לוחמה רומית

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

רומא נוסדה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס והחזיקה מעמד עד אמצע המאה ה-5 לספירה. נהוג לחלק את תולדות רומא לכמה פרקי משנה: רומא המלוכנית, רומא הרפובליקנית ורומא הקיסרית. לעיתים יש חלוקת משנה כמו הרפובליקה המוקדמת והמאוחרת והקיסרות המוקדמת והמאוחרת.

(הערה:הערך מתאר את האירועים רק עד המאה ה-2 לספירה)

בהתחלה הצבא הרומי לא היה שונה בהרבה מצבאות האטרוסקים והיוונים. המערך הרומי האופייני לתקופה היה פלנקס. החיילים סודרו בגוש גדול בעומק כמה שורות ונלחמו כנגד הגוש השני. הצבא לא היה גדול במיוחד ולא עלה על כמה אלפי לוחמים.

עם הזמן הפיתוחים הטכנולוגיים שיכללו את תורות הלוחמה הרומיות ונוצר הלגיון. הלגיון סודר ב־3 שורות בזיגזג, כלומר היו פערים בשורה הראשונה ובפערים אלו עמדה השורה השנייה ובפערי השורה השנייה עמדה השלישית. הפרשים סודרו בדרך כלל באגפים. הטקטיקה העיקרית הייתה להמתין להסתערות האויב, להטיל את הכידונים המכונים פילום ואז להסתער עליו. לפרשים נועדו תפקידי משנה בלבד. הלגיון שהיה גמיש מאוד היה מסוגל להילחם בהצלחה גם בשטח משובש כמו יערות או הרים, דבר שאיננו אופייני לחי"ר כבד.

הצבא הרומאי התחלק ללגיונות. הלגיון הבסיסי הורכב משלושה קווים:

הקו הראשון של הלגיון נקרא הסטאטי. הוא הורכב מהחיילים הצעירים ביותר, והם צוידו בחניתות ארוכות במיוחד, ומכאן שמם.

הקו השני נקרא פרינקיפי. הוא הורכב מחיילים מבוגרים יותר, שצוידו בחניתות רגילות.

הקו השלישי והאחרון נקרא טריארי, והורכב מהחיילים הוותיקים והמנוסים ביותר של הלגיון.

הלגיון כלל גם שתי כנפות פרשים, שמוקמו בדרך כלל באגפיו, וכן לוחמים קלי חימוש בשם ולטיס (מלשון מהירים), שהוצבו לפני קווי הרגלים הכבדים של הלגיון.

הקרב התחיל על ידי הולטיס, שהתגרו באויב והטילו עליו קליעים וכידונים קלים, יחידות ההסטאטי ופרינקיפה זקופים, והטריארי כרעו ברך והתכסו במגיניהם. הראשונים שתקפו את האויב היו ההסטאטי. אם האויב גבר עליהם הם נסוגו דרך שורות הקו השני, הפרינקיפה, שהפך לקו הראשון. אם גם הפרינקיפה נכשלו, או הותשו מהלחימה, הם נסוגו דרך שורות הטריארי, והאחרונים התקדמו לחזית. בינתיים שני הקווים האחרים של הלגיון נערכו מחדש ובאו לעזרת הקו הראשון. אחרי הניצחון הולטיס והפרשים רדפו אחרי האויב המובס.

לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. הרומאים לא הססו לטבוח עמים שלמים - כך לאחר המרד הגדול מחצית מתושבי יהודה נספו בפעולות הענישה הרומיות. רוב החלק האחר הוגלה לרומא. גם מדינות אחרות שמרדו זכו לגורל דומה - במלחמה הפונית השלישית קרתגו נשרפה כליל ומעטים מתוך כ-800,000 איש שרדו את הטבח שערכו בהם הרומאים.

במהלך המלחמה הרומים בדרך כלל ניסו להתיש את האויב. הם שלחו צבאות חזקים המונים בדרך כלל כמה עשרות אלפי לוחמים. אם הגיס הראשון הובס, בדרך כלל נשלח גיס שני גדול אף יותר וכך עד שלא יהיה די. רומא הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילים למלחמה אחת. לדוגמה במלחמה הפונית השנייה הם גייסו כ- 700,000 חיילים. לוחמת המצור הייתה מפותחת מאוד ולא היה מקרה שמבצר כלשהו הצליח לשרוד את המצור הרומי.

עם התגבשות האימפריה הרומית החלה להתגבש, בכוונה או לא בכוונה, מערכת אסטרטגית רחבה שהקיפה את כל שטחי רומא ומדינות החסות שלה. מאפייניה של מערכת זו השתנו לאורך הזמן ומקובל לחלק אותה לתקופות שונות.

המערך האסטרטגי בתקופת הרפובליקה הרומית והשושלת היוליו-קלאודית היה בעל מאפיינים בולטים. במערך זה הכוחות הרומים היו מפוזרים במעגל רחב סביב איטליה, בריכוזים של מספר לגיונות בכל כוח. כל כוח רומי כזה לא היה מרותק להגנה אזורית או לגבול מסוים והיה בעל יכולות תנועה ופריסה מחדש במהירות ויעילות. הגמישות הזו אפשרה לכמעט חצי מהצבא הרומי להישלח לדכא מרד בפרובינקיה בודדת, או לחלופין לכבוש שטחים חדשים, ובו בזמן לשמור על כוחות בעורף. הגבולות של האימפריה נשארו פתוחים יחסית, ולא היו קיימים קווים מבוצרים.

ההגנה על שטחי רומא מפני פשיטות, מסתננים ואיום צבאי מדרגה שנייה הוטלה על מדינות החסות של רומא. שטחי האימפריה שהיו שייכים ישירות לרומא היו מוקפים בשטחי עמים או ארצות שחבו נאמנות לרומא ובכך ששמרו על גבולות ארצם, שמרו על גבול האימפריה עצמה. נאמנות מדינות החסות הייתה תלויה במאמץ דיפלומטי מתמיד של הרומים ובראש ובראשונה באיום הנסתר והגלוי של עוצמת הצבא הרומי. כל שליט עצמאי למחצה הכיר את סדרי הכוח הרומים וידע שבמקרה של מרידה יכול להתרכז אל שטחו חצי מצבא זה, במהירות ויעילות רבה.

שיטה זו נשענה בחלקה על תדמיתה של רומא ותפיסת כוחה בעיני כוחות חיצוניים. תפיסה אסטרטגית זו גם שמה דגש על שמירה על מידת השליטה של רומא במדינות החסות שלה ולא על ההגנה על תושבי האימפריה.

משנת 69 לספירה ועד אמצע המאה ה-3 לספירה החלה להתבסס מערכת אסטרטגית חדשה. הכוחות הצבאיים היו ממוקמים בגבולות, והגמישות הקודמות שלהם נעלמה. בנייתם של חומות וביצורים נוסח חומת אדריאנוס באנגליה וגרמניה וביצורים נוספים בזמנו של קונסטנטינוס.

הרומאים הפסיקו עם מסעי הכיבושים הגדולים והתמקדו בשמירה על הקיים. למעשה עם תהליכי הרומניזציה הרחבים שהתרחשו ברחבי האימפריה הדגש היה על שמירת השלווה וביטחון האזרחים, שלווה שעלתה במחיר גמישות של הצבא הרומי ופיצולו ליחידות קטנות המסופחות להגנה על אזור מסוים.

• הצבא הרומי

• edward luttwak, the grand stategy of the roman empire, weidenfeld &niclson, 1998.
• (תרגום של המקור לעיל: אל"ם ברוך קורות) אדוארד נ' לוטוואק, האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, הוצאת "מערכות", 1982

• טל טובי, ‏לוחמה נגד התקוממות - המודל הרומאי, מערכות 447, פברואר 2013
• זיו יופה, טקטיקת הקרב של הרומאים: 100 לפנה"ס - 100 לסה"נ.