לקסיקון משפחתי

לקסיקון משפחתי
Lessico famigliare

למעלה - עטיפת הספר במהדורה הראשונה למטה - עטיפת הספר במהדורה השנייה
מידע כללי
מאת	נטליה גינצבורג
שפת המקור	איטלקית
סוגה	רומן אוטוביוגרפי
הוצאה
תאריך הוצאה	1963
מספר עמודים	מהדורה ראשונה - 191 מהדורה שנייה - 228
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת עם עובד
תאריך	מהדורה ראשונה - 1988 מהדורה שנייה - 2012
תרגום	מרים שוסטרמן-פדובאנו (מהדורה ראשונה ושנייה) מנחם פרי (מהדורה שנייה)
פרסים
פרס סטרגה (נטליה גינצבורג, 1963)
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001075032

"אמרות משפחה" (באיטלקית: "Lessico famigliare"; בתרגום קודם לעברית: "לקסיקון משפחתי") הוא רומן אוטוביוגרפי מאת הסופרת האיטלקית נטליה גינצבורג. הספר, שיצא לאור ב-1963, נחשב כאחת מיצירותיה הבולטות של הסופרת וזכה ב-1963 בפרס סטרגה.

הספר מתאר את קורות חייהם של בני משפחת לוי, שמרכז חייה בטורינו, משנות ה-20 ועד שנות ה-50 על רקע תקופת השלטון הפשיסטי של שנות ה-30 באיטליה, מלחמת העולם השנייה והתקופה שלאחר המלחמה. דמויות בני המשפחה משורטטות בנימה אירונית אך אוהדת, בסגנונה המאופק והחף מכל רגש של גינצבורג. בני המשפחה הם:

• האב, ג'וזפה לוי, פרופסור לאנטומיה המקורב לחוגים הסוציאליסטים ואנטי-פשיסטים באיטליה - הדמות הדומיננטית במשפחה שלעולם אינו מרוצה מהתנהגות ילדיו ומדרכיהם.
• האם, לידיה, המתוארת כדמות סקרנית וחברותית. יש לה דעה פוליטית מגובשת ואהדה לסוציאליזם אך בחיי היום-יום היא נכנעת לאב המשפחה.
• האח הבכור, ג'ינו, ההולך בדרך שהתווה לו אביו.
• האחות פאולה, הדומה באופיה לאם ונישאת לאדריאנו אוליבטי, בעליה ומי שהביא לפיתוחה הנרחב של חברת אוליבטי.
• האח מריו שהיה פעיל בתנועה האנטי-פשיסטית, נמלט לצרפת והשתקע בה.
• האח אלברטו, שבנעוריו הדאיג את הוריו כמי שדעתו אינה נתונה ללימודים, ובהמשך הפך לרופא מכובד.
• המחברת, שהיא בת הזקונים.

הספר כתוב ברצף ואינו מחולק לפרקים. ראשיתו היא זו שמוקדשת ל"אמרות משפחה" - אותם ביטויים שהיו שגורים בבית המשפחה. גינצבורג אמרה כי בתחילה התכוונה לכתוב סיפור קצר אודות אותה "שפה משפחתית", אולם בהמשך מצאה כי ברצונה לתאר גם את הרקע המשפחתי לצמיחת אותו "לקסיקון" וכך התרחב הסיפור והפך לרומן ארוך יותר.^[1] וכך מסכמת המחברת את הנושא המרכזי בספר:

אנו חמישה ילדים. גרים אנו בערים שונות, אחדים מאתנו שוהים בחוץ-לארץ, ואיננו מתכתבים לעיתים קרובות. בהיפגשנו אנו עשויים לנהוג זה בזה אדישות או היסח-הדעת. אבל די במלה אחת שנאמר, די במלה אחת, במשפט אחד - אחת מאותן אמירות ישנות, שנשמעו שוב ושוב, פעמים אינספור, בימי ילדותנו, די שנאמר: "לא באנו לברגאמו לנפוש בכפר" או "כמו מה מסריחה חומצה גפריתית," ומיד נשוב ונמצא פתאום את הקשרים הישנים בינינו, את הילדות ואת הבחרות שלנו, הקשורות קשר שאין להתירו אל האמירות האלה, אל המלים האלה. בזכות אחת מאותן אמירות או מלים, אנו, הילדים, היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מיליוני בני-אדם. אמירות אלה הן הרומית שלנו, אוצר המלים של ימינו שחלפו ועברו, הן כמו כתב החרטומים המצרי והכתובות של האשורים והבבלים, עדות לגרעין חיוני שחדל להתקיים אך מוסיף לחיות בכתובים שלו, שניצלו מן הנחשולים השוצפים ומשיני הזמן. האמירות הללו הן אבן-הפינה של אחדות משפחתנו, שתוסיף להתקיים כל עוד אנו חיים, הנוצרת ומתחיה שוב ושוב במקומות היותר שונים על-פני האדמה. כשאחד מאיתנו יאמר "מר ליפמן הנכבד," מיד ישוב ויצטלטל באוזנינו קולו קצר-הרוח של אבי: "אולי תעזבו כבר את הסיפור הזה! כמה פעמים כבר שמעתי אותו!"

— נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988, עמ' 23-22

החוקר והעורך הישראלי מנחם פרי טוען כי מרסל פרוסט וספרו, "בעקבות הזמן האבוד", עומדים ברקע הספר. לטענת פרי, הספר "הוא קריאת התיגר החריפה ביותר הידועה לי לנוכח 'הזיכרון' הפרוסטיאני האליטיסטי והמתפייט, שהוא מין זיכרון שרק פרוסט מסוגל לו. מולו מעמידה גינצבורג זיכרון משפחתי ודמוקרטי, של אנשים של יום-יום, החוזר וקם לתחייה סביב ביטויים עליזים, ולא פחות סביב המלאות של פרטים צדדיים, סביב אותן סמיכויות אקראיות, שגם אצל פרוסט יוצרות את ההבדל בין זיכרון מת לזמן ששב ומתחיה. אלא שהפרטים הצדדיים של גינצבורג שונים מאוד מאלה של פרוסט".^[2]

כל בני המשפחה הזדהו ברמה כזו או אחרת עם התנועה האנטי-פשיסטית באיטליה וחלקם אף היה מעורב בפעילות בתנועה הסוציאליסטית ובתנועה הקומוניסטית באיטליה. בספר מתוארים מפגשים רבים של בני המשפחה עם דמויות מרכזיות בתחום הספרות והאידאולוגיה של תנועות אלו. בין היתר, מספרת הסופרת את סיפור הסתרתו של פיליפו טוראטי (אנ'), מייסד התנועה הסוציאליסטית האיטלקית, בבית המשפחה בעת היותה ילדה (כנראה ב-1926 בעת מנוסתו לצרפת). בתרגום לעברית צירפה המתרגמת בסיום הספר "הערות" המפרטות את שמות כל האישים הנזכרים בספר בשמם ומציינות בקיצור את פועלם.

ברקע הספר מסופר גם סיפור הקמתה של הוצאת הספרים "אינאודי" שבה עבדה גינצבורג ובה גם הוציאה לאור את ספריה. הספר מסתיים בסיפור התבססותה של הוצאת הספרים בתחילת שנות ה-50, בהתאבדותו של צ'זארה פבזה שעבד והוציא את ספריו ב"אינאודי" ובמעברה של גינצבורג עם בעלה החדש לרומא ב-1952.

הספר ראה אור בעברית ב-1988 בשם "לקסיקון משפחתי", בסדרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד, בתרגומה של מרים שוסטרמן. ב-2012 יצא בספריה החדשה תרגום מחודש לעברית, על ידי אותה מתרגמת, מרים שוסטרמן-פדובאנו, יחד עם מנחם פרי כמתרגם שותף, בשם "אמרות משפחה".

על המניע לתרגום חוזר מעיד מנחם פרי בגב התרגום החדש: "התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי דיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו".^[3] מבקרת הספרות שהם סמיט אינה משוכנעת שהתרגום החדש הצליח יותר במשימה זו:

על הצורך בתרגום חדש לספר אין עוררין. אכן, התרגום הישן לוקה באי דיוקים רבים ונוטה, נטייה אופיינית לתקופתו, להשתמש בשפה גבוהה גם במקומות שהשפה דיבורית במובהק. כך לדוגמה, בתרגום הישן חרדה אֵם המשפחה פן נכדיה יהלכו "חשופי שת", ומטיחה בבתה: "את באמת כלבתא" (עמ’ 183); בתרגום החדש החשש הוא שהילדים "יסתובבו עם הטוסיק בחוץ", והאמירה המוטחת בבת היא "תראי איזה כלבה את!" (עמ’ 221). אבל הפרט רחוק מלהעיד על הכלל, שכן בלא מעט מקומות, דווקא כשהתרגום הישן מצליח להתקרב למקור ומציע חלופה דיבורית וטבעית, מופיעה שפה גבוהה בתרגום החדש. כך למשל, "מתּי מקנאה" מומר ב"כליתי מקנאה”; "אתם יודעים שאין זה טעים לי!" - ב”אתם הלא יודעים שזה לא ערב לי!"; "אני דון קרלוס" - ב”הנני דון קרלוס"; "עייף מעט" - ב”עייף קמעה"; "אמת ושקר" מומר, משום מה, ב”אמת וכזב".

— ^[4]

• יהודית קציר, "הזמן האבוד של נטליה גינצבורג", גג: כתב-עת לספרות, 41, 2017. עמ' 46–52.

• "לקסיקון משפחתי", באתר הוצאת עם עובד
• אִמרות משפחה, באתר הספריה החדשה
• עדה לוצ'אני, "פרס סטרגה" - לנאטאליה גינזבורג, מעריב, 19 ביולי 1963
• שהם סמיט, נטליה גינזבורג שותקת את הטרגי וממשיכה הלאה, באתר הארץ, 18 בינואר 2013
• מנחם פרי, למה דווקא מדגסקר? הערות בשולי 'אִמרות משפחה', באתר "הספריה החדשה"
• ארנה קזין, מי מפחד מספר הזכרונות? או למה כדאי להתעלם ממנחם פרי כשקוראים את נטליה גינזבורג, בבלוג "מחשבות על כתיבה" 3 בינואר 2013
• יותם שווימר, נטליה גינצבורג: אומץ היא מילת המפתח, באתר ynet, 15 בדצמבר 2012
• אריק גלסנר, על "אמרות משפחה", של נטליה גינצבורג, הוצאת "הספרייה החדשה", באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות שב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", 25 בינואר 2013