יעקב בן-סירה

ערך זה עוסק במהנדס ומתכנן ערים. אם התכוונתם לשחקן, ראו יעקב בן-סירא.

יעקב בן-סירה

מהנדס העיר תל אביב יעקב בן-סירה
לידה	18 בפברואר 1899 האימפריה הרוסית
פטירה	13 במרץ 1994 (בגיל 95) ישראל
מדינה	פלשתינה (א"י), ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
השכלה	הגימנסיה העברית "הרצליה"

יעקב בן-סירה (שִיפְמן) (15 בפברואר 1899 - 21 בספטמבר 1994) היה מהנדס, מתכנן ערים ומהנדס העיר תל אביב במשך 21 שנה, משנת 1929 ועד לשנת 1950. בתקופת כהונתו פעל בן-סירה להפסקת הבנייה בסגנון האקלקטי שאפיינה את תל אביב בימיה הראשונים, ולאימוץ הסגנון הבינלאומי, הידוע גם כסגנון הבאוהאוס, בהשראתם של האדריכלים לה קורבוזיה, ולטר גרופיוס, אריך מנדלסון ואחרים והחליף את פרופ' פטריק גדס בתכנון העיר תל אביב לאחר מותו של גדס. הבתים שנבנו בסגנון זה הונחו על ידי תפיסה עיצובית והומניסטית המייחסת חשיבות מיוחדת לטובת התושב ולרווחתו. תפיסה תכנונית זו זכתה מאוחר יותר לכינוי "העיר הלבנה של תל אביב", ובשנת 2003 הוכרה על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. "ממציאה האמיתי של העיר הלבנה", תיאר צור שיזף את יעקב בן-סירה. בשנת 2011 הנציחה עיריית תל אביב את זכרו בקריאת רחוב על שמו^[1].

בן-סירה נולד כיעקב שיפמן ב-1899 בעיר קנייב (אנ') במחוז צ'רקאסי שבאוקראינה (אז תחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), בנם בכורם של גיני (בת פנחס צ'ודנובסקי) ופנחס שיפמן^[2] (שם המשפחה עוברת משיפמן ל"בן-סירה" – תרגום מילולי – ב-1945, זמן קצר לפני מות אביו בתל אביב). עד לעלייתו לארץ ישראל למד יעקב שיפמן בישיבת לידא, שבראשה עמד הרב יצחק יעקב ריינס, ובה לימד אביו עברית ושימש יד ימינו של הרב ריינס. ב-3 בנובמבר 1913 עלה יעקב לארץ ישראל בגפו, מתוך כוונה שהוריו וחמשת אחיו ואחיותיו יעלו בעקבותיו כעבור זמן קצר^[3] . כרוב החלוצים והעולים לארץ ישראל הגיע יעקב באונייה לנמל יפו. בהגיעו ארצה, כשהוא בן 14, החל יעקב ללמוד בגימנסיה הרצליה והתגורר בשכונת נווה צדק. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נותק הקשר עם בני משפחתו, ורק כעבור שלוש-עשרה שנים, והוא כבר נשוי ובעל תואר אינג'ינר, התאחד עם משפחתו שהגיעה בעזרתו ובתמיכתו לארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם הראשונה זומנו חבריו, הבוגרים יותר, של יעקב לגיוס לצבא העות'מאני ונשלחו להכשרות בקושטא. לאחר ששמע מהם את קשיי הצבא מיהר לשנות את נתינותו לספרדית כדי להיות מוגן מגיוס על ידי הקונסול. במהלך התקופה התקיים יעקב שיפמן מעבודות מזדמנות, ובמקביל סיים את לימודיו בגימנסיה העברית הרצליה במחזור החמישי. ב-1918, עם תום לימודיו בגימנסיה, הצטרף לקבוצה "עבודה" שבראשה עמד לוי שקולניק, ובמשך תקופה מסוימת עבד בפרדסי פתח תקווה, בבן שמן, ראשון לציון (שם עבד ביקב), בפוריה ובכנרת. כמו כן השתתף בפעולות "ההגנה" במאורעות תר"פ בירושלים (1920), ובקיץ אותה שנה נמנה עם השומרים הרוכבים בגליל התחתון. כעבור זמן הצטרף לסוללי כביש טבריה-צמח והשתתף בארגון פלוגת העבודה בהר הכרמל. הודות למלגת לימודים, יצא בשלהי 1921 ללמוד הנדסה באוניברסיטת לונדון, בה השלים בהצטיינות את הכשרתו כמהנדס. במהלך לימודיו בלונדון התפרנס יעקב שיפמן מהוראת עברית. זמן קצר לאחר הגיעו ללונדון הצטרפה אליו חברתו (ולימים רעייתו) חיה הורביץ. משפחתה של הורביץ, מצאצאי אנוסי ספרד, עלתה לארץ ישראל ב-1910, והיא עצמה הייתה בוגרת בית המדרש לגננות ביפו בשנת 1921 ונמנתה עם הגננות הראשונות של תל אביב.

כעבור שנת עבודה בחברת "של" בלונדון חזר לארץ ישראל, ובשנת 1926 עבד כמהנדס ב"סולל בונה", ובין היתר עסק בשיקום מגדל דוד. משם פנה לתכנון ערים והיה עוזרו של קליפורד הולידיי, המהנדס ומתכנן הערים האנגלי הנודע בממשל המנדט הבריטי בירושלים. אחת המשימות הראשונות שהוטלו על בן-סירה במשרדו של הולידיי הייתה ארגון פעולות השיקום בירושלים לאחר רעידת האדמה בארץ ישראל (1927). במחיצתו של הולידיי התמקד בתוכניות הקשורות בעיר העתיקה בירושלים ובעיצוב תוכניות בניין העיר לבאר שבע ולתל אביב.

בשנת 1929 מינה אותו מאיר דיזנגוף למהנדס העיר תל אביב על-פי המלצתו של הולידיי, וכעבור פרק זמן קצר החל לטפל בהכנסת שינויים בתוכנית גדס, היא תוכנית האב שהכין לתל אביב מתכנן הערים הבריטי פטריק גדס. השינויים הוכנסו בעיקר בחלק הצפוני של תל אביב, והעיר התרחבה לכיוון הירקון. פעילותו בתפקיד מהנדס העיר ניכרה מתחילתה בכמה תחומים. הוא פעל נמרצות להפיכת תל אביב לעיר בעלת חזות מודרנית, וכתוצאה ממדיניותו העקבית הוכתרה העיר כעבור שנים בתואר "העיר הלבנה - עיר הבאוהאוס". בנוסף, ניכר חותמו בתכנון ובבניית בתי הספר בעיר. בין אלה ניתן למנות את בתי הספר ביאליק, הכרמל, ביל"ו, בלפור, בית-ספר לדוגמא, סמינר לוינסקי בצפון העיר, ומבנה שוק העלייה בדרום העיר בסוף שנות ה-30. מפעליו כללו גם תכנון שטחים גדולים בשולי העיר שסופחו לתל אביב מתוך ראיית התפתחותה המהירה. בדרום-מזרח תכנן את שיכון יד אליהו, ובצפון העיר הרחיק בתכנון שטחים שנמצאו בצדו הצפוני של הירקון. בן-סירה גילה גם דאגה ל"ריאות ירוקות" בכל מקום שבו ניתן לפתחן.

אחד הפרויקטים הגדולים שהוביל היה הקמת נמל תל אביב. ממשלת המנדט אישרה את בניית הנמל לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו (1939-1936), ולצורך הקמתו השתמש בן-סירה בחלק משטחי התערוכה של יריד המזרח שגם בהקמתו היה מעורב. עקב רצח יהודים ביפו בפרוץ מאורעות תרצ"ו, הוטל עומס תכנוני מיוחד על מחלקת ההנדסה של תל אביב: בן-סירה, שעמד בראשה, נדרש למצוא מקומות חלופיים למוסדות ציבור ששכנו ביפו. נוסף על הקמת נמל, בית מטבחיים, בתי ספר ומוסדות נוספים, לא הזניח בן-סירה את פיתוח העיר והכניס שינויים שנדרשו מכורח המציאות המשתנה בתוכנית האב של גדס. על אחד השינויים האלה כתב בן-סירה: "העיר התחילה להתפתח צפונה לאורך תוכנית גדס, אולם תיקנתי אותה בהתאם לידיעות שנתקבלו בינתיים, ולפי המגמות של המגורים בצפון העיר, ובמקום המיפגש המתומן קבענו עגול, שנקרא כיכר צינה דיזנגוף וגם נערכה תחרות שזכתה בה האדריכלית ג'ניה אוורבוך" (1934)^[4].

פעילותו הציבורית של בן-סירה כבר נודעה בשנים 1919–1920 כאשר בהיותו אתלט מצטיין כיהן כמזכיר מרכז "מכבי" וארגן את הכינוס הראשון של תנועת הספורט בסוכות תר"פ (1920). פעילות זו התרחבה עם שובו לארץ ונמשכה כמעט עד לשנותיו האחרונות. הוא נטל חלק פעיל בעיצוב החקיקה התכנונית עוד בתקופת המנדט הבריטי והמשיך בכך גם לאחר הקמת המדינה^[5][6]. כשמלאו לו תשעים שנה קיימה אגודת המהנדסים מסיבה מיוחדת לכבודו ב"בית המהנדס" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בין מברכיו היה האדריכל הנודע אברהם יסקי, חתן פרס ישראל לאדריכלות, שהגדירו כמי ש"היה שייך לדור של חלוצי היישוב ובוניו, אולי האחרון מדור הנפילים של מניחי היסוד למדינת ישראל המתחדשת"^[7]. באותו מעמד הוסיף וקבע יסקי כי יעקב בן-סירה הוא "האריה שבנה את תל אביב".

הצעיר הארצישראלי, שהגיע ללונדון בלי פרוטה בכיסו ובלי ידיעת השפה האנגלית, חזר ממנה כמהנדס והוא בעל שליטה מוחלטת בשפה האנגלית ואף עיצב לעצמו סגנון וניסוח מרתקים. דרכו הארוכה זרועה בהישגים מרשימים. הוא נמנה עם מקימי אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בארץ-ישראל, אשר בהמשך נודעה כלשכת המהנדסים. לימים גם נעשה נשיא הלשכה. בן-סירה גם קנה לעצמו שם כאחד ממקימי מרכז השלטון המקומי ומכון התקנים הישראלי. נוסף על הקמת נמל תל אביב הקים את הטיילת בתל אביב ומבנים ואתרים ציבוריים רבים. בין אלה בית מד"א ברחוב מזא"ה, שוק לוינסקי, השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים, אצטדיון המכביה, ומקומות אחרים ובהם שורת בתי הספר שעד היום מפתיעים בחדשנותם. מחמת מגבלות תפקידו כמהנדס העיר תכנן רק בית מגורים אחד בתל אביב, ביתו בשדרות רוטשילד 133.

כשהחל בן-סירה לעבוד בעיריית תל אביב הייתה העיר בנויה בחלקה בלבד, רק עד רחוב בוגרשוב, והתפתחותה חייבה את התאמת תוכנית גדס למציאות החדשה ולאילוצים שנוצרו בגלל גלי עלייה פתאומיים. בן-סירה הוציא לפועל את התוכניות שעדכן בתקופת ראשי העיר מאיר דיזנגוף וישראל רוקח. גדס לא עסק בנושאי פני העיר מבחינת האדריכלות, ותל אביב גלשה כבר מימיה הראשונים לסגנונות שהתאימו לאקלימים ונופים זרים. תפישתו של בן-סירה את העיר העברית הראשונה הייתה מודרנית בתכלית, תוך התאמת הנדרש גם לנתונים הפיזיים של העיר המתפתחת. הוא נקט מדיניות ברורה וחדה בנושא זה, עצר את הבנייה האקלקטית, וסייע לכל מי שיכול היה לתרום לשיפור חזות העיר. ידוע גם כי סירב לעיתים להוסיף קומות לבניינים שלא נבנו בהתאם לתפישה המודרנית, והקל על הוספת קומות בבניינים שחזותם הותאמה לפנים החדשות האלה. גישתו עודדה את התפתחות מגמת הבאוהאוס, סגנון שהצטיין בחסכנות בקווים ובנטייה לצורות גאומטריות פשוטות ויסודיות, ובו נמצא סוד הקסם המיוחד של "העיר הלבנה". כיום "העיר הלבנה" נחשבת למרכז עולמי, ובו האוסף הגדול בעולם של מבנים בסגנון מיוחד זה.

הכוונה הקולעת של מתכנן העיר המקורי, פטריק גדס, הייתה להעניק לכל בית נפח עצמאי משלו ולתת לו את "האוויר" הנדרש לו כיצירה המתקיימת מכוח עצמה. גישה זאת הייתה נבדלת מהמקובל בערים רבות באירופה, שם עיקר הבנייה היא בנייה טורית בה הבתים צמודים זה לזה. יסוד חשוב זה שקבע גדס איפשר לבן-סירה לנקוט בשינוי החזותי המשמעותי הזה, ואין ספק כי בכך קידם את תרומתם המיוחדת של האדריכלים הצעירים, מקימי "חוג האדריכלים", לשינוי פני העיר. עם אדריכלים אלה נמנו זאב רכטר, אריה אלחנני, ג'ניה אוורבוך, יוסף נויפלד, אריה שרון, דב כרמי, שמואל ברקאי ואחרים שחשיבותם אינה נופלת. בין אדריכלים אלה לבין מהנדס העיר בן-סירה התקיים דיאלוג פורה שתוצאותיו ניכרות בחזית ובחזות תל אביב עד עצם הימים האלה.

גם בקטלוג של תערוכת "התחדשות הבאוהאוס בתל אביב" שהוצגה לפני שנים אחדות ב"מרכז באוהאוס" בתל אביב צוינה במיוחד תרומתו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה להקניית חזות אחידה ומודרנית כבר בשנות השלושים של המאה ה-20. וכך נכתב:

(החזות האחידה) הושרשה לא רק על ידי האדריכלים הצעירים שייסדו את "חוג האדריכלים" ואף זכו לייצוג בעירייה, אלא נעזרה במימסד העירוני בהיותו בעל הכרעה במימוש הפיזי של הסגנון, בדמותו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה (שיפמן). אדיקותו למודרנה באה לביטוי לא רק בבנייה החדשה אלא בדרישה המוחלטת להסוואת הבניינים האקלקטים הקיימים לחזות בינלאומית, כתנאי למימוש זכותם לתוספת קומה. ...הבנייה החדשה באה לביטוי ורצף מתחמי של קוביות בהירות סדורות בקדסטר (משמעות המילה קדסטר בשפה היוונית היא, חלוקה של קרקע) של מגרשי חצי דונם, ומעוצבות בסגפנות גאומטרית, המאפיינים את הסגנון הבינלאומי, ויצרה את המרקם ההרמוני הייחודי לתל אביב של שנות ה-30. ...אל האדריכלים הצעירים הצטרפו אדריכלים וותיקים שעברו הסבה מהסגנון האקלקטי, מרצון או מכורח, לסגנון הבינלאומי. ביניהם יהודה מגידוביץ', פיליפ היס, יעקב אורנשטיין, אוסקר קאופמן (שהיה בעל-שם בתכנון תיאטראות) ואחרים שהציגו את גרסותיהם האישיות לסגנונות הבינלאומיים.

עם פרישתו של בן-סירה מהעירייה הסתיימה תקופה מרתקת בתכנון פני העיר, שחזותה הושפעה רבות מאישיותו התקיפה, תקופה בה נולדה "העיר הלבנה". לאחר שפרש מעבודתו כמהנדס העיר הקים משרד פרטי לתכנון שביצע פרויקטים אחדים, ובהם "בית מעריב" ברחוב קרליבך. במרוצת השנים מאז מילא בן-סירה תפקידים נוספים הקשורים בעיסוקיו, והיה חבר בארגונים בינלאומיים וגם מודד ושמאי. הוא כיהן בתפקיד נשיא אגודת המהנדסים ושימש יו"ר המכון לחקר הבנייה והטכניקה של האגודה במשך כעשרים שנה. במהלך תקופה זו נמנה עם אלה שפעלו להקמת המועצה הארצית לתכנון ובנייה שהחלה לפעול ב-1965, ובן-סירה נתבקש לייצג בה את אגודת המהנדסים. במקביל לפעילות זו שימש יועץ לתכנון ערים בעיריות אחדות, וייצג את ישראל בכנסים בינלאומיים. במרוצת שנים אלה הרבה להרצות בישראל ומחוצה לה בנושאי תכנון ערים ופרסם בעברית ובאנגלית מחקרים ומאמרים רבים בתחומי עיסוקיו המקצועיים. מאמריו התפרסמו גם בעיתון אגודת האינג'ינרים, בידיעות עיריית תל אביב, בעיתון "פלסטיין אוף מידל איסט", בירחונים, רבעונים ובבמות נוספות^[8]. ב-1954 ערך ופרסם את המחקר והספר על בתי ספר בישראל.

בשנת 1977 העניק ראש העיר שלמה להט לבן-סירה התואר "יקיר העיר תל אביב", על תרומתו לשגשוגה של תל אביב לצורכי הכלל ולרווחת תושביה. ב-1981 הוענק לו "פרס אלחנן פלס" לציון פעילותו החשובה לקידום המעמד הציבורי והמקצועי של המהנדסים והאדריכלים. בגיל מופלג עדיין המשיך בפעילותו בחבר יקירי העיר, בייעוץ מקצועי ובהגשת סיוע לוועדי ארגונים ציבוריים שונים. בהיותו בן תשעים ושתיים ביקר אותו בביתו העיתונאי שמעון סאמט מ"הארץ" ומצא אותו שוקד על לימוד חומר תכנוני חדש שהגיע אליו מרחבי עולם. "בריאותי נסבלת", אמר בן-סירה לסאמט, "ועדיין אני שקוע בעיון בחומר מקצועי הנדסי-תכנוני ארצי ובינלאומי כדי ללמוד ולדעת יותר ויותר"^[9]. באותו פרק זמן אמר עליו יו"ר אגודת מהנדסי ערים, פנחס וימר כי "מאז פרש יעקב בן-סירה מתפקידו כמהנדס העיר ת"א, נעשתה קפיצת דרך לרעה בנושא ההנדסה העירונית". לדבריו בתקופתו של בן-סירה היה מהנדס העיר הדמות הדומיננטית ששלטה בכל תחומי ההנדסה בעיר^[7].

קיימות עדויות רבות על חזונו של יעקב בן-סירה בנוגע לפני העיר בעתיד. באחת מהן, שהתפרסמה בביטאון לשכת המהנדסים והאדריכלים שנים אחדות לפני פטירתו, מופיעה אזהרתו: "תוך בניית מפעלים כלכליים והיכלי תרבות רבי-תפארת, הולכת ונשמטת הקרקע מתחת לרגליהם של תושבי הערים. המגורים הנוחים - לאו דווקא דירות הלוקסוס - הם העיקר, ולא הבניינים המונומנטליים".

ביום הראשון של מלחמת ששת הימים ב-1967 נהרג בנו הבכור משה במילוי תפקידו. הבן, שנמנה עם הפלמ"ח במלחמת העצמאות, היה מרצה בכיר בפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה. רעייתו חיה הלכה לעולמה ב-1981, ובשנותיו האחרונות היה בן-סירה מוקף בבני משפחתו ובעיקר נשען על בנו הצעיר, יצחק. בשנת 1994 נפטר בדירתו בבית שבנה בשדרות רוטשילד והוא בן תשעים וחמש.

חמש-עשרה שנים לאחר פטירתו, בשנת 2009, התפרסם ספרו של האדריכל נתי מרום "עיר עם קונספציה" המתמקד בתכנונה של תל אביב. בספר זה מוקדש פרק רחב יריעה לפועלו העשיר של יעקב בן-סירה כשהכותב מעלה על נס את גישתו המודרנית וחשיבות תרומתו להתפתחותה של תל אביב ומדגיש את שיתוף הפעולה ההדוק שהתקיים בינו לבין ראש העיר ישראל רוקח, יורשו של מאיר דיזנגוף.

• נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ב', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 199–204
• מיכל בן-סירה בן-אמוץ וברוריה בן-סירה גלוברמן (עורכות)^[10], חיכיתי לפוסטא: חליפת מכתבי אהבה בשנים 1920–1948 בין חיה הורביץ לבין יעקב שיפמן לימים חיה ויעקב בן סירה, תל אביב, אין שנת הוצאה, הוצאת המשפחה.

מדיה וקבצים בנושא יעקב בן-סירה בוויקישיתוף

• צור שיזף, האיש שעשה את העיר הלבנה (אורכב 12.10.2010 בארכיון Wayback Machine)
• דוד תדהר (עורך), "יעקב בן-סירה (שיפמן)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 858
• נועם דביר, השבוע ייקרא בתל אביב רחוב על שמו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה, באתר הארץ, 10 במרץ 2011
• הילה שמר, האיש שהינדס את תל אביב: יעקב שיפמן (בן סירה), אבי העיר הלבנה, באתר Xnet‏, 14 בפברואר 2017
• נעמה ריבה, המהנדס האגדי של תל אביב, "אחד מחמשת האנשים שעיצבו את הארץ במו ידיהם", באתר הארץ, 20 בפברואר 2017
• יעקב בן-סירה, דף שער בספרייה הלאומית