כרוב (מיתולוגיה)

כרוב הוא יצור מיתי המופיע במיתולוגיות שמיות, בעל פני אדם, גוף בעל חיים (אולי שוורים) וכנפיים.

הכרוב נזכר מספר פעמים בתנ"ך; במשכן ובבית המקדש הראשון ניצבו פסלי זוג הכרובים בקודש הקודשים. בתפיסה המסורתית המודרנית, בעקבות חז"ל, הכרובים הם דמויות של תינוקות מכונפים המסוככים על ארון הברית. עם זאת, אין זאת הפרשנות היחידה, וייתכן שאין זה מתוך מסורת בנושא, שכן כבר אצל יוסף בן מתתיהו אנו מגלים שדמותם של הכרובים נשכחה לפני זמנו (המאה ה־1 לספירה).

מקור המילה "כרוב" אינו ברור. מספר חוקרים טוענים כי שורשו הוא במילה הבבלית "כָּרַבּוּ", משמע להיות מבורך. בעוד שאחרים טוענים כי המילה קשורה ל"כִּרֻבֻּ", המופיע במיתולוגיה האשורית כדמות אדם בעל גוף של שור מכונף.^[1]

הכרוב היה המקביל הלבנטיני של הלמסו האשורי־נהריימי והספינקס המצרי (הספינקס הופיע תדיר באמנות הלבנט, בעוד הלמסו היה נדיר מאוד בה),^[2][3][4] או ביתר דיוק ספינקס מכונף.^[5]

תבליטי כרובים הופיעו במקדש בעין דארה, שמבנהו הושווה לזה של מקדש שלמה.

הכרובים הופיעו באמנות הכנענית־פיניקית בכסי עשתרת, כס פולחני עליו יושב אל או מלך, אשר משני צדדיו כרובים.^[6] כס הכרובים מבטא סמליות מלכותית, בדומה לספינקס המצרי הקרוב המסמל גם הוא מלוכה.^[7] ייצוגים כאלה נמצאו מתקופת הברונזה המאוחרת במגידו עד התקופה הרומית בפיניקיה, וכן במושבות הפיניקיות בעברי הים, ואף נרמז בתנ"ך (ראו #כרוב ממשך הסוכך).^[3][8]

• כרובים על כסי עשתרת פיניקיים
• 
  לוח שנהב עם כרובים בכס עשתרת ממגידו, המאה ה־13 לפנה"ס^[9]
• 
  כס מלכות עם כרובים על ארון אחירם^[10]
• 
  כרוב בפסל עשתרת מהמאה השישית לפנה"ס מקפריסין
• 
  "הגבירה מגלרה" (אנ'), צלמית פיניקית באבן בהט מהמאה ה-7 לפנה"ס שנמצאה בדרום ספרד
• 
  חותם עם כס עשתרת מהנקרופוליס של צידון
• 
  פסל פוני של בעל חמון מתוניסיה (צר')
• 
  כס עשתרת ממקדש אשמון בצידון
• 
  צלמיות אבן של כסי עשתרת עם כרובים בצדיהם
• 
  צלמיות אבן של כסי עשתרת עם כרובים בצדיהם

בספר בראשית מתוארים הכרובים כשומרי עץ החיים אשר בגן עדן, יחד עם להט החרב המתהפכת (ויש מפרשים שזהו נשקם): ”וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (בראשית, ג', כ"ד).

ספר שמות מעיד כי הכרובים קישטו את יריעות אוהל מועד: ”וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי--כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם” (שמות, כ"ו, א').

על הכפורת, המכסה של ארון הברית, היו שני פסלים של כרובים. במקדש שלמה ניצבו בנוסף ליד הארון שני פסלים עשויים מעץ הזית ומצופים זהב, בגובה עשר אמות אשר סככו על ארון הקודש. ארון הקודש שכן בקודש הקודשים, שבו התגלה אלוהים מ"בין הכרובים".

בתיאורי הנביאים, הכרובים היוו את מרכבתו, אולי בדומה לרוח שנשאה אותו, כמתואר בספר תהילים ובספר שמואל: ”וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב, וַיָּעֹף” (שמואל ב', כ"ב, י"א; תהילים, י"ח, י"א)

יחזקאל תיאר את ה"מרכבה" בצורה מפורטת יותר. בחזונו היו חיות המרכבה ארבע במספר – אחד של אריה, אחד של שור, אחד של נשר ואחד של אדם, ותכונותיהם המשותפות: גוף וידי אדם, רגלי פרסה של העגל וכנפיים. בתיאור אחר של החזון, מוחלפים פני השור בפני כרוב, ומכאן היו שהבינו שלכרוב צורה של שור.

חז"ל פירשו את המילה "כרוב" על דרך הארמית (בדיאלקט ארץ־ישראלי) – "כרביא"^[11] (כמו ילד), אך כבר פרשן המקרא אבן עזרא בפירושו לשמות, כ"ה, י"ח ציין שאין לקבל זאת כניתוח בלשני מדעי של המילה.

בתאולוגיה הקתולית מימי הביניים מתואר הכרוב כאחד המובילים בהיררכיית המלאכים, לצד השרפים. במסורת הנוצרית הפשוטה הפך "כרוב" למילה נרדפת ל"מלאך", ובמיוחד למלאכים בעלי חזות ילדותית.

הנתון הבסיסי הידוע לנו מהמקרא הוא שלכרובים יש כנפיים, על כן בבואנו לחפש דמויות של חיות או בני־כלאיים שחלקם בעל חיים, אנו מוצאים דמויות אשר זהותן לכרובים המקראיים אינה מוטלת בספק. באשורית נמצא את ה'כירובו' (kirubu), מונח המציין שור מכונף, דמות המצויה במקדשים מסופוטמיים קדומים. בנוסף לשור המכונף, אנו מכירים את דמות האריה המכונף – שדו (shedu) או למסו (lamassu) – אשר מלבד כעיטור על קירות ודלתות המקדשים, מצויים היו שניים מהם (האריות או השוורים המכונפים) כשומרים בשני צדי הכניסה למקדשים במסופוטמיה. כך ניתן לקרוא את הביטוי "כְּרוּבִים אֲרָיוֹת" כביטוי אחד המתייחס לכרוב בדמות אריה (shedu), המוצג בניגוד לכרוב בדמות שור (kirubu).

את הקשר בין כרובים לאריות ושוורים, ניתן למצוא כבר בתיאור בניית המקדש: ”וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים...” (מלכים א', ז', כ"ט) ”וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת...” (מלכים א', ז', ל"ו)

דמויות כרובים מפורטות ופועלות, נמצא אצל יחזקאל בפרק י', שם הכרובים הם בעלי ידי אדם: ”וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם” (יחזקאל, י', ח'), ובעלי ארבע כנפיים: ”...וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם” (יחזקאל, י', כ"א). החזון עצמו מורכב ביותר, אך חשוב לציין כי יחזקאל מקשר בחזונו בין אריה, שור, נשר ואדם (החלקים המרכיבים את דמות ה'שדו' או ה'כירובו'): ”וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן” (יחזקאל, א', י'). הזיהוי הוודאי של כרובים כחיות מצוי אצל יחזקאל בהמשך: ”"וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר” (יחזקאל, י', ט"ו), ”הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה” (יחזקאל, י', כ').

השימוש של יחזקאל במונח "פנים" יצר אצל הפרשנים לאורך הדורות את ההבנה שהכוונה היא שיש לכל אחד מהכרובים ארבע פנים שונים בראשו, אך המילה "פנים" יכולה לשמש לאו דווקא כפני אדם (או חיה) אלא במשמעות צדדים, דהיינו שלכל כרוב היו 4 חלקים – פני אדם, כנפי נשר, גוף שור ורגלי אריה – דבר המקביל כפי שראינו לדמויות הכרובים ממסופוטמיה. אך בכל מקרה, לא ניתן להסתמך על תיאורו של יחזקאל כאמין או כמדויק מכמה סיבות. ראשית, כמות הפנים משתנה בפרק מ"א, שם נאמר: ”...וּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב: וּפְנֵי אָדָם אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ וּפְנֵי כְפִיר אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ” (יחזקאל, מ"א, י"ח–י"ט), וכן פני השור משתנים לפני כרוב: ”...פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר” (יחזקאל, י', י"ד).

כמו כן, בהשוואת תיאורי יחזקאל את האופנים והכרובים לכתוב על המכונות שהיו במקדש (מלכים א', ז'), יש האומרים כי משם הוא שאב את החומרים שהרכיבו את חזונו, אחרים אומרים ששאב את השראתו מאיורים ופסלים שראה במקדשי בבל – שכן הוא זכה להיות במקדש רק בילדותו, כאשר את רוב חייו בילה בגלות, וכל נבואותיו היו בבבל.

בקינת יחזקאל על העיר צור מתואר מלך צור כמושלם, חכם, יפהפה, ויושב בגן עדן, מסוכך^[13] באבני חן שונות ויקרות (לדימוי זה יש זיקה לאגדות שונות מהאזור) שנוצרו במיוחד בשבילו.^[14] מלך צור מעוטר בתואר רב־משמעות: ”אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד). הסמליות של כס הכרובים, המוכר מהאמנות הפולחנית הפיניקית, ככס מלכותי באה לידי ביטוי בתואר זה.^[15] עדיה חורון שיער שהמילה "ממשח" מרמזת, לאור הסחר הענף של צור בצפון אפריקה (באמצעות קרתחדשת) ומערבה, לשם אימשיע'ים.^[16] הדבר מתבסס גם על זיהוי גן עדן בצפון אפריקה, ומציאת היסוד באגדת גן עדן והגירוש ממנו (שאחריו הוצבו הכרובים לשמור על הדרך לגן) באירועי המדבור של הסהרה,^[17] שכפו על יושבי האדמות הפוריות שהפכו למדבר לנדוד מזרחה.^[18] הנמשל הוא שמלך צור מסוכך, מגן על ארצות־חסותו,^[14] ובכך מתקבל על הדעת זיהוי משמעות המונחים במערב, שם התרכז עיקר הסחר הצורי.^[18] יהוה שם את מלך צור, הכרוב, בהר קודש, ובניגוד לקינה הקודמת המאשימה את מלך צור ביוהרה בחושבו עצמו לאלוהים, פה נאמר במפורש ”אֱלֹהִים הָיִיתָ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד), כלומר הוא שלט בגן כאלוהים השולטים בעולם.^[14]

• ארון הברית
• כס עשתרת
• למסו
• שרף
• מלאך

• י. ליבוביץ, ה"כרוב" במזרח התיכון העתיק, עתיקות: סידרה עברית א', 1955, עמ' 67–77
• Albright, W. F., "What Were the Cherubim?", The Biblical Archaeologist 1 (1938), pp. 1–3. Reprinted in G. Ernest Wright and David Noel Freedman (eds.), The Biblical Archaeologist Reader, vol. 1, Chicago: Quadrangle Books, 1961, pp. 95–97.
• R. Gilboa, ‘Cherubim – An Inquiry into an Enigma’, Biblische Notizen, 82, 1996, 59–75

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כְּרוּב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כרוב (מיתולוגיה)

• ד"ר רענן אייכלר, איזה מין יצורים הם הכרובים? באתר "התורה"
• "כרובים (Cherubim)", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• כרוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כרוב, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)