ממשלת טורקיה.^[89]

טורקיה נחשבה כיעד פופולרי ביותר בקרב תיירים ישראלים, ומדי שבוע יצאו עשרות טיסות מנמל התעופה בן-גוריון לאיסטנבול ולאנטליה, ועל בסיס עונתי גם לשדות התעופה הסמוכים למרמריס ובודרום, ולעיתים גם לטרבזון. בימי ראשון וחמישי בתקופת הקיץ והחגים עשוי היה מספר הטיסות היומי לעמוד על עשרות. מספר התיירים הישראלים היוצאים לטורקיה עמד בשנת 2007 על כ-400,000, שהיוו כ-2% מסך התיירים הפוקדים את המדינה.^[90] התיירות הישראלית לטורקיה תלויה באופן כזה או אחר בטוב היחסים בין המדינות. כך שהסלמה ביחסים מביאה עמה לירידה חדה בתיירות הישראלית אליה.^[91]

טורקיה היא שותפת הסחר החמישית בגודלה של ישראל בכל האמור בייבוא, אולם היקף היבוא הישראלי ממנה ירד מ-8.1% בשנת 2018 עד ל-5.7% בשנת 2023. בשנת 2024 כ-14% מסך צריכת הברזל והפלדה לבניין בישראל מקורם בטורקיה, וכן כ-66% משמן הזית^[92]

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הודיעה טורקיה בתחילת מאי 2024 על הקפאת המסחר עם ישראל עד שתושג הפסקת אש קבועה ברצועת עזה.^[93] בין השאר הביא צעד זה להפסקת יצוא מכוניות מטורקיה לישראל.^[94]

מדינת ישראל לא הכריזה על הכרה ברצח העם הארמני, כדי שלא לפגוע ביחסים עם טורקיה. אהוד טולידאנו, פרופסור לתולדות האימפריה העות'מאנית, מונה ב-1997 לשגריר ישראל בטורקיה. בסוף אוגוסט של אותה שנה, סוכנות הידיעות הטורקית הממלכתית פרסמה שב-1981 האשים טולידאנו את טורקיה בביצוע טבח בזמן מלחמת העולם הראשונה. טולידאנו טען שהראיון איתו תורגם שלא כהלכה, אולם לבסוף מונה אורי בר-נר לשגריר בטורקיה בפברואר 1998.^[95]

בשנת 2000 נערך באוניברסיטת תל אביב (3–6 באפריל) ובאיסטנבול (9–12 באפריל) כינוס בין-לאומי ישראלי–טורקי, תחת הכותרת "מלחמת העולם הראשונה – היבטים מזרח תיכוניים". רצח העם הארמני לא עלה כלל בסדר היום של הכינוס.^[96]

בשנת 2007 הסירה הכנסת מסדר היום הצעה של ח"כ חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש ממשבר ביחסים עם טורקיה.^[97] כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס האמריקני לבל יכיר ברצח העם הארמני. טורקיה איימה כי היחסים בין טורקיה לישראל יפגעו במידה שתהיה הכרה אמריקנית בעניין.^[98]

ממשלת ישראל נמנעה מלבקר את טורקיה על מלחמתה נגד הבדלנים הכורדים, המובלת על ידי מפלגת הפועלים של כורדיסטן.^[99] עם זאת, גורמים ישראליים פרטיים ביקרו את הממשל הטורקי על יחסו למיעוט כורדי ועל התנהלות הצבאית הברוטלית נגד מורדים ונגד האוכלוסייה הכורדית באזורי המרד במזרח טורקיה ובצפון עיראק. באופן היסטורי שלושה גורמים מרכזיים עיכבו את פיתוח יחסי ישראל עם הכורדים בטורקיה: ההתחשבות ברגישויותיה של טורקיה, התחשבות בעמדת ארצות הברית באשר לסוגיה הכורדית וחששות הכורדים עצמם. בתחילת המאה ה-21 היה שטורקיה עצמה פיתחה יחסים הדוקים ביותר עם הכורדים בעיראק ופתחה אף בתהליך שלום עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן.

ערך מורחב – יחסי ישראל–קפריסין

ישראל נמנעה מלהתערב בסכסוך הקפריסאי, לאור היחסים החמים שהיו לה עם טורקיה בסוף המאה ה-20 מחד, ולאור העמדה הפרו-פלסטינית המסורתית של קפריסין היוונית מאידך. בכל אלה חל שינוי עם אסלאמיזציה של טורקיה והתרת קשריה הדיפלומטיים והצבאיים עם ישראל. לאור פרישת טורקיה מהסכמי שיתוף הפעולה הצבאיים עם ישראל, היה צורך דחוף למציאת שותף אסטרטגי אזורי עבור ישראל על מנת לאפשר כושר תמרון לחילות הים והאוויר שלה. זאת מצאה ישראל במהרה בדמות קפריסין ויוון – אויבותיה המסורתיות של טורקיה שחיפשו לשפר את מצבן האסטרטגי אל מול העליונות הדמוגרפית והצבאית הטורקית.

• טורקיה מחזיקה בשגרירות בתל אביב, והחזיקה עד 1980 בקונסוליה בירושלים.
• ישראל מחזיקה בשגרירות באנקרה ובקונסוליה באיסטנבול.

• היהודים באימפריה העות'מאנית
• התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
• ירושלים בתקופה העות'מאנית
• נאו-עות'מאניות
• המשט לעזה (2010)
• שגרירות ישראל באנקרה
• יחסי ארמניה–ישראל

• יוסי אלפר, מדינה בודדה: החיפוש החשאי של ישראל אחרי בעלות ברית באזור, הוצאת מטר
• משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 158–160.

מדיה וקבצים בנושא יחסי טורקיה–ישראל בוויקישיתוף

• רון בן ישי, המשבר עם טורקיה: הכל אבוד?, באתר ynet, 14 באוקטובר 2009
• יעקב עמידרור, טורקיה - כבר לא שותפה אסטרטגית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 19 באוקטובר 2008
• צבי מזאל, המשבר עם טורקיה: עוד שלב מתוכנן בהתקרבותה לגורמים קיצוניים במזרח התיכון, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 15 באוקטובר 2009
• ברוך גלעד, יחסי ישראל-טורקיה 1967-1961 פרסום באתר ארכיון המדינה
• רצח באיסטנבול? נשיא טורקיה טורגוט אוזל ונשיא ישראל חיים הרצוג, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
• א"ש, ‏על היגיון ועל שיקולי מדיניות במזרח התיכון, מערכות 448, 2013
• טלי פרקש, בגלל האנטישמיות: יהודי טורקיה בורחים, באתר ynet, 23 באוקטובר 2013
• איתמר אייכנר, 8 שנות איבה: הסכסוך בין ישראל לטורקיה, באתר ynet, 28 ביוני 2016
• איתמר אייכנר, אחרי ניצחון ארדואן: יחסי ישראל-טורקיה לאן, באתר ynet, 25 ביוני 2018
• עפרה בנג'ו, איך שגלגל מסתובב: ישראל שוב שימושית עבור טורקיה, באתר מידה, 25 במאי 2022
• עומר עינב, כשאטאטורק שיחק כאן כדורגל, באתר ynet, 16 בינואר 2024