לינה משותפת

לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

הלינה המשותפת התבססה על עקרון החינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עיקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ הייתה מוטלת על כלל החברה. המסגרת השיתופית אפשרה את תרגול הרעיונות השיתופיים באופן שוויוני בכל תחומי חיי הקיבוץ. מעבר ללימודים ולמילוי צורכיהם הבסיסים, על הילדים הוטלו מטלות נוספות, על פי גילם, כגון ניקיון בית הילדים ועבודה בענפי המשק השונים. הילדים נפגשו עם הוריהם בשעות אחר הצהריים למספר שעות, וחזרו לבית הילדים בשעות הערב לקראת השינה. את ארגון הילדים לשינה ביצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית,^[1] שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש מכשיר אינטרקום ('שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק. הלינה המשותפת החלה מגיל ינקות ועד לתיכון, בו עברו בני הנוער לחדרים של שניים או שלושה.

ניתוח היסטורי של התהליך שהביא לבניית האידאולוגיה של לינה משותפת בקיבוצים טוען, כי הרקע לסידור הזה היו תנאי חיים קשים וצורך של הורים למצוא פתרונות מעשיים ללילה בעבור ילדיהם, כדי שיוכלו להתפנות לפעולות חלוציות.^[2] שיטה זו השפיעה גם על גודל הבתים והדירות בקיבוץ שהותאמו לחיים של זוגות או יחידים, היו בשל כך קטנים יחסית, ולא אפשרו בם לינה של ילדים.

בקיבוץ הארצי, תינוקות החלו ללון בלינה המשותפת בגילאי 4–6 חודשים.^[3]

כבר לאחר הקמת המדינה עלו בקיבוצים ערעורים על הלינה המשותפת.^[4]

כבר בשנת 1962 עברו ארבעה קיבוצים, צרעה, יזרעאל, אורים ובית העמק למודל של לינה משפחתית.^[5] במהלך שנות ה-70 וה-80 עברו רוב הקיבוצים ללינה משפחתית. בשנת 1997 עבר אחרון הקיבוצים - ברעם - מהלינה המשותפת ללינה משפחתית. המעבר ללינה המשפחתית הצריך ביצוע של שינויים במוסדות החינוך והשירותים בקיבוץ ובהרחבת דירות החברים. הסיבות למעבר ללינה המשפחתית קשורות לתהליך הכללי של התרופפות הקיבוצים, שנבע מחילופי הדורות, אך בעיקר עם ההבנה שהחלה לתפוס מקום נרחב בשנות השבעים שהדבר הוביל לקשיים פסיכולוגיים הן אצל ההורים והן אצל הילדים^[6].

גם לאחר המעבר ללינה משפחתית, עברו הילדים בגיל מסוים, לרוב בין כיתות ו'-ט', ללינה משותפת.^[7]

בשנות ה-50 הייתה נהוגה לינה משותפת בכמעט כל הקיבוצים, אך היו מספר יוצאים מן הכלל, כמו קריית ענבים, עין חרוד ודגניה א' בהם נהגה לינה משפחתית עד גיל 11.^[8][9] קבוצת כנרת עברה אז מלינה משפחתית ללינה משותפת.^[10]

בשנת 1963 ביקשו בכפר הנשיא להתאים את יחידות הדיור ללינה משפחתית^[11] והקיבוץ עבר ללינה משפחתית בשנת 1966.^[12] בשנת 1966 היו 12–13 קיבוצים של האיחוד שהיה נהוג בהם לינה משפחתית.^[13] בסוף 1967 היו שמונה קיבוצים של איחוד הקבוצות והקיבוצים שעברו ללינה משפחתית. בסקר שנעשה בנושא נמצא שרוב החברים בקיבוצים תומכים בלינה משפחתית ושהתמיכה של נשים בלינה משפחתית היא כמעט כפולה מזאת של גברים. בסקר נמצא גם שקיבוצים שעברו ללינה משפחתית סבלו מכך שחברי הקיבוץ, ובעיקר חברות הקיבוץ, השקיעו פחות בעבודה הקיבוצית.^[14] עד שנת 1971 עברו כרבע מקיבוצי איחוד הקיבוצים ללינה משפחתית.^[15] ביזרעאל היה המעבר ללינה משפחתית גורם משיכה של זוגות שהגיעו אליה מקיבוצים אחרים.^[16] בסוף 1975 הייתה נהוגה לינה משפחתית בכמחצית הקיבוצים של איחוד הקיבוצים.^[17] בשנת 1976 הוחלט באיחוד הקבוצות והקיבוצים לאפשר החלטה על מעבר ללינה משפחתית ברוב של שני שלישים מהמשתתפים באספה, בתנאי שמדובר במעל 51% מחברי הקיבוץ. עז אז נדרשו שני שלישים מחברי הקיבוץ להחלטה כזאת.^[18]

בשנת 1975 התקבלה החלטה במוסדות הקיבוץ המאוחד שאפשר גם לקיבוציו לבחור בלינה משפחתית.^[17][19]

בשנת 1980 קיימה תנועת הקיבוץ הארצי דיון בשאלה האם להתיר לינה משפחתית בקיבוצים, והוחלט שאין להתירה ושהנוהל של לינה משותפת יימשך בכל קיבוצי התנועה.^[20] ההחלטה הביאה את קיבוץ שניר להכריז על פרישה מהקיבוץ הארצי^[21] ומעבר למעמד של קיבוץ נלווה לתנועה. בשנת 1983 היו בקיבוץ הארצי שני קיבוצים שעברו ללינה משפחתית, שניר ומרחביה.^[22] בשנת 1984 התירה התנועה לקיבוציה להחליט על מעבר ללינה משפחתית.^[23] בשנת 1990 נהגה לינה משפחתית ב-20 מתוך 86 קיבוצי הקיבוץ הארצי, ועוד 20 קיבוצים היו בתהליכי בירור.^[24]

עד שנת 1983 החליטו כל הקיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי על מעבר ללינה משפחתית. אחרון הקיבוצים שקיבל את ההחלטה היה קבוצת יבנה שעבר ללינה משפחתית בקיץ 1986.^[22]

על הלינה המשותפת נמתחה לעיתים ביקורת, בעיקר על ידי חלק מבוגריה, שחשו נפגעים. חלקם אף כינו את עצמם בכינוי בעל הקונוטציות הקשות, "שורדי קיבוץ", או "נפגעי הלינה המשותפת". בימיו הראשונים של הקיבוץ, האמינו חבריו כי המשפחה מעבירה פתולוגיות, שייעלמו על ידי ניתוק הילד מהתא המשפחתי. ברם, הורים רבים חשו תסכול רב מהניתוק הכפוי מילדיהם.^[25] נורית לשם, בספרה "שירת הדשא", מספרת על כעסים של נשים על אמהותיהן שבחרו בעבורן לינה משותפת ומתארות תחושות של נטישה וחוסר אונים שחשו בגללה. בנושא טיפלו אמנים שונים, יוצאי קיבוץ, לדוגמת האוצרת טלי תמיר, שפרסמה תערוכה בנושא בביתן הלנה רובינשטיין, הבמאי רן טל והתסריטאי רון גולדמן בסרטם התיעודי "ילדי השמש" והבמאי דרור שאול בסרטו "אדמה משוגעת". גם הסופרת בתיה גור ביססה מותחן בשם "לינה משותפת", על רקע העימות בתוך הקיבוץ על הנושא.

לעומת זאת, סקר בין בוגרי קיבוצים מצא ש-75% מהגברים, ו-63% מהנשים, ציינו את הלינה המשותפת כחוויה חיובית, בעוד רק 18% מהנשים ו-7% מהגברים ציינו אותה כחוויה שלילית.^[26]

ד"ר בן-ציון הראל, ששירת כרופא בעמק יזרעאל בשנים 1921–1934 חקר את ההשפעות הרפואיות של הלינה הקיבוצית ובסוף 1926 אמר שבתחילה הוא היה הרופא היחיד מקופת חולים שתמך בלינה המשותפת, אך "עתה אין עוד רופא שלא נוכח שמצבם הרפואי והתפתחותם הפיזית של חניכי בתי החינוך המשותפים עולים על אלה של המתחנכים בבתי הוריהם".^[27]

מחקרים רבים נערכו בנושא והעלו ממצאים הקשורים לחסך אימהי, להשפעה השלילית על טיב הקשר בין אחים ועוד.

נושא הלינה המשפחתית והרגשות שהוא עורר זכו לביטויים שונים בתרבות ובשירה הישראלית.^[28] קיימת טענה כי שירה הפופולרי של לאה גולדברג, "ערב מול הגלעד", כולל ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים באותה עת.^[29] גם השיר "לילה" של שלום חנוך עוסק במישרין בנושא הלינה המשותפת - ”בביתני התינוקות מיללים בהפסקות...”.^[30]

מרבית הספרים שפורסמו בנושא כוללים ביקורת על התופעה, כך למשל הספר "לינה משותפת" של בתיה גור, "ארבע אחרי הצהריים" של נועה זית^[31] ו"היינו העתיד" של יעל נאמן.^[32], "ההתחלה - נומה עמק" של רות נצר. אולם, ספרה של יונה טפר, "כאן היה הבית", דווקא מציג את התופעה מנקודת מבט חיובית יותר.^[28]

גם סרטי הקיבוצים כמו "ילדי השמש", "רכבת העמק" ו"אדמה משוגעת" עוסקים בנושא זה.

בשנת 2005 אצרה טלי תמיר בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו במוזיאון תל אביב את התערוכה "לינה משותפת - קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית" שעסקה במתח שבין היחיד והקבוצה בחברה הישראלית ובאופן מיוחד בחברה הקיבוצית.

בשנת 2020 יצא הספר ארבע שעות ביום שכתבה אוריין צ'פלין שראיינה נשים על חווית האימהות בלינה המשותפת^[33] ובעקבותיו סרט תיעודי ששודר בכאן 11 המביא את סיפורן של שמונה אימהות שילדיהן גדלו בבתי הילדים בקיבוץ.

• סמדר גונן, "שחזור אינטימי. לינה משותפת וכמיהה לאהבה", תל אביב: רסלינג. 2009.
• שחם צפרירה, "בין נשות דור המייסדים לנשות הדור השלישי בקיבוץ עין-חרוד" בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.
• למדן אראלה, "משתיקה לזעקה לדיבור- שלושה דורות של אימהות בקיבוץ", בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.
• רות נצר, ההתחלה - נומה עמק. כרמל. 2012.
• תמה חלפין, היה רע לתפארת: לינה משותפת – פוליטיקה וזיכרון, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017.
• אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020^[34]
• אלה קנר, דלתות לא נעולות, הוצאה עצמית, 2021^[35]

• ד"ר ב. הירשוביץ, לשאלת בתי התינוקות, דבר, 17 במאי 1928
• הלינה המשותפת, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
• דקלה קפקא, שורדי בית הילדים, באתר nrg‏, 20 במרץ 2006
• קרני עם-עד, לינה משותפת או משפחתית?, באתר ynet, 24 בנובמבר 2003
• לינה משותפת, אנציקלופדיית קיבוץ בארי
• עמרי הרצוג, "כאן היה הבית": כתב הגנה על הלינה המשותפת בקיבוצים אחרי שהורשעה, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2018
• נועה לימונה, על מה שעברו הילדים דיברו כל כך הרבה. אבל אף אחד לא מדבר על האמהות, באתר הארץ, 27 במאי 2020
• עופר אדרת, ב-1924 בעין חרוד נלחמו על לינת הילדים, באתר הארץ, 22 ביוני 2022
• נורית גוברין. ההתחלה מחזיקה את העולם שלא יפול. על ספרה של רות נצר 'ההתחלה - נומה עמק'.'כיוונים חדשים', גיליון 28, סיון-תמוז תשע"ג (מאי 2013), עמ' 272 – 294.