לוסיאן לוי-בריהל

לוסיאן לוי-בריהל
Lucien Lévy-Bruhl

צילום דיוקן משנות ה-1920
לידה	19 באפריל 1857 פריז, צרפת
פטירה	13 במרץ 1939 (בגיל 81) פריז, צרפת
מקום לימודים	אקול נורמל סופרייר, סורבון
מוסדות	סורבון
תחומי עניין	היסטוריה של הפילוסופיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה
עיסוק	אנתרופולוג, סוציולוג, סופר, פילוסוף, מרצה באוניברסיטה
הושפע מ	אמיל דורקהיים,
השפיע על	קרל גוסטב יונג, פול מאסון-אורסל, הלן מצגר, לואי היילמסלב, לאון ברונשוויג, עמנואל לוינס
מדינה	צרפת צרפת
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד (15 בינואר 1928) אביר בלגיון הכבוד (7 בפברואר 1906)
צאצאים	אנרי-לוי ברול

לוסיאן לוי-בריהל (בצרפתית: Lucien Lévy-Bruhl;‏ 19 באפריל 1857, פריז – 13 במרץ 1939, פריז) היה פילוסוף, סוציולוג ואנתרופולוג יהודי-צרפתי שתרם לחקר החשיבה והמוסר על בסיס ניתוח תרבותם של בני העמים החיים בתנאי תקופת האבן שלא ידעו קריאה וכתיבה. הוא נודע, בין השאר בתאוריה שלו על המנטליות הפרימיטיבית הטרום-לוגית. כהוגה מקורי וקפדן, הושפע לוי-בריהל מרעיונותיהם של קונט ודורקהיים. כאנתרופולוג ואתנוגרף ביסס את השקפותיו לא על מחקרי שדה של עצמו אלא על עיון בספרות ענפה של תיאורי מנהגים ותרבויות בידי עדים וחוקרים אחרים. הוא כיהן כפרופסור לתולדות הפילוסופיה המודרנית באוניברסיטת סורבון (1927-1899) ונבחר לחבר המכון של צרפת - במסגרת האקדמיה למדעי האתיקה והפוליטיקה. ספריו השפיעו על התאוריות של פיאז'ה ויונג.

נולד בשנת 1857 בפריז בשם לוסיאן לוי, למשפחה יהודית שמקורה בלורנה - במץ ובסן דייה-דה ווז'. אביו, סילבן לוי (1915-1830) היה סוחר ואמו ארנסטין לבית ברנאר (1939-1832) הייתה עקרת בית.

לוסיאן לוי היה תלמיד מצטיין^[1]. הוא למד בתיכון "שארלמאן" בפריז, לרבות לימודי מוזיקה, פילוסופיה ומדעי הטבע, והחל משנת 1876 באקול נורמל סופרייר שבו סיים השני במחזורו^[2]. מאותן השנים על ספסלי הלימודים יצר קשרי ידידות עם ז'אן ז'ורס ועם אנרי ברגסון. בשנת 1879 עבר את מבחני ההסמכה agrégation בפילוסופיה. לימד בהתחלה בבתי ספר תיכון בפואטייה (1882-1879) ובאמיין (1883-1882), אחר כך בשנים 1883-1895 לימד "רטוריקה גבוהה" בתיכון לואי לה גראן בפריז (כשהחליף את אנטואן בירדו). לימד פילוסופיה גם בבית המדרש הרבני בפריז.

בינתיים, בשנת 1884 סיים עבודות הדוקטורט (docteur ès lettres) בסורבון בשפה הצרפתית על "רעיון האחראיות" ובלטינית "Quid de Deo Seneca senserit" (מה סבר סנקה על אלהים). בשנת 1886 התמנה למרצה ממלא מקום באקול נורמל סופרייר בפריז והחל מאותה שנה, 1886 לימד גם ב"בית הספר החופשי למדעי המדינה" (שהיה באותן שנים מוסד חינוך פרטי) קורסים על ההיסטוריה של התנועות הפוליטיות ועל התפתחות הרוח הציבורית בגרמניה ובאנגליה במאתיים השנים האחרונות. משנת 1895 התמנה למרצה להיסטוריה של הפילוסופיה בפקולטה לספרות בסורבון, והחל משנת 1902 הופקד כאחראי על הקורס לתולדות הפילוסופיה המודרנית. ב–1905 התמנה כפרופסור שלא מן המניין וב–1908 כפרופסור מן המניין בסורבון כמחליפו של אמיל בוטרו בקתדרה לתולדות הפילוסופיה המודרנית, תפקיד שמילא עד 1927. בשנת 1889 פרסם את ספרו על הפילוסופיה המודרנית הצרפתית ובעקבותיו ספר על הפילוסופיה הגרמנית ("גרמניה אחרי לייבניץ" 1890), ספר ראשון על הגותו של יאקובי ( 1894), הרצה קורס ראשון על הגותו של אוגיסט קונט (1900) ופרסם "מכתבים לא ידועים של ג'ון סטוארט מיל אל אוגיסט קונט"). בספרו "המוסר ומדע המנהגים" (1903) התעניין לראשונה מקרוב בהיבטים אתנולוגיים.

בימי פעילותו בסורבון פרסם לוי-בריהל ספרים על טבעה של מה שהוא כינה הנפש הפרימיטיבית. בשנת 1910 פרסם את הספר "התפקודים הנפשיים בחברות הפרימיטיביות", ב-1922 את "המנטליות הפרימיטיבית" שדן ב"סיבתיות" אצל בני אדם בחברות "פרימיטיביות", ב−1928 - "הנפש הפרימיטיבית", הדן במושג "נפש" או "נשמה" ב−1931 -את הספר "העל-טבעי וטבעה של הנפש הפרימיטיבית", ב-1935 -את "המיתולוגיה הפרימיטיבית" וב–1938 את "החוויה המיסטית והסימבוליזם הפרימיטיבי".

לוי-בריהל הקים בשנת 1917 את כתב העת לפילוסופיה Revue philosophique de la France et de l'étranger (כתב עת פילוסופי של צרפת וארצות אחרות) וכמו כן בשנת 1925, יחד עם מרסל מוס ופול ריווה ייסד את המכון לאתנולוגיה שליד אוניברסיטת סורבון. הוא נבחר לחבר האקדמיה למדעי המוסר והמדינה במסגרת המכון של צרפת. אחרי פרישתו בשנת 1927 מסורבון ומהמכון האתנולוגי בעקבות חילוקי דעות עם כמה מעמיתיו, הוא הקדיש את רוב זמנו לכתיבה ולנסיעות. לוי-בריהל לימד, בין היתר, כפרופסור אורח באוניברסיטאות הרווארד (1920-1919), ג'ונס הופקינס וקליפורניה. בשנת 1928 יחד עם אינטלקטואלים צרפתים וגרמנים אחרים השתתף בקורסים האוניברסיטאיים של דאבוס בשווייץ. באותה שנה השתתף בהקמת מכונים אתנולוגיים בקוסטה ריקה, ניקרגואה, אל סלוודור וגואטמלה.

בשנת 1903 פרסם לוי-בריהל את "המוסר ומדע המנהגים", ספר שהושפע על ידי ההגות הסוציולוגית של אמיל דורקהיים. לוי בריהל הבחין כי המושג "מוסר" מציין עובדות מוסר, את מדע המעשים המוסריים ואת "אמנות המוסר הרציונלית".^[3] עובדת מוסר היא עובדה חברתית כגון מנהגים, טקסים, חוקים, וגם תאוריות מוסר הנחשבות לחוקים, לנורמות. לוי-בריהל הבחין גם מדע של המנהגים, ענף של סוציולוגיה, החוקר את המנהגים, וכן את צורות המוסר השונות (קודים, מסורות, תורות חינוכיות של מוסר ומנהגים) הקיימות בחברות שונות. הן יחסיות, "רלטיביות", כי הן קשורות להקשר החברתי או ההיסטורי. לוי-בריהל תמך ברלטיביזם המוסרי, - שלילת האחדות של הטבע האנושי-, ובו זמנית הוא תמך בפוזיטיביזם המוסרי, המתבסס לא על התאוריות אלא על תצפיות. יישום מדע המוסר כונה על ידי דורקהיים ועל ידי לוי-בריהל "אמנות המוסר". אמנות המוסר מנסה לשפר את המציאות החברתית על סמך נתונים ממדע המוסר.

ספרו זה של לוי-בריהל התקבל בחיוב על ידי סוציולוגים. הוא ביקש לקדם בהשראה סוציולוגית את פיתוחו של מדע מנהגים שיהיה מנוגד לפילוסופיית המוסר (תורות המוסר). גישה זו עוררה בקורות וקריאות תגר מצד הפילוסופים. הועלו אז שאלות באם ניתן לחקור עובדות מוסר כמו שחוקרים כל חפץ, מבלי להתחשב בהיבט הסובייקטיבי של ההתנהגויות (סוציולוגיזם)? המנהגים הם תלויי-תקופה, -מקומות, -תרבויות (רלטיביזם)? האם בניית מדע של המנהגים היא הרס המוסר לסוגיו?^[4]

לוי-בריהל ראה בכתבי האתנולוגיה שלו מכלול בן שישה כרכים: 1."הפונקציות הנפשיות בחברות הנחותות" (1910), 2. "המנטליות הפרימיטיבית" (1922), 3. "הנפש הפרימיטיבית", 4. "העל-טבעי והטבע במנטליות הפרימיטיבית" (1932), 5. "המיתולוגיה הפרימיטיבית" (1935), 6. "החוויה המיסטית והסמלים אצל הפרימיטיבים" (1938). בשנת 1939 תלמידו, מוריס לנהארדט פרסם אחרי מותו של לוי-בריהל, את הרוויזיה שערך המחבר להגותו בשנים 1939-1938, תחת הכותרת "פנקסים" (Carnets)

התזה של לוי-בריהל עוררה שערורייה בתקופתו ואחר כך : ל"אדם הפרימיטיבי" אין אותם ההרגלים הנפשיים כמו האדם המערבי או המודרני, אינו חושב באמצעות מושגים, אין לו "נפש" זהה (על אף "הזהות הבסיסית של כל נפשות בני אדם - שכולן מסוגלות לחשוב, לדבר, לחשב וכו'). הוא הבחין בין שני אפיונים בסיסיים של המנטליות הפרימיטיבית - טרום-לוגית ומיסטית^[5].

קודם כל, המנטליות הפרימיטיבית היא "טרום-לוגית". לפי לוי-בריהל (בספרו Les fonctions mentales dans les sociétés inférieures) האדם הפרימיטיבי אינו רגיש לסתירות ולבלתי אפשרי וחסר לו המושג "סיבתיות". אינו בוטח בחווייה התחושתית ומתייחס יותר למיתוסים. בעוד אריסטו גרס כי החשיבה הלוגית מתבססת על עקרון הזהות (א הוא א) ועל עקרון אי-הסתירה (א אינו לא-א), האדם הפרימיטיבי, לעומת זאת, טוען שהוא גם הוא עצמו, וגם בעל חיים מסוים, טוטם, הוא גם העקבות שהוא משאיר, ביתו, בעוד שבעל החיים הוא גם אדם וכו'.

לוי-בריהל הגיע למסקנה זו מקריאת דו"חות אתנולוגיים, למשל על שבט טרומאי מברזיל שחבריו מזהים עצמם גם עם חיות מימיות או בני השבט בורורו, גם כן בברזיל, המזהים עצמם גם עם תוכים אדומים. הלוגיקה מבחינה בין חלק לשלם, אולם "האדם הפרימיטיבי" מזהה את החלק עם השלם: הראש למשל זהה עם הגוף. בשביל האדם הפרימיטיבי אין בעיה כלשהי בלהיות נוכח בשני מקומות בו זמנית - כאן ושם, וגם מבחינת הזהות - להיות אחד ולהיות שניים בו זמנית. הוא אינו רואה ניגוד בין טבע לעל-טבעי. אינו יוצר מושגים, רעיונות כלליים ומופשטים.

האפיון השני של המנטליות הפרימיטיבית הוא היותה "מיסטית", מבוססת על "חוויה מיסטית". לוי-בריהל פיתח את המושג הזה בספרו "החוויה המיסטית והסמלים אצל הפרימיטיבים".החוויה המיסטית בדרך כלל היא "ההרגשה הרציפה ללא תודעה ברורה, של נוכחותם של יצורים דומים לאלו שבמיתוסים ובאגדות" (ע' 15). הפרימיטיבי מביט במציאות מתוך הזיקה למיתוסים, מערבב בחוויות הדומות לשלנו, אמונה במציאות בלתי נראית ובלתי נתפסת שבה שולטים רוחות, מתים, כוחות על-טבעיים. מטרתו היא פחות קוגניטיבית כמו רגשית:הוא מחפש יותר את נוכחותם ופעולתם של הכוחות העל-טבעיים, מאשר סיבות פיזיות אובייקטיביות. הוא מרגיש - אינו ממשיג - סימפתיה בין היצורים, "השתתפות מיסטית".

את המושג "השתתפות מיסטית" פיתח לוי-בריהל בספרו La mentalité primitive. אצל האדם הפרימיטיבי קיימת זהות חומרית, קרבה הדוקה בינו ולבין יצורים אחרים. לוי בריהל הבחין שני סוגים עיקריים של "השתתפות"^[6]: א."שותפות של מהות, זהות בין ה"משתתף" ודבר שהוא שותף בו: למשל, בין היצור לחלקיו, לדברים שהם חלק ממנו או השייכים לו- שערות, צפורניים, הפרשות, בגדים, עקבות של צעדים, תמונה וכו', ושותפות בין הסמל למה שהוא מייצג, שייכות לקבוצה כמו שו של העינב לאשכול - למשל בין חבר בשבט טוטמי ולשאר חברי השבט, חיים או מתים", הזדהות עם בעלי חיים וצמחים מסוימים, כשהאדם והיצורים האלה הם cosubstantial -בעלי מהות משותפת. כלומר "להיות זה להשתתף"^[7] ב.שותפות כחיקוי, כלומר סירוב של מה שלא קיבל לגיטימציה באמצעות תקדים, מסורת של מיתוסים, ואמונה בתופעות מבשרות (prefiguration).

שני סוגי ההשתתפות משלימים זה את זה:"כדי להשיג יבול אורז בשפע, ילידים באוסטרליה יוצאים משדותיהם כפופי גב כאילו נושאים משא על הכפתיים. הפנטומימה דומה של האוסטרלים העושים "כאילו" ירד גשם מבקשת לבשר את הגשם על מנת שהוא יבוא או כדי שבדרך החיקוי יגרמו לו לרדת באמת.^[8]

גישתו של לוי בריהל התקבלה היטב אצל חלק מקוראיו, אולם עמיתים אנתרופולוגים - כמו מרסל מוס או ברוניסלב מלינובסקי מתחו עליו בקורת חריפה, גם על שיטתו, וגם על מסקנותיו. ההמשגה עוררה בקורת בזמנו גם ומאוחר יותר בקרב נציגים של העמים הילידים במושבות של המעצמות הקולוניאליות, כולל צרפת, שהיו משוכנעים כי גישתו של לוי בריהל הייתה גזענית ואולי אף באה להצדיק את המדיניות הפטרנליסטית הקולוניאלית.

מאוחר יותר, מרי דאגלס, שחזרה לחקור את המונח "טרום-לוגי", שנדחה אחרי מלחמת העולם השנייה באופן שנראה חפוז מדי על ידי האנתרופולוגים כ"משקף משפטים קדומים וגזענות". היא מצאה שכמעט בלתי אפשרי לבוא בטענות ללוי-בריהל על הניגוד שהוא הציע בין "לוגי" ול"טרום-לוגי".

לוי-בריהל עצמו, שהיה מודע לבעיתיות של המינוח עוד בתקופתו, כתב בשנת 1921 בנוגע לשני ספריו " Les Fonctions mentales… וLa Mentalité primitive:שניהם יצאו מתוך אותו המאמץ לנסות לחדור אל צורות החשיבה ואל עקרונות הפעולה של אותם בני אדם, שאנחנו מכנים, באופן מוטעה מאוד, פרימיטיבים, ושהם באותו זמו רחוקים וקרובים מאוד אלינו" (במבוא ל"La Mentalité primitive 1960, מהדורה 15, ע' VII)

לקראת סוף חייו, אחרי שנת 1935, שינה לוי-בריהל, עוד יותר ובאופן רדיקלי, את המונח "מנטליות פרימיטיבית" כפי שהגדיר אותו בתחילת המאה, ומצא כי "ההשערה כי קיימת מנטליות פרימיטיבית שונה משלנו" לא רק שאינה הולמת אלא אינה ניתנת להגנה. בשנת 1938 כתב ב"פנקסיו""במילים אחרות, נתקן בדיוק את מה שחשבתי לנכון ב-1910: אין מנטליות פרימיטיבית הנבדלת ממנטליות אחרת (שלנו - NN) על ידי שני האפיונים -מיסטי וטרום-לוגי. קיימת מנטליות מיסטית יותר מודגשת ויותר נגישה לצפייה אצל ה"פרימיטיבים" מאשר בחברה שלנו, אולם היא קיימת בנפשו של כל אדם".(פנקסים ע' 131) "לא נזהרתי מספיק כשדברתי על ניגוד... מה שאינו עולה בקנה אחד אינו ניגוד. אי התאמת משפטים היא אי אפשרות "פיזית" אולם איננה אי אפשרות לוגית. (ע' 9). לא ניתן לדבר על "חוק ההשתתפות" רק מכיוון שהפרימיטיבי מרגיש כי לו וליצורים אחרים טבע זהה. לא ניתן להגיד שהפרימיטיבי דוחה את הקטגוריה "סיבתיות". הוא יותר מפגין אדישות כלפי הסיבות המשניות, הנסיבות, האמצעים, והוא דבק בסיבות ה"עמוקות", העל-טבעיות: אם בתו מתה, לא משנה באיזו דרך, הכשת נחש או מחלה, החשוב בשבילו הוא לחפש את המקור - מעשה מכשף, או הפרה של טאבו.

לפי ורוניק סדן ומרטין פורנייה, לוי בריהל היה היחיד בין עמיתיו שהביע התנצלות, באריכות ובכנות ברורה, על משפטים קדומים גזעניים שהשתקפו בספריו הראשונים. "לאורך חייו הארוכים, השתנו דברים רבים בגישתנו כלפי תרבויות שונות משלנו. היה לו הזמן לתפוס זאת והאומץ להביע את צערו".

בשנת 1904, כעמית לימודים וידיד של ז'אן ז'ורס תרם לוי-בריהל לעיתון שהקים אז ז'ורס, ל'הומניטה, שהיה בהתחלה עיתון סוציאליסטי ולימים הפך לביטאון של הקומוניסטים הצרפתים. לוי-בריהל היה בן דוד של אלפרד דרייפוס ונמנה עם הראשונים שקמו לתמוך בו בפומבי. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הסתקרן לוי-בריהל להשוות בין המצב בצרפת ובגרמניה וראה בתנופתם של חיי הרוח והתרבות בגרמניה את היסוד המוסרי להתקדמותה של ארץ זו. בימי מלחמת העולם הראשונה גויס לוי-בריהל לשירות הממשלה על ידי תלמידו, אלבר תומא, שהתמנה לשר. הוא עסק אז במאבק נגד תעמולת המלחמה הגרמנית והשתתף בעריכתם של הביטאון של אליאנס פראנסז (Bulletin de l’Alliance française) ושל ביטאון התעשייה הצבאית הצרפתית (Bulletin des usines de guerre). בשנת 1919 השתתף כנספח של משרד החוץ הצרפתי בוועידת השלום בפריז.

לוי-בריהל היה נשוי החל משנת 1882 לאליס לואיז בריהל (1935-1859), בתו השלישית של התכשיטן היהודי האמיד דוד בריהל (1901-1822) ששורשיו היו בוורמס שבגרמניה. הוא אימץ בשנת 1902 גם את שם המשפחה של אשתו.^[9]

לבני הזוג נולדו שלושה בנים: (איזאק) אנרי לוי-בריהל (1964-1884), משפטן וסוציולוג, פרופסור בפקולטה למשפטים בפריז, הרופא לאון מרסל לוי-בריהל (1944-1883), שנרצח עם משפחתו באושוויץ והמהנדס לכימיה ז'אן-פול לוי-בריהל (1960-1890).

גיסו, אחי אשתו, הסוציולוג אנרי בריהל (1927-1858) היה נשוי לברט כַאהן, בתו של הרב הראשי של צרפת, צדוק כאהן. בתם, אודט מונו-בריהל (1972-1906), ארכאולוגית ומזרחנית הייתה נשואה לביוכימאי ז'אק מונו. אחותה של ברט, הלן כַּאהן, הייתה נשואה לרב הראשי של פריז (1939-1933) ואחר כך של צרפת (1950-1939), ז'וליאן וייל (1950-1873). אחותה השנייה של ברט, אנה כאהן, הייתה אשתו של הרב הראשי של צרפת, ישראל לוי (1939-1856).

אחד מנכדיו, רמון לוי-בריהל (2008-1922) לחם ברזיסטאנס והיה סטטיסטיקאי ידוע. אחד מאחייניו של לוסיאן לוי-בריהל, אדריאן דוד בריהל (1973-1902) היה מבקר אמנות וארכאולוג, ואחייניתו, הלן מצגר, (1944-1889) התפרסמה כהיסטוריונית ופילוסופית של המדע ונספתה באושוויץ.

עם תלמידיו נמנו פילוסופים כמו אטיין ז'ילסון, האתנולוג מוריס למאן, ז'ורז' דוורה (במכון לאתנולוגיה).

עבודתו של לוסיאן לוי-בריהל, במיוחד המונחים שלו "ייצוג קיבוצי" (או "ייצוג קולקטיבי") ו"השתתפות מיסטית" השפיעו על התורה הפסיכולוגית של קארל גוסטב יונג. יונג השתמש במושג "ייצוגים קולקטיביים" של לוי בריהל ויישם אותו בפסיכולוגיה כשהוא רואה בהם תכנים לא מודעים. הוא שאל את המונח של לוי -בריהל "השתתפות מיסטית" Participation mystique בעיצוב המונח "לא מודע קולקטיבי". בתופעה של זהות קולקטיבית מקורית והשתתפות מיסטית הוא ראה תופעה נפשית שמקורה בשלב בהתפתחות נפש האדם - "הלא מודע הראשוני"- שבו אין דיפרנציאציה בין סובייקט לאובייקט.

לוי-בריהל ראה את עצמו כחוקר של "הטבע האנושי" ונעזר לשם כך בניתוח הטקסטים של הפילוסופים (לייבניץ,קונט,) ואחר כך בנתונים שאסף מן הדו"חות האתנולוגיים^[10]. גישתו התנגדה לרעיונות האבולוציה של הנפש והחברה מיסודם של הרברט ספנסר ואמיל דורקהיים. מאוחר יותר, ב"פנקסיו" הסכים שהמבנה הלוגי של הנפש הוא זהה בכל החברות האנושיות.^[11] הוא תמך בחקר המנטליות - כולל ההגות הפילוסופית, המיתולוגיה, המוסר, הדת והמדע, בהקשר ההיסטורי, החברתי והגאוגרפי. גישתו לתפקודים הנפשיים של האדם הייתה רלטיביסיטית והתנגדה לגישה האוניברסליסטית.^[12].

• 1917 - נבחר למכון של צרפת כחבר באקדמיה למדעי המדינה והמוסר
• 7 בפברואר 1906 - אביר בלגיון הכבוד של צרפת
• 15 בינואר 1928 - קצין בלגיון הכבוד של צרפת

• Gérald Gaillard - Lucien Levy Bruhl in Christopher John Murray (ed) - Encyclopedia of Modern French Thought Fitzroy Dearborn, New York, London 2004 p. 427-428
• Mathias Gardet Histoire des PEP:pupille de l'école publique vol 1 Beauchesne, Paris 2008,
• Isabelle Robin-Romero, Jean-Pierre Poussou - Histoire des familles,de la démographie et des comportements en hommage a Jean-Pierre Bardet, Presses d'Université Paris Sorbonne 2007
• Cristina Chimisso - Writing the History of Mind:Philosophy and Science in France 1900-1960's Routledge, London, New York, 2016

• Jean Cazeneuve: Lucien Levy-Bruhl. Harper & Row 1970. ISBN 978-0061360817
• Jean Cazeneuve -Lucien Levy-Bruhl, Encyclopaedia Universalis on line
• Stanislaw Andreski - Social Sciences as Sorcery,André Deutsch, London 1972
• Raul Pertierra Lévy-Bruhl and Modes of Thought: a Re-Appraisal ZZOA Working Paper No. 42. Amsterdam: U of Amsterdam P, 1984

, Frédéric Keck Lévy-Bruhl: Entre philosophie et anthropologie.CNRS, Paris,2008

מדיה וקבצים בנושא לוסיאן לוי-בריהל בוויקישיתוף

• לוסיאן לוי-בריהל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי לוסיאן לוי-בריהל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• לוסיאן לוי-ברול (1857-1939), דף שער בספרייה הלאומית

ספרים ברשת:

• רישומי קורס לפילוסופיה, כרך א - קאנט - באקול נורמל סופרייר (כתב יד)
• רישומי קורס להיסטוריה, כרך ג -באקול נורמל סופרייר (כתב יד)
• הנשמה הפרימיטיבית (בצרפתית)
• "המנטליות הפרימיטיבית" - באתר archives רשת(באנגלית)
• הפנקסים של לוי-בריהל 1939-1938, מהדורה ראשונה 1949 בצרפתית
• Tobie Nathan - Quelques grandes voix juives en matière d’anthropologie et d’ethnopsychiatrie 19.03.2009
• review

William I.Thomas Review of Primitive Mentality by Lucien Levy-Bruhl"- New Republic" 36 3 October 1923 p. 159-160

• [1](הקישור אינו פעיל)

על המושג השתתפות בספרו של לוי-בריהל - מנטליות פרימיטיבית- מאת ס.א.מוסלימאס S.A.Mousalimas The Concept of Participations in Levy-Bruhls Primitive Mentality Journal of the Anthropological Society of Oxford 21 1 1990, 33 - 46

• Jean Cazeneuve art. Lucien Levy-Bruhl in Encyclopedia of Social Sciences Thomson Gale 2008
• Chris Campbel Genealogy of religion april 2013(הקישור אינו פעיל)
• [Merllié D. La sociologie de la morale est-elle soluble dans la philosophie ? La réception de La morale et la science des mœurs. Revue Française de Sociologie 2004; 45(3):