יחסי סרביה–רוסיה

יחסי סרביה–רוסיה
סרביה	רוסיה
סרביה	רוסיה
שטח (בקילומטר רבוע)
77,474	17,098,242
אוכלוסייה
6,720,281	144,542,549
תמ"ג (במיליוני דולרים)
75,187	2,021,421
תמ"ג לנפש (בדולרים)
11,188	13,985
משטר
רפובליקה	רפובליקה פדרלית נשיאותית

יחסי סרביה–רוסיה (ברוסית: российско-сербские отношения, בסרבית: руско-српски односи) הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה של סרביה לבין הפדרציה הרוסית.

האימפריה הרוסית ונסיכות סרביה שתחת האימפריה העות'מאנית כוננו את יחסיהן הדיפלומטיים ב-1838. הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הכירה ברוסיה ב-1991, לאחר התפרקות ברית המועצות כאשר הוצא צו נשיאותי שהכיר בכל הרפובליקות לשעבר של ברית המועצות כמדינות עצמאיות. רוסיה מיוצגת בסרביה באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בבלגרד ומשרד קישור שהיא מחזיקה בפרישטינה הנמצאת בקוסובו שלא מוכרת על ידי רוסיה. סרביה לעומתה מיוצגת ברוסיה באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה במוסקבה, קונסוליה ביקטרינבורג וקונסול כבוד בסנט פטרסבורג.

יחסים דיפלומטיים בין ממלכת יוגוסלביה לבין ברית המועצות כוננו ב-24 ביוני 1940, סרביה והפדרציה הרוסית הכירו בהמשכיות היחסים הללו אל יחסיהן עצמן והכריזו על תוקף משפטי בינן לבין עצמן לכל מסמך הנחתם בין שתי ישויות העבר הללו. כ-70 הסכמים, פרוטוקולים, מזכרי הבנות ואמנות נחתמו בין רוסיה לסרביה בעבר. רוסיה וסרביה חתמו על 43 אמנות והסכמים דיפלומטיים מגוונים בנושאי עניין משותפים לשתיהן.

שתי המדינות הן נוצריות אורתודוקסיות וסלאביות.

לאחר הפלישה העות'מאנית לסרביה במאה ה-14 מצאו פליטים סלאבים מקלט ברוסיה. סרבים הפכו למיעוט משפיע ברוסיה, כך למשל לזר הסרבי, שהיה נזיר סרבי שעזב את סרביה לאחר הפלישה העות'מאנית וקרב קוסובו, בנה את השעון המכני הציבורי הראשון ברוסיה בשנת 1404. אימו של איוואן הרביעי הידוע בכינוי "איוואן האיום" היא ממוצא סרבי. הסרבים המשיכו לשגשג ברוסיה גם במאות ה-15 וה-16 ואף הקימו בה מנזר סרבי-אורתודוקסי.

בשנות ה-50 של המאה ה-18 התיישבו מחדש מספר גדול של סרבים-אורתודוקסים, שהגיעו בעיקר מטריטוריות שנשלטו על ידי בית הבסבורג, בחבל הארץ "סרביה החדשה". מרכז ההגירה היה בעיר נובומירהורוד, שכיום ממוקמת בקירובוגרד שבאוקראינה, ובסלאבו סרביה שכיום ממוקמת בלוהנסק שבמזרח אוקראינה. בשנת 1764 שתי ישויות אלו נטמעו בתוך ממשלת נובורוסיה. יישוב מחדש זה היה חלק מיוזמה של הקולונל יובאן הורוואט דה-קורטיץ'.

לאחר שהאימפריה העות'מאנית יצרה ברית עם נפוליאון בונפרטה בסוף שנת 1806, והותקפה על ידי האימפריה הרוסית ובריטניה, חתרו הרוסים למגע עם תנועת הלאומית הסרבית תחת הנהגתו של קאראג'ורג'ה. באותה העת, הרוסים הציעו לסרבים עזרה ושיתוף פעולה. הסרבים קיבלו את הצעת הרוסים והעדיפו אותה על הצעה לאוטונומיה מצד האימפריה העות'מאנית. בריתם של הסרבים עם האימפריה הרוסית נחתמה בחודש יולי 1807. קאראג'ורג'ה היה אמור לקבל כלי נשק, ותמיכה צבאית ורפואית מצד האימפריה הרוסית, עד שנחתם ההסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הרוסית במאי 1812 וביטל את ההסכם שנחתם עם הסרבים תוך העברת השטח חזרה לתוך האימפריה העות'מאנית ב-1813. לאחר שתי התקוממויות שונות מצד הסרבים, קיבלו הסרבים אוטונומיה בתוך האימפריה העות'מאנית במה שנודע לעולם בתור הסכם אקרמן. סרביה קיבלה הגנה מצד רוסיה, הגנה שניסה הסולטן העות'מאני להפסיק ב-1828. ולאחר הפסדה של האימפריה העות'מאנית ב-1829 במלחמה נוספת מול רוסיה, היא קיבלה אותה ואת האוטונומיה חזרה. ההגנה של האימפריה הרוסית על סרביה הורשתה להימשך עד הפסדה של האימפריה במלחמת קרים.

בפברואר 1838, התמנה לראשונה קונסול רוסי לסרביה עצמה, ג'רסים ושצ'נקו.

יחד עם נסיכות מונטנגרו, הכריזה סרביה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ביוני 1876. המלחמה נגמרה בניצחון סרבי במרץ 1878. לאחר קונגרס ברלין ולחץ רוסי הוחלט על עצמאותה של סרביה מן האימפריה העות'מאנית ונסיכות סרביה העות'מאנית הפכה לממלכת סרביה תחת שלטונו של מילאן הראשון, מלך סרביה.

סרביה הפסידה במלחמה מול בולגריה ב-1885 ואיחוד בולגריה הוכר באופן בין לאומי ובתוך כך נכנסה סרביה לתלות באימפריה האוסטרו-הונגרית. המפלגה העממית הרדיקלית של סרביה, שהוקמה על ידי הרוסופיל (חובב רוסיה) ניקולה פאשיץ' ב-1881 והשיגה רוב בפרלמנט ב-1891 חתרה לשחרור המדינה מהתלות באוסטרו-הונגריה. באותה העת, נוצר מתח בין האימפריה לעם הסרבי גדל וסרבים רבים כבר חלמו על הקמת מדינה דרום-סלאבית עצמאית (יוגוסלביזם, ההפך מאוסטרו-סלאביזם). מאותו הזמן היחסים בין רוסיה לעם הסרבי התהדקו והיחסים בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לסרבים נמתחו עוד ועוד יותר עד שב-1901 החל בקוסובו שנשלטה על ידי סרביה, גל טרור הנתמך על ידי האלבנים והאוסטרו-הונגרים. הסרבים והרוסים לחמו יחד נגד הטרור מצד האוכלוסייה האלבנית-קוסוברית. למרות המתח בין העמים, בית אוברנוביץ' היה קרוב מאוד אל האימפריה האוסטרו-הונגרית ונקודת המפנה הייתה בהפיכה בסרביה ב-1903, כאשר בית קראג'ורג'ביץ' הפרו-רוסי עלה לשלטון בצורה אלימה. משם ואילך החלו להתקרב היחסים עוד יותר ויותר.

במהלך משבר בוסניה, ב-15-16 בספטמבר 1908, נערכו פגישות בין שר החוץ האוסטרי, אלויס פון אהרנטל לבין שר החוץ הרוסי, אלכסנדר איזבולסקי. הסכמה רוסית למהלך הייתה קריטית כי הם היו בני הברית העיקריים של סרביה שהתנגדה לסיפוח אוסטרי על השטח מכיוון שכחמישים אחוזים מאוכלוסיית בוסניה היו סרבים. במהלך הפגישות הוסכם שרוסיה לא תתנגד לביצוע הסיפוח, אך אוסטרו-הונגריה תכיר בזכותה של רוסיה להעביר אוניות קרב דרך הבוספורוס והדרדנלים. לשר החוץ הרוסי לא היו סמכויות מתאימות לכך, וכמו כן, סוכם כביכול שדבר ההסכם יהיה סודי לפי שעה. אומנם, משרד החוץ האוסטרי פרסם ידיעות על ההסכם זמן קצר לאחר עזיבת שר החוץ הרוסי. הדבר נודע לו מהעיתונות בהיותו בפריז. באופן מיידי ממשלות צרפת, בריטניה והאימפריה הרוסית הודיעו שלא מכירות בהסכם ומתנגדות להכיר בסיפוח.

ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

אחד המניעים לתחילת מלחמת העולם הראשונה הוא היחסים הדו-צדדיים הקרובים שבין האימפריה הרוסית לבין סרביה. גם כאשר לא היו המדינות בברית רשמית, חתרה רוסיה בגלוי להשפעה פוליטית ומדינית בסרביה. במאי 1914 הייתה מפולגת הפוליטיקה הסרבית לשתי סיעות, האחת מתונה בראשות ראש הממשלה ניקולה פאשיץ' והשנייה קיצונית לאומנית בראשות דרגוטין דימטרייביץ' (שהקים את ארגון היד השחורה). באותו החודש, פיטר המלך את הממשלה של פאשיץ', בין היתר בהמלצת דימטרייביץ'.

השגריר הרוסי בבלגרד התערב בצעד חריג בענייניה הפנימיים של המדינה וגרם להחזרת ממשלת פאשיץ'. האינטרסים הרוסיים היו בעד ממשלתו של פאשיץ' מכיוון ששניהם שאפו לשמירת שלום בבלקן - סרביה הפכה למדינה חלשה אחרי מלחמות הבלקן ומרד האלבנים בקוסובו ורוסיה לא רצתה לבזבז משאבים נוספים על הבלקן. עם זאת, כניעתו של פאשיץ' לאוסטרים במשבר יולי, גרמה לרוסיה להעביר את תמיכתה לסיעה הפאן-סלאבית הלאומנית-קיצונית ושואפת המלחמה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביולי 1914, הפעילה רוסיה את הצבא וסיבותיה הרשמיות היו הגנה על האינטרסים של סרביה חברתה הטובה, אך עם זאת השתמשה רוסיה בכוח הצבאי בעיקר לשם הרתעה של אוסטרו-הונגריה וגרמניה. כך הכריזה גרמניה ב-1 באוגוסט 1914 מלחמה על רוסיה והסכסוך המקומי נהפך למלחמת עולם.

בזמן המונרכיה ביוגוסלביה נשארו גורמים קומוניסטיים באספה הלאומית של המדינה אף על פי כן שחל איסור על פעילות קומוניסטית ביוגוסלביה החל מדצמבר 1920. היחסים בין הגורמים הקומוניסטיים ביוגוסלביה לבין ברית המועצות עצמה החלו בפיתוח איטי, אך היחסים שבין ברית המועצות ליוגוסלביה המלוכנית נשארו מתוחים. ב-1937 נרצח מילאן גורקיץ', המזכיר הכללי של הליגה הקומוניסטית ביוגוסלביה, במהלך הטיהורים הגדולים בהוראת יוזף סטלין עצמו.

בסוף יוני 1940 מונה השגריר הראשון של ברית המועצות ליוגוסלביה.

ניסיון המהפכה במרץ 1941 נגד הממשלה הפרו–גרמנית ביוגוסלביה שנתמך באופן רשמי על ידי הממלכה המאוחדת, נתמך בפועל גם על ידי ברית המועצות באמצעות הסוכנויות נ.ק.ו.ד. והמינהל הראשי של המטה הכללי הרוסי (סובייטי לשעבר). התמיכה הייתה הנחיה של סטלין על מנת לחזק את העמדה האסטרטגית של ברית המועצות בבלקן. ב-5 באפריל 1941 חתמה ברית המועצות עם הממשלה החדשה של יוגוסלביה על הסכם אי התקפה וידידות.

על פי הגנרל פאבל סודופלאטוב ההנהגה הסובייטית נדהמה מתבוסתה המידית של יוגוסלביה באפריל 1941, לאחר שהיטלר הגיב לניסיון ההפיכה ב"מהירות וביעילות מרבית". ברית המועצות ניתקה רשמית את יחסיה עם יוגוסלביה שתחת הכיבוש הגרמני ב-8 במאי 1941 אך בפועל נותקו המגעים בין שתי המדינות עוד לפני כן.

לאחר שגרמניה הנאצית החלה לתקוף בברית המועצות ב-22 ביוני 1941, החלה ברית המועצות לתמוך ולעזור לפרטיזנים הקומוניסטים ביוגוסלביה שהונהגו על ידי יוסיפ ברוז טיטו בקרבותיהם. בסתיו 1944 כבר השתתפו חיילי הצבא האדום יחד עם הפרטיזנים הקומוניסטים בקרבות במלחמת העולם השנייה זה לצד זה, במיוחד בטריטוריות ששייכות כיום לסרביה. המבצע הידוע ביותר בטריטוריות הסרביות הוא "ההתקפה בבלגרד".

מאוחר יותר במלחמה הוקמו פלגים צבאיים רוסיים בסרביה שהתאמנו ושמרו על אתרים חשובים יחד עם הפרטיזנים הקומוניסטים של טיטו.

יחסי ברית המועצות – יוגוסלביה
ברית המועצות	יוגוסלביה
ברית המועצות	יוגוסלביה
משטר
משטר חד מפלגתי מרקסיסטי-לניניסטי	רפובליקה פדרלית סוציאליסטית

לאחר סיום המלחמה במאי 1945, המלך פטר השני לא הורשה לחזור ליוגוסלביה; בנובמבר 1945 הוא הודח רשמית על ידי האספה המכוננת הקומוניסטית של יוגוסלביה כשהמדינה התארגנה מחדש כרפובליקה ושמה שונה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (FPR יוגוסלביה או FPRY; משנת 1963 הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, או SFRY). בתחילה, המשטר הקומוניסטי של יוגוסלביה בפיקודו של יוסיפ ברוז טיטו היה נאמן לקרמלין של יוסיף סטלין. ברית המועצות רצתה שיוגוסלביה תהיה חברה בגוש המדינות הקומוניסטיות בראשות ברית המועצות. עם זאת, טיטו דחה בסופו של דבר את הלחץ של סטלין ובשנות החמישים הפך למייסדי המדינות הבלתי מזדהות, שנחשבה כדרך השלישית, לא לדבוק בנאט"ו בראשות ארצות הברית ולא להצטרף לברית ורשה הנשלטת ממוסקבה.

כבר ב-11 באפריל 1945, ברית המועצות סיכמה חוזה ידידות עם יוסיפ טיטו. בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה, היחסים בין יוגוסלביה לבין ההנהגה הסובייטית, שבאותה תקופה ביקשו להיענות לדרישות בעלות הברית המערביות של ברית המועצות באירופה, לא היו לגמרי נקיים מחילוקי דעות במספר נושאים, כמו הטענות הטריטוריאליות של יוגוסלביה כלפי איטליה - הטריטוריה החופשית של טריאסטה, וכלפי אוסטריה - קרינתיה המאוכלסת ברוב סלובני, המאמצים של טיטו כדי למלאות תפקיד מוביל באזור הבלקן, כמו גם מפני ההסתייגות של סטלין בטתמיכה בקומוניסטים היווניים במהלך מלחמת האזרחים היוונית, שנתמכו באופן פעיל על ידי יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה. ההידרדרות הדרסטית ביחסים התרחשה בתחילת 1948. ביוני 1948 טיטו לא השתתף בכנס השני של הקומינפורם, שהוקם ביוזמת ברית המועצות בספטמבר 1947 כגוף מתאם של המפלגות הקומוניסטיות בברית המועצות, בולגריה, הונגריה, פולין, איטליה, צרפת, צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה. הוועידה, הוקדשה בעיקר לדיון על המצב במפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. ב-28 ביוני 1948, המדינות החברות האחרות אימצו החלטה שציינה כי לאחרונה הנהגת המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה נקטה בקו שגוי בשאלות העיקריות של מדיניות הפנים והחוץ, קו המייצג סטייה מהמרקסיזם-לניניזם, וגירשו אותה מהוועידה. ההנחה במוסקבה הייתה שברגע שיוודע שטיטו איבד את האישור הסובייטי, הוא יתמוטט. הגירוש גירש למעשה את יוגוסלביה מההתאחדות הבינלאומית של מדינות סוציאליסטיות, בעוד שמדינות סוציאליסטיות אחרות במזרח אירופה עברו לאחר מכן טיהורים מ"טיטואיסטים" לכאורה. סטלין לקח את העניין באופן אישי וניסה, ללא הצלחה, להתנקש בחייו של טיטו בכמה הזדמנויות.

בשנה שלאחר מכן, המשבר כמעט החריף לסכסוך מזוין, כאשר הכוחות ההונגריים והסובייטים התאספו בגבול צפון יוגוסלביה. במאי 1949, מחאת משרד החוץ של יוגוסלביה רשמית נגד התמיכה שהעניקה ברית המועצות לקבוצת אזרחים יוגוסלביים שהקימה ועדה במוסקבה בתחילת אפריל לקידום פעילות לא ידידותית נגד ה-FPRY. התגובה הסובייטית מיום 31 במאי 1949 טענה על זכותה של ברית המועצות להציע מקלט ל"מהגרים מהפכניים יוגוסלביים" וקבעה כי ממשלת יוגוסלביה - טרפה את הזכות לצפות ליחס ידידותי - מברית המועצות, מכיוון שהיא כוננה קו אנטי קומוניסטי ואנטי דמוקרטי ביוגוסלביה ונלחמה נגד ברית המועצות. ב-19 בנובמבר 1949 אימץ הקומינפורם החלטה נוספת על המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, שקבעה כי CPY נחטף על ידי קבוצה של רוצחים ומרגלים והצהיר כי הלחימה נגד "כנופיית טיטו" היא חובתם של כל מפלגות הקומוניסטים והפועלים.

לאחר מותו של סטלין, היחסים עברו נורמליזציה שבישרה על חתימת הצהרת בלגרד ביוני 1955, שביטלה במפורש את מדיניותו של סטלין כלפי יוגוסלביה. אף על פי כן, ה-SFRY מעולם לא הצטרפה לגוש המדיני והצבאי שהובל על ידי ברית המועצות של מדינות סוציאליסטיות ונשארה בתנועת המדינות הבלתי מזדהות, קבוצה של מדינות שביקשו להיות נייטרליות במהלך המלחמה הקרה. עם זאת, האישור של ממשלת יוגוסלביה לחיל האוויר הסובייטי לטוס מעל המדינה, איפשר לברית המועצות לשלוח יועצים, נשק וכוחות למצרים בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין ברית המועצות ל-SFRY התפתחו בהצלחה עד סוף שנות השמונים.

פירוק יוגוסלביה ופירוק ברית המועצות התרחשו כמעט במקביל. לאורך שנות התשעים של המאה העשרים סבלה יוגוסלביה מסנקציות רבות מצד מדינות העולם המערבי (עקב מלחמות יוגוסלביה). באותו הזמן עברה רוסיה (שקיבלה את עצמאותה בחזרה מברית המועצות ומוגדרות כיורשתה) רפורמות מבניות שלוו במיתון כלכלי קשה ובירידה חדה בייצור במדינה שנמשך עד שנת 1999. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי שני הצדדים שהיו עסוקים בענייני הפנים שלהם עד אביב 1999.

בשנת 1998 החלה מלחמת קוסובו ומיד לאחריה נותקו היחסים בין יוגוסלביה לבין מדינות המערב. זמן קצר לאחר מכן החלו מדינות המערב ונאט"ו להפציץ ביוגוסלביה, רוסיה גינתה את ההפצצות של נאט"ו בתוקף. במרץ 1999 תיאר בוריס ילצין, נשיא רוסיה הראשון את ההפצצות על יוגוסלביה כ"תוקפנות גלויה". רוסיה גינתה את נאט"ו באו"ם ותמכה בהחלטה שקבעה כי ההפצצות של נאט"ו ביוגוסלביה (בטריטוריה הסרבית) היו בלתי חוקיות. שכירי חרב ומתנדבים רבים נסעו לסרביה על מנת להילחם בצבא שחרור קוסובו ולהתנגד לפעולות של נאט"ו באזור. בתוך יוגוסלביה עצמה התפתחה תחושת ידידות ואהדה לרוסיה שהתבטאה למשל כאשר פוליטיקאי הציע כי רוסיה תצטרף למדינת האיחוד של רוסיה ובלארוס.

בשנת 2000 לאחר שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה השני ביקר ביוגוסלביה, מספר חודשים לאחר הפצצות נאט"ו במדינה, החלו היחסים בין שתי המדינות לצבור מומנטום חיובי. לאחר הדחתו של סלובודן מילושביץ' נשיא יוגוסלביה מהתפקיד שלו, הנשיא החדש ווייסלב קושטוניצה ביקר את פוטין במוסקבה באוקטובר באותה השנה.

בשנת 2003 הפכה יוגוסלביה לאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, איחוד מדיני רופף שהחזיק לשלוש שנים בלבד עד יוני 2006 בו מונטנגרו וסרביה החלו להיפרד וכך לפרק את האיחוד ואת יוגוסלביה בפועל. רוסיה הכירה בסרביה כמדינה עצמאית וריבונית מיד לאחר פירוק האיחוד.

בינואר 2008 נעשתה בין שתי המדינות עסקה גדולה כאשר 51 אחוזים מחברת נפטנה אינדורסטרייה סרבייה הועברו לחברת גזפרום שהיא חברה ממשלתית רוסית בתמורה לכמעט מיליארד אירו מהם 400 מיליון הועברו לסרביה עצמה ו-550 מיליון להשקעות בחברה. מאוחר יותר גזפרום העלתה את חלקה בבעלות על החברה ל-56.5 אחוזים.

רוסיה סירבה להכיר בקוסובו כמדינה עצמאית והיא תומכת בעמדה הסרבית לצד רוב מדינות מזרח אירופה, ספרד, ויוון.

בחודש דצמבר 2017 נערך ביקור של ראש ממשלת סרביה במדינה והוא סוקר ברשתות התקשורת ובעיתונים שונים.

סרביה החליטה לשמור על יחסים ידידותיים למדי עם רוסיה למרות הפלישה הרוסית לאוקראינה, ובניגוד לרוב מדינות אירופה, בכלל זה מדינות בבלקן, היא סירבה להצטרף לעיצומים על מוסקבה. הסרבים היו תלויים לחלוטין באספקת הגז מרוסיה, ונשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ' בטלפון עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בניסיון לגבש עסקה חדשה שבמסגרתה הרוסים יספקו לארצו גז בשלוש השנים הבאות.^[1]

"נפטנה אינדוסטרייה סרבייה", חברה בין הנסחרות ביותר בסרביה,^[2] היא בעיקרה בבעלות חברת הנפט הרוסית גזפרום נפט, אשר היא בעצמה בבעלות החברה הממשלתית גזפרום.

רוסיה וסרביה מקיימות מדיניות מעבר חופשי ללא אשרה לנוסעים בין שתי המדינות מאז 2008.^[3]

אחד מהמלונות הפופולריים ביותר בבלגרד הוא מלון מוסקבה הקרוי על שמה של בירת רוסיה. המלון אירח ועודנו מארח רוסים ידועים רבים שבאים לבקר בסרביה כגון: אנטולי קרפוב, מיכאיל קלשניקוב, מקסים גורקי ועוד המון רוסים בולטים אחרים.^[4]

על פי מפקדי האוכלוסין, חיו בסרביה בשנת 2011 3,247 רוסים.^[5] לעומת זאת, ברוסיה ב-2010 חיו 3,510 סרבים.^[6] באותה השנה, מספר דוברי הסרבית ברוסיה היה 11,043, מהם 3,330 היו דוברי שפת אם. בסרביה היו 3,179 דוברי רוסית כשפת אם בשנת 2011.^[7][8][9] נכון לשנת 2015 מספר האזרחים הסרבים ברוסיה עמד על 29,499.^[10] נכון לשנת 2013 מספר האזרחים הרוסים בסרביה עמד על 3,290 אזרחים.^[11]

יוגוסלביה והפדרציה הרוסית חתמו על הסכם שיתוף פעולה בנושאי התרבות, החינוך, המדע והספורט ב-19 ביולי 1995. בהתבסס על הסכם זה, נחתמה תוכנית שיתוף פעולה בנושאי החינוך, המדע והתרבות בין יוגוסלביה לרוסיה בדצמבר 2001 לשנים 2002 עד 2004. בשתי המדינות נערכו ימי תרבות מיוחדים לכבוד המדינה השנייה; בסרביה ומונטנגרו צוין יום התרבות הרוסית ב-2002 וב-2003 צוין יום התרבות הסרבית-מונטנגרית ברוסיה.^[12]

המרכז הרוסי למדעים ולתרבות בבלגרד הידוע כ"הבית הרוסי" בקרב הציבור, נפתח ב-9 באפריל 1933.^[13]

• סרביה מיוצגת ברוסיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במוסקבה, בירת המדינה.^[14] סרביה מיוצגת ברוסיה גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה ביקטרינבורג. סרביה מחזיקה גם קונסול כבוד בסנט פטרסבורג.^[15]
• רוסיה מיוצגת בסרביה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבלגרד, בירת המדינה.^[16] רוסיה מחזיקה גם משרד קישור בפרישטינה הנמצאת בקוסובו.

• שלמה אהרונסון, (2011). המלחמה הגדולה: פרקים במלחמת העולם הראשונה, הוצאה לאור משרד הביטחון.
• קיוק דרגאיץ', (1999). Hilandar: 1198-1998, איגוד הכותבים בסרביה.
• צ'ארלס ג'לאריץ', (1962). Tsarist Russia and Balkan nationalism: Russian influence in the internal affairs of Bulgaria and Serbia, 1879-1886, הוצאת אוניברסיטת ברקלי.
• גרגורי טרובצקי, (2016). Notes of a plenipotentiary : Russian diplomacy and war in the Balkans, 1914-1917, הוצאת אוניברסיטת צפון אילינוי.
• רקואל מונטס טוראלבה, (2014). Belgrade at the crossroads: Serbian-Russian relations in light of the Ukraine crisis, המכון הפוליטי המלכותי הספרדי.

מדיה וקבצים בנושא יחסי סרביה–רוסיה בוויקישיתוף

• שגרירות רוסיה בבלגרד, סרביה
• שגרירות סרביה במוסקבה, רוסיה