כמיל שמעון

כמיל שמעון
كميل نمر شمعون

לידה	3 באפריל 1900 דיר אל-קמר, לבנון
פטירה	7 באוגוסט 1987 (בגיל 87) ביירות, לבנון
מדינה	האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הלבנונית תחת המנדט הצרפתי, לבנון
השכלה	אוניברסיטת סן-ז'וזף (1923)
מפלגה	Constitutional Bloc, המפלגה הליברלית הלאומית
חבר הפרלמנט הלבנוני 1934–1952 (כ־18 שנים) 1960–1964 (כ־4 שנים) 1968–1987 (כ־19 שנים) נשיא לבנון 23 בספטמבר 1952 – 22 בספטמבר 1958 (6 שנים) → בשארה אל-ח'ורי פואד שהאב ←
פרסים והוקרה
עיטור המופת האזרחי (1957) אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית הסרט הגדול של מסדר הארז

כמיל נימר שמעון (בערבית: كميل نمر شمعون; 3 באפריל 1900 - 7 באוגוסט 1987) היה פוליטיקאי לבנוני נוצרי מרוני. היה נשיא לבנון בין השנים 1952–1958.

שמעון הוא יליד העיירה דיר אל-קמר בהר הלבנון. למד משפטים בין השנים 1920–1923 באוניברסיטת סן ג'וזף בביירות. נבחר לראשונה לפרלמנט הלבנוני בשנת 1929 מטעם אזור הר הלבנון, בו נולד ובו היה מוקד כוחו הפוליטי. בתחילת שנת 1930 נשא לאישה את זלע'ה ת'אבת.

בשנת 1937 שימש כשר האוצר והעבודות הכלליות בממשלת לבנון. באותן שנים השתתף בהקמת "מפלגת החוקה" יחד עם המנהיג הדרוזי מג'יד ארסלאן וחמיד פרנג'יה ובשארה אל-ח'ורי הנוצרים. בין השנים 1943–1944 שימש כשר הפנים. בשנת 1944 נשלח לשמש כשגריר לבנון בלונדון ובין השנים 1945–1948 כשגריר ארצו באו"ם. בכ"ט בנובמבר 1947 נשא בעצרת האו"ם נאום חריף נגד המדינה היהודית.^[1]

בשנת 1952 היה כמיל שמעון בין הגורמים המכריעים שהביאו להדחתו של נשיא לבנון בשארה אל-ח'ורי ולאחר הדחתו נבחר שמעון לנשיא לבנון. בכהונתו התרחק שמעון מהקבוצה שהעלתה אותו לנשיאות ואשר דרשה תיקונים חוקתיים והפניית משאבים לטובת האוכלוסייה הלא-נוצרית בלבנון. הוא נקט מדיניות פרו-מערבית וחיזק את קשרי לבנון עם עיראק ההאשמית, שיחד עם ירדן, טורקיה ומדינות חצי-האי ערב נחשבו למדינות הפרו-מערביות באזור. זאת למול המדינות ה"מתקדמות" באזור, מצרים וסוריה.

בשנתיים האחרונות לכהונתו כנשיא החריף המתח הבין-עדתי בלבנון, הן מסיבות פנימיות והן עקב תהפוכות מדיניות במזרח התיכון. מדיניותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר עודדה את הגורמים בלבנון שדחפו לעימות פנים-לבנוני. שמעון עצמו הוסיף שמן על המדורה בנסותו לתקן את החוקה הלבנונית על מנת להיבחר לכהונה שנייה כנשיא לבנון.

במאי 1958 הידרדרה לבנון למלחמת אזרחים, ושמעון ביקש את עזרתן של מדינות המערב ובראשן ארצות הברית על מנת שיגנו על משטרו. חלק מהסיוע כלל העברת נשק מישראל דרך הגבול בין לבנון לישראל. ישראל גם הייתה מעורבת בסיוע לשמעון ותומכיו בדרך האוויר. באמצעות מטוס מסוג DC-3 דקוטה של חיל האוויר האיראני שהגיע לבסיס חיל האוויר הישראלי בתל נוף הועבר במשך חודש שלל ממלחמת סיני לידי אנשיו של שמעון. ארצות הברית גם התערבה ישירות בסכסוך על ידי נחתים אמריקנים שנחתו בחוף לבנון ואילצו את המערכת הפוליטית להגיע לפשרה, שכללה את סיום כהונתו של שמעון ובחירת מפקד הצבא פואד שהאב לנשיא במקומו.

לאחר סיום כהונתו כנשיא פרש שמעון לשנים אחדות מהפוליטיקה הלבנונית, אך בראשית שנות השישים חזר לזירה הפוליטית והקים את מפלגת הלאומיים הליברלים ועמד בראשה עד לשנת 1985. מפלגתו דגלה בשמירה עיקשת על האינטרסים של העדה המרונית בלבנון ושימור זכויות היתר שלה.

בראשית מלחמת האזרחים השנייה שימש שמעון כשר הפנים וכיד ימינו של הנשיא סולימאן פרנג'יה. כמו כן הקים שמעון כוח צבאי בשם "הנמרים", ובנו דני עמד בראשו. שמעון ובנו עמדו בקשר עם ישראל במהלך מלחמת האזרחים וקיבלו ממנה סיוע צבאי ואזרחי. במרץ 1976 נפגש שמעון עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הפגישה נערכה על ספינת חיל הים שבה הגיע רבין אל החוף שמול העיר ג'וניה בלבנון. שמעון ביקש מרבין סיוע צבאי, מזון ודלק. רבין הסכים לבקשה, אך סייג ואמר: "נעזור לכם כדי שתוכלו לסייע לעצמכם". כעבור זמן קצר התקיימה פגישה נוספת ביניהם.^[2] במהלך הקדנציה הראשונה של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל, מסר שמעון לממשלת ישראל תזכיר שכותרתו "ישראל ונוצרי לבנון". שמעון ציין בו שבמהלך מלחמת האזרחים התפתח בין ישראל לנוצרים שבלבנון "קשר טבעי של סולידריות", ושעל שני המיעוטים באזור, היהודי והנוצרי, "רובץ האיום של השמדה כללית בלחצו של רוב ערבי, שחוסר סובלנותו גובל בשנאת-זרים". לדבריו, "ההסתמכות על ארצות הברית היא בבחינת אשליה שסופה תהיה אכזבה" ושהיא מתנגדת "לכל רעיון של שיתוף פעולה" בין שני העמים, "על ידי העידוד שהיא מושיטה למהפכה הפלסטינית, יחסה האוהד כלפי מנהיגי תנועה זאת והדברים הבוטים שהיא משמיעה בגלוי נגד ישראל". לדבריו, "בכך תרמה ארצות הברית להקשחת עמדתם של הפלסטינים ומדינות ערב... בדרך זו מתנהגות גם מדינות אירופה... ישראל כיום מבודדת בדיוק כנוצרי לבנון מאז 1975". עוד טען בתזכיר, כי שיתוף הפעולה בין הנוצרים והמוסלמים בלבנון "הוא כמעט בלתי אפשרי על פי הנוסחה של 1943, שאינה מאפשרת כל אוריינטציה ללא הסכמתם של המוסלמים".^[3] מאוחר יותר ביקר כמיל שמעון בישראל ביקור לילי חטוף ובמהלכו נפגש עם מנחם בגין וסייר בעיר העתיקה בירושלים.

ה"נמרים" שימשו כאחד הכוחות המרכזיים במחנה הנוצרי, עד לחיסולם ככוח צבאי על ידי בשיר ג'ומאייל ביולי 1980. כמיל שמעון הבליג על חיסול כוחו הצבאי והמשיך בשיתוף פעולה עם בשיר ג'ומאייל. ב-13 בינואר 1982 נפגש שמעון עם שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון בביתו של בשיר ג'ומאייל, בשכונת אשרפייה שבמזרח ביירות.^[4] לאחר שהתנקשו בחייו של ג'ומאייל, שקל שמעון לנסות ולהתמודד על משרת נשיא לבנון, אך נמנע מכך לאחר שהבין שישראל אינה תומכת בו. בשנת 1984 הצטרף כמיל שמעון לממשלתו של אמין ג'ומאייל כסגן ראש ממשלה, לאחר ביטול הסכם ההבנות בין ישראל ללבנון. במשרה זאת החזיק עד ליום מותו.

מדיה וקבצים בנושא כמיל שמעון בוויקישיתוף

• כמיל שמעון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

נשיאי לבנון
לבנון הגדולה (מנדט צרפתי)	שארל דבאס • אנטואן פריבאט-אובארד • חביב פאשא אלסעד • אמיל אדה • פייר ג'ורג' ארלאבוס • אלפרד ג'ורג' א-נקאש • איוב ת'אבת • פייטרו טראד • בשארה אל-ח'ורי • אמיל אדה
לבנון (העצמאית)	בשארה אל-ח'ורי • פואד שהאב • כמיל שמעון • פואד שהאב • שארל חילו • סולימאן פרנג'יה • אליאס סרכיס • בשיר ג'ומאייל • אמין ג'ומאייל • רנה מעווד • אליאס הראווי • אמיל לחוד • מישאל סולימאן • תמאם סלאם (בפועל) • מישל עאון