לתמונת אמא

השיר "לתמונת אמא" נכתב על-ידי לאה גולדברג בשנת 1933. השיר מציג מערכת יחסים מורכבת בין אם לבתה.

השיר "לתמונת אמא" נכתב בשנת 1933 כאשר לאה גולדברג הייתה בת 22, בתקופה שבה למדה בגרמניה. השיר נכנס לספר השירים הראשון של המשוררת "טבעות עשן"^[1]. זהו שיר לירי אישי המתקשר ישירות לנסיבות חייה של לאה גולדברג. כבר מילדות, גולדברג הייתה קשורה ומחוברת מאוד לאימה. יש שתי סיבות עיקריות לקשר החזק והקרוב שלהן: הראשונה היא שגולדברג לא מצאה את עצמה ואת מקומה בחברה ובין בני גילה, והשנייה היא שאביה לקה בנפשו ולכן היה מרוחק מכל משפחתו. אימה, צילה גולדברג, פרנסה את המשפחה והשקיעה רבות בגידולה ובאספקת כל הצרכים הנחוצים לה. מערכת היחסים בין השתיים יכולה להתפרש בשיר בשתי דרכים. יש לשיר שתי פרשנויות, המשקפות באופן מנוגד את מערכת היחסים המורכבת בין האמא לבת. הפרשנות הראשונה מתארת מערכת יחסים טובה שבה הבת מעריכה ומכירה בגדולת אימה, והשנייה מתארת מערכת יחסים מורכבת ביניהן. חוסר המעורבת של האם בחיי בתה, שיכול להתפרש בכך שהיא מכבדת את פרטיותה ואכזבתה הגדולה מהתנהלותה של אימה. השיר נכתב בשפה פשוטה וקלה להבנה, ונמנע מתיאורים רבים כדי לאפשר לקוראים להבין ולפרש את מערכת היחסים בין השתיים בדרכים שונות.^{[דרוש מקור]}

בשיר הדוברת מתארת את האם ואת מערכת היחסים ביניהן בשלוש תקופות: בעבר כשהייתה ילדה, בהווה ובעתיד כילדה בוגרת.^{[דרוש מקור]} השיר מתאר את נקודת המבט של הבת (הדוברת) המתבוננת בתמונתה של אימה ומנהלת דיאלוג איתה, דבר המעיד על הריחוק ועל מערכת היחסים המורכבת ביניהן. למרות הריחוק הבת מנסה להבין את אהבת אימה כלפיה לאורך השנים. הבת זוכרת את האהבה של האם, את מסירותה ואת נכונותה לקבלה כפי שהיא. עם זאת, הבת מבקרת את אימה על כך שלא ניסתה לקבל אותה, לא ניסתה לברר מי היא ולא יצרה עימה קשר מלבד סיפוק הצרכים הבסיסיים עבורה.

הדוברת פונה אל תמונת אימה. בתחילת הבית מוצג ניגוד בין דמות האם בתמונה, שמצטיירת כאדם שליו ורגוע, לבין דמותה במציאות. בניגוד לדמות האם בתמונה, במציאות היא שרויה בסערת רגשות. כלומר, על אף שהיא גאה בבתה הבוגרת, היא מרגישה מעט מבוכה מההתרחקות של בתה ממנה. מצד אחד האם מלווה את חיי ביתה בדמעה, ומצד שני היא מוותרת בחיוך על הזכות להיות מעורבת בחייה. היא מאפשרת לה ללכת בדרכה, ואינה שואלת על מעשיה ועל חייה. ניתן לראות זאת כאשר הבת שואלת: "ומעולם אינך שואלת 'מי?'".^{[דרוש מקור]} סיבה אפשרית למשמעות השאלה "מי?" היא מיהו האדם שגרם לריחוק ביניהן? או כפי שכתוב בשיר: "מי יותר יקר וחשוב לך ממני?".^{[דרוש מקור]}

הדוברת מציגה את מערכת היחסים שלה עם אימה. האם מעולם לא כעסה עליה כאשר הייתה זקוקה לה וכאשר ביקשה ממנה דברים שונים. יתר על כן, היא מציינת את הנכונות של האם לסייע לה בלי היסוס ובלי תנאים רק בשל הסיבה הפשוטה שהאם אוהבת אותה אהבה גדולה ללא תנאים.^{[דרוש מקור]}

ההתייחסות לפעולות האם בלשון שלילה מדגישה את מקומה של האם בחיי בתה: הבת לא תחשוף את רגשותיה בפני אימה, אלא תעדיף לשתף אדם אחר. על אף הריחוק, ניתן לראות בבית זה שהבת היא זו שמבקשת, והאם היא זו שמעניקה ונותנת. המילה "תני" מתייחסת לבקשתה של הבת לקבל מאימה יחס, צרכים נפשיים וצרכים חומריים. כלומר, ניתן להבחין במערכת יחסים חד צדדית ולא הדדית, שבה האם נותנת והבת היא זו שלוקחת ומקבלת מאימה.^{[דרוש מקור]}

בבית זה נראה שעומד לקרות שינוי ביחס של הבת כלפי האם. הבת מתחילה להעריך את אימה ומבינה שהאם ידעה על מה שחוותה בעבר - על חוויות ילדותה, על העצב שלה ועל כאבה שנמשך עד היום. האם מודעת למציאות של בתה, ומניסיונה ומחוכמת חייה פותרת את צערה.^{[דרוש מקור]} האם פותרת לבתה את בעיותיה מבלי לתקשר איתה, וזו כנראה הסיבה לייאוש של הבת שהתחיל בילדות ושנמשך עד היום. גם בבגרותה אין לה עם מי להתייעץ ולמי לספר על חוויותיה ועל קשייה. אך, בניגוד לבית הקודם, יש חילוף תפקידים בין האם לבת - בבית זה הבת מעניקה יחס לאימה ואילו בבית הקודם האם מעניקה לה.^{[דרוש מקור]}

הדוברת אומרת תוך הדגשה שגם אם היא תגיע אל אימה שבורה, עצובה ומדוכאת, האם עדיין לא תשאל לשלומה. כתוצאה מכך, היא מתכנסת בתסכולה ובדיכאונה, ולא משתפת את אימה בתחושותיה.^{[דרוש מקור]} השימוש במילה "כן" מראה שהבית הרביעי מאשר את הבית השלישי מבחינה רעיונית. בית זה מתאר את מערכת היחסים של האם ובתה בצורה השלמה ביותר. בבית זה הבת פאסיבית, תכונה זו מודגשת על-ידי ריבוי הפעלים ועל ידי הסמיכויות של המילה "לא" אליהם. לעומת התמיכה הנפשית והחומרית שאותה מבקשת הבת מאימה בבית השני, בבית האחרון הבת זקוקה לתמיכה נפשית ומבקשת רק אותה.^{[דרוש מקור]}

בשיר "לתמונת אמא" יש אמצעים אומנותיים רבים התורמים להבנת המשמעות של השיר. השיר כתוב בשפה המדוברת, היומיומית וללא דימויים. צורת כתיבה זו אופיינית לשירה המודרנית. אף על פי כן, השיר כתוב בחריזה קבועה, דבר שאינו מאפיין את השירה המודרנית. החריזה נגמרת ונשברת רק בבית האחרון, במילים "את תדעי" שמופיעות בשורה נפרדת. מילים אלו חיוניות מכיוון שהן מציגות שני צדדים מנוגדים להתנהלות האם: מצד אחד האם מודעת לתחושות בתה דבר הדורש ממנה קרבה ואינטימיות, ומצד שני האם נמנעת מלדבר איתה.^{[דרוש מקור]}

בשיר ניתן להבחין בחזרה על מילת השאלה "מי?". בבית הראשון האם מתוארת בזמן הווה, כאם שאינה מתערבת בחיי בתה: "ומעולם אינך שואלת: 'מי?'". האם מתגברת על סקרנותה ואינה מחטטת ומתערבת בחיי בתה. בבית האחרון בשיר האם מתוארת בזמן עתיד כאם שמעולם לא תהיה מעורבת בחיי בתה: "ולא תשאליני 'מי?'". בבית האחרון נוצר הרושם שהבת מאוכזבת מאימה ומהריחוק ביניהן, היא חשה כך גם בבגרותה כאשר האם נמנעת מלהתערב בחייה ומלסייע לה בקשיים ובכאבים שהיא חשה.^{[דרוש מקור]} מילת השאלה "מי" חוזרת בתחילת השיר ובסופו ויוצרת מסגרת לשיר, חזרה זו מבליטה את רעיונו המרכזי של השיר.^{[דרוש מקור]}

הניגודים בשיר יוצרים את היחס הדו משמעי של הדוברת כלפי אימה. "תמונתך כה שלווה. את אחרת" – הבת מתייחסת לשלווה של אימה בתמונה, אך היא מדגישה ומציגה שהמציאות שונה.^{[דרוש מקור]} השיר כתוב כשיחה של הבת עם תמונת האם. אמצעי זה מדגיש את הרעיון המרכזי בשיר – הרעיון שהאם והבת מעולם לא שוחחו זו עם זו.^{[דרוש מקור]} באמצעות הניגוד, הבת מסבירה את הסיבה להימנעותה ול"בריחתה" מדיאלוג ישיר עם אימה. גם כאשר היא רוצה לשתף את אימה, היא נמנעת משיח ישיר ומחליטה לשתף את תמונת אימה.^{[דרוש מקור]} ניתן להבחין בניגוד נוסף בשיר מהמילים: "קצת גאה ונבוכה על שאת – אמי". רגשותיה המעורבים של הבת, גאווה ומבוכה, מלמדים על המורכבות ועל הקושי שביחסיה עם אימה. האם מתגאה בבתה שגדלה ושהתבגרה ועל הצלחותיה ועל הישגיה, אך בו־זמנית היא חשה מבוכה בעקבות התבגרות בתה ובעקבות המרחק שנוצר ביניהן. ניגוד נוסף עולה מן המילים: "מלווה בדמעה ובחיוך מוותרת" – דרך ביטוי נוספת ליחסה של האם הדו משמעי כלפי בתה. מצד אחד דמעה, המרמזת על עצבות או על התרגשות, ומצד שני חיוך המרמז על שמחה או על פיוס בלית ברירה עם המציאות המדכאת והקודרת.

בשיר כתובות מילות שלילה רבות. השימוש במילת השלילה "לא" משקף את המהלך הרגשי בשיר: "לא תמהת, לא רגזת". יתר על כן, השימוש במילות שלילה מבטא את האנוכיות של הבת: "לא אבכה בחיקך, לא אלחש אימי".^[1]

"היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה" - זהו ביטוי מטאפורי לכאב שחווה הבת מילדות ועד לבגרות. התיאור בשיר מתאר את גורלה של הבת. גורל שדורש ממנה להתבגר עם הכאב ועם המועקה שמלווים אותה מגיל צעיר. הידיעה שזהו מה שהעתיד צופן לה, מדגישה שהבת לא קיבלה מאימה את הסיוע שציפתה וקיוותה לו.^{[דרוש מקור]}

בבית הראשון האם "מלווה בדמעה" את התבגרות בתה ולעומת זאת, בבית הרביעי בשיר אומרת הבת: "לא אבכה בחיקך". מצד אחד האם מתוארת כאם שחשה כאב בעקבות הסבל של בתה, ומצד שני הבת מחליטה להסתיר את סבלה מאימה ואינה מתכוונת לבכות מולה ולהיחשף בפניה. מוטיב זה מרמז על הדאגה ועל האהבה של האם לבת, לעומת ההתנהגות המרוחקת של הבת מהאם.

• Ahuva Ozeri - LeTmunat Ima אהובה עוזרי - לתמונת אמא
• מיטל מעודה - לתמונת אמא
• צילה דגן - לתמונת אמא
• לתמונת אמא - חגית והילה כפיר
• יוספה שירה דהרי - לתמונת אמא - yosefa shira dahari
• לתמונת אמא - לאה גולדברג. לחן ושירה: איילת בר-און.
• אהובה עוזרי וניצן אשל - לתמונת אמא
• לתמונת אמא - שירן אברהם, אהובה עוזרי